לא רק זומבים – סיכום עונה 4 של "המתים המהלכים"

הזומבים הם רק תירוץ לסדרה האדירה הזו

kcfz

השבוע הסתיימה לה העונה הרביעית של הסדרה האדירה הזו. הטור "בטוח לספויילרים" עד לנקודה שבה אני מצהיר שהוא כבר לא. אז אם עדיין לא צפיתם, או מעוניינים שאשכנע אתכם בכך, אפשר ורצוי להתחיל לקרוא. כאשר תתקלו בתמרור האזהרה, המשך הדרך תלוי בכם בלבד. תהנו.

*

בכל פעם שאתה בסיטואציה שמאפשרת לך לפצוח בשיחה על הסדרה הנפלאה הזו, הדבר הראשון שאתה מרגיש צורך לומר לאנשים בנימה מתנצלת הוא ש"זה לא רק לחובבי הז'אנר".

איך אנחנו יודעים שהבן אדם שממולנו לא אוהב סדרות או סרטי זומבים? כי אם זה אכן היה המקרה, תהיו בטוחים שהוא או היא היו צופים אדוקים של הסדרה הזו.

אין לנו הרבה זמן לשכנוע, לכן צריך להגיע מהר לעיקר. והעיקר הוא שזו לא סדרה על זומבים. הנה שיחה ממוצעת לגבי הסדרה:

צופה אדוק: אתה צריך לראות המתים המהלכים.
סקפטי: כן אבל אני לא אוהב זומ
צופה אדוק: לא לא. גם אני לא מחובבי הז'אנר, אני אומר לך שזה משהו אחר.
סקפטי: עזוב, אני לא אוהב זומ
צופה אדוק: תקשיב לי, זו סדרה אדירה. תנסה. גם אני שנאתי כל מה שקשור לזומבים. אני אומר לך שזה שונה.

בואו נודה על האמת, אם אתם שייכים לצופים האדוקים, סביר להניח שמעולם לא הצלחתם לשכנע אנשים לצפות בסדרה. אחוזי ההצלחה שלי למשל שואפים לאפס, אלא אם מכלילים את אשתי, ואז זה עולה ל-2% הצלחה. בערך. בואו פשוט נאמר שאלה לא מספרים של פאולו סוזה.

*

אז לפני שהטור הזה יהפוך בהמשך לספוילר אחד גדול, אני אנסה לבצע כאן ניסיון שכנוע אחרון בשביל הקוראים שהגיעו לכאן ולא ראו עדיין פרק אחד מהסדרה.

אז ראשית, דעו לכם שאני באמת לא מגדיר את עצמי כחלק מחובבי הז'אנר הפוסט-אפוקליפטי שבו מפלצות מסוג מסוים מאיימים על אוכלוסיית העולם המועטה שנותרה על כדור הארץ. לא נהניתי מ"אני אגדה" עם וויל סמית' למשל, ומעולם לא נהרתי לקולנוע לראות סרטי זומבים ברגע שיצאו.

לא כיף לי לשבת במתח עם משקולת הזו בבטן, לצפות בדמות הראשית של הסרט מנסה לברוח ממפלצות מכוערות, מצליח להימלט מהם ברגע האחרון האפשרי, ומאבד חצי מהחברים והמשפחה שלו בדרך.

אז למה אני צופה בסדרה הזו וכדאי גם לכם? ובכן התכנית הזו היא קודם כל חלק מהדור החדש של תכניות טלוויזיה. ה"מתים המהלכים" מופקת על ידי חברת הכבלים AMC (אולי שמעתם על תכניות אחרות של הרשת, "מד מן"? "שובר שורות"?) ובמובן הזה היא אינה שונה מהתוצרים האחרים שהיא מוציאה.

מהרגע הראשון אתה מקבל את ההרגשה שלא חסכו עליך בכלום והגישו לך מוצר מושקע ברמה הגבוהה ביותר. זה הצילום המעולה שתופס אותך, הלוקיישנים הנפלאים שנבחרו וגם ההשקעה המטורפת בזומבים. אבל מעל הכל, זו רמת הכתיבה, כזו שמצליחה להדהים אותי בכל פרק מחדש.

העובדה שהסדרה כוללת זומבים משייכת את "המתים המהלכים" באופן אוטומטי לזא'נר הספציפי הזה, ומרחיק מעצמו פלח ענק של צופים. כמה חבל שהעובדה שהסדרה הזו שייכת גם לז'אנר ה"פוסט-אפקליפטי", ומצטיינת בו, לא זוכה למספיק רעש וקידום, לפחות לא בארץ.

ישנם המון סדרות וסרטים שמנסים להראות לנו כיצד העולם ייראה אחרי שחלק נכבד מהאוכלוסייה שלו ייכחד, והסדרה הזו נמצאת בשורה הראשונה שלהם. זה מה שמבדיל אותה לבין כל השאר. לא הזומבים, כי אם הרמה הגבוהה של העלילה, של המקרים המתרחשים בה, של הדילמות המוסריות שבני האנוש שכן נותרו, עומדים בפניהן.

יש פה ניסיון מוצלח ביותר להראות לנו איך העולם שלנו ייראה "אחרי", אם וכאשר נאלץ להתחיל מחדש. והיתרון הוא שהסדרה אינה מוגבלת ב-90 עד 120 דקות שיש בקולנוע. הכותבים חופשיים להיכנס לפרטי פרטים ולתת לנו הצצה לתוך שלל סיטואציות, מהגדולות והמשמעותיות ועד השוליות והזניחות ביותר, שהעולם החדש הזה יספק לנו.

אין כאן את האילוץ לסגור את הסיפור ולסיים אותו בסוף טוב כדי שהקהל ייצא מרוצה. ההפך הוא הנכון. דמויות מרכזיות יכולות למות, הן לא תמיד עושות את הדבר הנכון, ובהחלט אין כאן מוסר אבסולוטי (יותר על נקודה זו בהמשך).

מה שיש כאן זה המון מחשבה עצמית של הצופים. החלק האהוב עלי כיום בסדרות טלוויזיה זה שהם גורמים לך לחשוב, ו"המתים המהלכים" היא אחת כזו שמפעילה את הגלגלים בראש שלנו ללא הפסקה. כמעט בכל פרק אתה מוצא את עצמך יושב מול המסך ושואל את עצמך "איך אני הייתי מגיב כאן" והאם יש חלוקה דיכוטומית של טוב ורע בעולם שכל מטרתך בו היא לשרוד עוד יום.

מעבר לכך, הכותבים המעולים של הסדרה לא מפסיקים להפתיע אותך ולהציב לצופים דילמות מעניינות שונות. כלומר, מצבים שאם חשבת שאתה בטוח בדעתך לגבי סוגיה מסוימת, הם לפתע יציגו לך זווית שפתאום תחשוב עליהם שוב ותשנה דעתך (או לפחות תחשוב עליה שוב).

לא לחינם דווקא הסדרה הזו (ולא שובר שורות, או סופרנוס או מד מן או הסמויה או משחקי הכס או אף סדרה אחרת ברמות האלו) שוברת את כל שיאי הצפייה ב"סדרת כבלים" בארה"ב, וממשיכה לעשות זאת עם כל עונה שעוברת.

*

אז עכשיו, אם אין לכם בעיה עם ספוילרים, תמשיכו איתי הלאה. אני עומד לפרט לכם כיצד הכותבים מאתגרים את הצופים מתחילת הסדרה ועד הפרקים האחרונים של העונה הרביעית שהסתיימה השבוע.

לפני שממש נתחיל, אם לא צפיתם בסדרה עד עכשיו והתחלתם להשתכנע, הנה מה שתעשו. העונה הראשונה מונה שישה פרקים בלבד, אז שבו ותראו אותם. זה לא ייקח לכם הרבה זמן או אנרגיה. אם התחברתם, תמשיכו ולא תתאכזבו (בלשון המעטה).

אם לא הצלחתי לשכנע אתכם לראות אפילו את המעט הזה, אתם בחברה טובה של 98% מהאנשים שדיברתי איתם עליה וגם זה בסדר. תחזרו לראות את "האנטומיה של גריי", אתם גם בני אדם (או סוג של…).

*

ראו הוזהרתם, מכאן והלאה: ספויילרים!

אז אם לא הבנתם את זה עד עכשיו, או שזה לא היה לגמרי ברור, באה העונה הרביעית ודפקה לנו את זה על הראש עם פטיש חמש קילו. הסדרה הזו מתעסקת באנשים ובאינטראקציות בינם. הזומבים, המהלכים, או שאיך שתרצו לקרוא להם, הם רק רעשי הרקע (מאד מגניבים בעיני חלק מהאנשים).

העונה האחרונה לא רק התעסקה בהתקדמות של קווי העלילה של הדמויות המוכרות לנו, אלא נתנה לנו הצצה מעמיקה להתנהגות האנושית הצפויה בעולם אפוקליפטי ללא חוקים מוסכמים או חברה מסודרת.

בנוסף לאלה, הסדרה הזו הגישה לנו העונה סדרה של אמיתות קרות לגבינו ולגבי העולם שנאלץ להקים כאן מההתחלה "אם וכאשר".

*

סיומו העגום של "המושל", כמו גם כל מי שהלך אחריו, לאורך שלושת הפרקים האחרונים של החצי הראשון של העונה, נתן לנו הצצה לאמת העצובה לגבי רובנו, והיא שאנחנו לא מסוגלים להשתנות.

פרקים 6 ו-7 בעונה, שכמעט והתמקדו אך ורק בו וקיבלנו מנוחה מהחברים שלנו בכלא, המחישו לנו באיזו דמות טראגית היה מדובר כאן. המושל, שאיכשהו הצליח לשקם את עצמו אחרי החורבן שהוא הביא על עצמו ועל וודסברי, למצוא לעצמו משפחה חדשה ולהצטרף לקומונה של אנשים, לא הצליח בסופו של דבר להימלט מהגורם שהכי סיכן אותו בעולם החדש. הוא עצמו.

אחרי שחי לבדו זמן מה ומצא לעצמו משפחה חדשה, היינו מצפים ממנו להמשיך הלאה ולחיות את חייו החדשים, לנצל את ההזדמנות השנייה הנדירה שקיבל. אבל אותה האישיות ההרסנית שהנהיגה את וודסברי ונקברה עמוק בתוכו, דחפה עצמה החוצה כשהצטרף למחנה האחרון שלו.

זו לא אשמתו, המושל פשוט לא יכול לעצור את עצמו וכמה שלא ניסה, הוא לא היה מסוגל לברוח מעצמו.

בשלושה פרקים בלבד, כ-120 דקות טלוויזיוניות, קיבלנו מסע שלם של אדם שמשקם את עצמו מההריסות במהלך תקופה לא קצרה, זוכה לפריחה מחודשת בחייו האישיים, רק כדי להרוס לעצמו את הכל בשבריר מהזמן הזה.

עם כל השנאה והכעס אליו, בייחוד אחרי שערף את ראשו של הרשל באכזריות (למרות שכבר זמן מה ציפיתי למותו של הרשל הטרחן), לא נותר לי לאלא לרחם על המושל, שלא הצליח להתגבר על עצמו, האויב הכי גדול שלו.

*

"ילדים" (או אולי יותר נכון לומר "ילדים בעולם פוסט-אפוקליפטי מסוכן") היה נושא אחר שזכה להתייחסות מרתקת ונוקבת בעונה הרביעית, כשהסיפור של שתי הילדות, ליזי ומיקה, מסגר אותה והופיע מההתחלה ועד (כמעט) הסוף.

השאלה העיקרית עליה כל אחד מאיתנו יכול לחשוב היא האם יש לילדים מקום בעולם החדש. המבוגרים שנותרו צריכים להחליט האם הם אחראיים להמשיך את המגמה שהתפתחה במאות האחרונות, או, לחזור למצב הבסיסי יותר שהיה קיים משחר האדם ועד ימי הביניים.

למעשה, כל המושג "ילדות" התפתח למעשה רק ב-500 שנה האחרונות של הציוויליזציה המערבית. לפני כן, מושגים כמו "ילדות" או "תקופת התבגרות" לא היה קיימים באותה המתכונת שאנחנו מכירים היום.

הפונקציה העיקרית של ילדים הייתה לשרת ולעזור למשפחה, הגוף העיקרי והחשוב בחברה. עניינים כמו חינוך או התייחסות לילדים כאל בני אנוש שונים, כאלה שמצריכים התנהגות שונה ממבוגרים, החל רק במאה ה-17.

אז כיום, כשהחברה שלנו התמוטטה, חייבים להחליט האם להתעקש על גידול ילדים כ"ילדים" ולהגן עליהם בכל מחיר מפני המציאות הקשה שסובבת אותם, או להתרגל למצב החדש. מצב שבו הילדים צריכים לנהוג כמבוגרים, להיות חשופים לאותה המציאות, ולקחת חלק באותן משימות הגנתיות כדי להמשיך את הישרדות המחנה אליו הם שייכים לדוגמא.

אנחנו למדים את דעתה של קרול בנושא הזה בשלב מוקדם של העונה הרביעית, כשהיא נוטה לכיוון השני. המוות של ביתה בעונה השנייה הפכה אותה לקרה וריאלית, כשבתחילת העונה היא לוקחת על עצמה את המשימה ללמד את הילדים כיצד לשרוד להשתמש בכלי נשק, כל זה  במסווה של "שעת סיפור" בספריה. היא עושה זאת בהסתר מכיוון שהיא בטוחה שממולה נמצא ריק שמאמין בגישה ההפוכה של "ילדים יישארו ילדים".

תהליך ההשתלבות בעולם החדש של שתי הילדות המרכזיות בעונה, מיקה וליזי, זוכה לסיום טרגי, כשאנחנו נותרים עם המחשבה שאולי אין מקום לילדים במציאות שנוצרה. אם זו אכן המציאות, אנחנו צריכים לשאול עצמנו האם אנחנו מודים למעשה בהכחדה האיטית של המין האנושי.

ברירת המחדל שלנו היא תמיד לקוות לטוב ולהניח שזה אכן יהיה המקרה, בייחוד כאשר אנחנו צופים בסדרת טלוויזיה. "כן, הילדות יסתדרו". אמנם יש זומבים שמאיימים לאכול אותם בכל מקום ובכל שעה, אבל המבוגרים ישגיחו עליהם (ובכלל, הכותבים לא יהרגו אותם, "כי הם ילדים").

אנחנו רוצים ומניחים שהכל יסתדר, שקרול וטייריס יצליחו להסתדר עם השיגעונות והמחשבות המעוותות של ליזי. הרי היא בסך הכל ילדה קטנה שלא מצליחה להפנים את הרוע של המהלכים, את הסדר החדש של העולם סביבה. "כאשר היא תגדל, היא תבין".

אבל לפעמים המציאות פשוט קשה מדי להפנמה בשביל ילדים. מגיע לכותבים כאן צל"ש אדיר שלא טאטאו את הנושא הזה מתחת לשטיח, אלא זרקו לנו אותו בפרצוף, ובעוד אנחנו מנסים לנקות את הלכלוך מהעיניים, נתנו לנו אגרוף חזק לבטן, כזה שהוציא לנו את כל האוויר.

דווקא בפרק היחיד בכל העונה שבמהלכו התחלתי לחשוב שהוא בינוני (כל פרק בעונה הרביעית היה בינגו. קשה לי לחשוב על פרק חלש), הגיע הסוף הזה, שהיה עצמתי מכל דבר אחר שראינו במהלך העונה.

אנחנו כמעט ולא רוצים להאמין שזה באמת קרה. בשנייה אחת, שבו ליזי עומדת מעל גופתה של אחותה מיקה עם סכין, הכותבים הראו לנו את האמת הקרה. העולם הזה אינו מתאים לילדים. אל תניחו ש"הכל יהיה בסדר איתם", זה לא המקום לעשות זאת.

מאותו הרגע, האופציה היחידה לפעולה ברורה עד כאב. בינך לבין עצמך אתה מנסה לחשוב על סיטואציה שבה טייריס וקרול יוכלו להשאיר את ליזי בחיים, אבל אין כזו. כאמור, אנחנו במציאות חדשה שעושים הכל כדי לשרוד, גם להקריב ילדה ולירות לה בראש כאשר היא מסתכל על פרחים.

אז אם העולם החדש הזה שאנחנו מתמודדים איתו אינו מקום לילדים, חייבים לתהות כיצד ג'ודית תגדל? האם מגי וגלן לא ירצו לעשות ילד יום אחד? האם זה אומר שעד שלא יוקמו ערים בטוחות (בהנחה שלא קיימים כאלה כרגע), המין האנושי צריך להתמודד עם האפשרות של סיומו?

השאלות האלו הם מרכיבים את הסיבה ש"המתים המהלכים" כל כך מהנה לצפייה. אם תרצו בכך, הוא יפעיל את המוח בשאלות שיישארו אתכם הרבה אחרי שסיימתם לצפות בפרקים, ולא רק יגרום לו להירקב.

*

אבל מעל הכל, מהפרק הראשון מציגים לנו את השאלה הגדולה ביותר. האם יכול להיות טוב מוחלט בעולם הזה של אדם-לאדם-זאב. המנהיג, ריק גריימס, שריף בעברו, הוא מושא המחקר הראשי שלנו.

למרות רצוננו לראות בריק מנהיג שהוא בן אדם טוב, הסדרה כמעט ואינה מאפשרת זאת. לקח לי קצת זמן, אבל המציאות הזו פגעה בי בנקודה מסוימת בעונה 3 (פרק 12). בפרק המדובר, ריק יוצא עם מישון וקרל לחפש עוד נשק כשהוא נתקל במורגן ג'ונס, האפריקני-אמריקני שהוא פגש בעונה הראשונה, שחי לבדו אחרי שאיבד את בנו.

המקרה המדובר, שהותיר עלי רושם, התרחש דווקא בדרך אליו ובחזרה ממנו, בנסיעה באוטו, ונמשך רק כמה שניות כל פעם בכמה סצנות שפוזרו לאורך הפרק.

בנסיעתם למצוא נשק, החבורה עוברת כמה פעמים על פני נווד שרירותי בדרכים. הנווד הזה צועק להם כמה פעמים לעצור או לחכות לו, כדי שלא יישאר לבד, אבל החבורה ממשיכה בדרכה. אנחנו לא רואים את הפנים של הנווד באף שלב, אבל בסיום הפרק, אנחנו רואים על הכביש רק את התיק שלו כשברור לנו שהוא נהרג ונאכל.

ריק, שאמור בעינינו לסמל את הטוב, התעלם לגמרי מבן אנוש נוסף שמסתובב לבדו, עמית למלחמה החדשה שעוברת על האנושות. איננו יודעים מדוע שלושת האנשים שברכב התעלמו ממנו, אבל זה עלה לו בחייו.

האם אנחנו יכולים להזדהות עם אדם כזה שמתעלם לגמרי מאדם אחר שברור שנמצא בסכנה ברורה ומיידית? האם אנחנו בכלל רוצים להזדהות איתו?

כנראה שבמקרה הזה אין לנו ברירה. כי שוב, בעולם החדש הזה אין טוב מוחלט, אין מוסר אבסולוטי. איננו יכולים או צריכים לצפות שמישהו יעשה את הדבר הנכון כל הזמן, בעיקר כי איננו יכולים להגדיר מהו הדבר הנכון לעשות.

המוטיב הזה עם ריק ממשיך ומודגש לנו בסיומה של העונה הרביעית, כשחבורת הגברים (לא יודע איך עוד לקרוא להם) אליה הצטרף דריל, סופסוף מצאה אותו ורוצה להוציא אותו להורג, יחד עם מישון וקרל.

למעשה זה מתחיל קצת לפני כן, כשריק הורג אחד מהם בשירותים שבבית שהם פרצו אליו. החבורה בסך הכל רוצה נקמה, עין תחת עין, כשאפשר להודות שנקמה כזו אכן מגיעה להם. בסופו של דבר, ריק הרג אחד משלהם ואחר כך גם סיכן את כל החבורה כשהשאיר אותו שם והוא הפך למהלך.

אחד יוכל לטעון שריק היה חייב להרוג אותו, אחרת כל החבורה הייתה הורגת את ריק כאשר היה מתגלה, אבל איננו יכולים להיות בטוחים בכך. עובדה שהם לא הרגו את דריל. אנחנו גם מגלים בהמשך שבסך הכל יש להם סדרת חוקים די הגיונית (למרות הצורה הפחות הגיונית לאכוף אותה). ריק הרג מישהו שאולי לא היה בכך צורך (ואולי כן). האם זה הדמות המרכזית החיובית שלנו?

בפרק סיום העונה, אנחנו רואים עוד קצת מהצד הפסיכופטי של ריק (שקצת מזכיר את המושל) ברציחות הברוטליות של שני גברים מהחבורה. זה מתחיל בביס בצוואר שהוא נותן לג'ו, המנהיג שלהם, כאילו ריק היה עוד מהלך, ואחר כך בהרג של הגבר הנוסף, אותו הוא שוחט כמו חזיר.

לא זו הדרך שבה מתנהגת דמות גיבור קלאסית שלמדנו להכיר בספרות. אבל כאמור, אולי בעולם החדש הזה, זה בלתי אפשרי להיות דמות כזו.

*

כמובן שיחד עם המבטים הקרים והקשים הללו על המציאות שנוצרה, אנחנו מקבלים תכנית טלוויזיה מצוינת.

החצי השני של העונה הרביעית, שבה החבורה הראשית שאנחנו עוקבים אחריה התפצלה וקיבלנו מנות מדודות של כל דמות בפרקים שונים, היה אחד מהרצפים הטובים שהסדרה הזו ראתה לטעמי מתחילתה.

כל פרק היה בינגו. הפרק של דריל ובת' (איפה היא?!), הפרק של קרול טייריס והבנות שהוזכר מעלה, הפרק הפותח של החצי הזה (פרק 9), שבו אנחנו מגלים על עברה של מישון בסצינות מצמררות ובסופו היא פורצת בבכי כשהיא מוצאת את ריק וקרל, והפרקים שהתמקדו בחיפושים של מאגי וגלן עם האנשים שעוזרים להם מסביב.

גם פרק הסיום לא אכזב. החשד שקונן בנו במשך מספר פרקים, והתחזק עם הסיום של הפרק הלפני האחרון של העונה (שבו מארי מציעה לחבורה שזה עתה הגיעה אוכל), סופסוף התגלה כמוצדק כשגילינו שטרמינוס זה לא המקום המזמין שהוא מתיימר להיות בשלטים שמובילים אליו.

הסצינות האחרונות של העונה, החל מהרגע שבו ריק מעיף את הצלחת אוכל לרצפה ושולף את אקדחו, היו אדירות. ולמרות שהמשפט האחרון של ריק היה צפוי עד כאב, כל כך צפוי שאמרתי אותו לאשתי בקול רם שתי שניות לפני שהוא אמר אותו ("They're screwing with the wrong people"), הוא עדיין היה פאקינג אדיר והכניס אותנו לרוח קרב, כזה שלצערנו נמשיך רק בסתיו הבא.

*

אבל חשוב לי לסיים עם הנקודה הבאה. מעל הכל, "המתים המהלכים" היא סדרה שמנסה להראות לנו כיצד, אם וכאשר נקרוס עקב קטסטרופה עולמית, נקום מההריסות וננסה להקים חברה חדשה. היא מעניקה לנו הצצה אותנטית וקשה לשלב הראשון של התהליך, שבו אנחנו מעכלים את האסון ומנסים למצוא או להקים מסגרות שונות שיאפשרו קיום בסיסי ראשוני.

אומרים שאחד היצרים החזקים ביותר של האדם הוא יצר ההישרדות. לכן במוקד הניסיונות האלה של החבורה שאנחנו עוקבים אחריה, עומדת לטעמי השאלה האישית שכל אחד ואחת מאיתנו הצופים שואלים את עצמם לפחות פעם בפרק: האם היה לי מקום בעולם הזה? האם אני הייתה מאלה שממשיכים להיאבק? האם יש טעם בכל זה?

ניוקאסל. כדורגל!
הניצחון עם ראש סלרי

11 Comments

קובי 5 באפריל 2014

סיקור יפה,תודה.
העונה הייתה טובה מאוד,למרות שההתמקדות הזאת בחצי השני של העונה כל פעם במישהו אחר התחיל להימאס,אני די שמח שזה נגמר.
לטעמי פרק 14 היה מצמרר ומופתי,אחד מהדברים המוצלחים שנראו בטלוויזיה הרבה זמן,וגם הפינאלה היה טוב מאוד והשאיר הרבה טעם של עוד.
שיגיע אוקטובר…

מייק 5 באפריל 2014

מצורף לינק לסרט קצר (7 דקות), שמומלץ בחום לכולם, ולחובבי הסידרה במיוחד.

https://www.youtube.com/watch?v=gryenlQKTbE

MOBY 5 באפריל 2014

רואה את הסדרה אם כי נהפכה לטרחנית לדעתי.
עונה ראשונה ושניה מעולות אחר כך ירידה כמיטב הטלוויזיה האמריקאית שעצם ההגעה למסך היא הבשורה ואחר כך הנסיון הסזיפי לשמר. ההבחנה כי המפלצת נמצאת בכולנו וההפיכה של כולנו תוך כדי למפלצות די מיצתה. לא משנה את העובדה שאני רואה ואמשיך לראות.
אבל
אין פה שום דבר חדש, קרא את גבעת ווטרשיפ כשפגשה בבעל זבוב רק יותר מוקצן ויותר טלוויזיוני/קולנועי.
אכן ההשקעה בסדרה היא מדהימה.
מחכה לראות מתי תופיע אליס ותפתור פה עניינים (מישון סטייל). כי תאגיד אמברלה יגיע (לא בשם הזה) כנראה בעוד שתי עונות(ניחוש).

בני תבורי 5 באפריל 2014

טלב"י,
סדרה שהיא עלבון לאינטליגנציה. סיפור עלוב ותסריט מלא חורים, משעמם שנמשך כמו מסטיק. קל מאוד ליפול כשמדובר בסיפור אפוקליפטי דמיוני, אבל כל כך נמוך?

טל בן יהודה 5 באפריל 2014

וואה וואה…
נסכים לא להסכים.

איתמר 6 באפריל 2014

סיקור נחמד. הטיעון שזו אינה סדרת זומבים הוא נכון במיוחד החל מעונה 3, אבל מהסיבה הפשוטה שהזומבים כבר לא מהווים איום. בעונות הראשונות הם עוד היו שורטים ונושכים. בעונות האחרונות הזומבים בסדרה מגלים מוטיבציה ויעילות שיקנו להם חוזה מיידי במכבי חיפה. אפילו כשהם כבר תופסים מישהו, הם לא נושכים ולא שורטים, רק נוהמים (ומדי פעם מריירים) עליו. הם גם לא רצים, כך שבהליכה מהירה אפשר לברוח מהם. ואם כבר קרה וצריך להרוג זומבי, די שתהיה מצויד במקל ארטיק, וזה יספיק כדי לכרות להם איברים ולחדור את גולגולתם. זו בעצם האכזבה הגדולה שלי מהסדרה (כמובן שאני ממשיך לצפות). הרי אי אפשר להתעלם מכך שקוראים לה the walking dead. היית מצפה שבכל זאת יהיה בה איזה משקל לזומבים.
וכן, הדמויות ממשיכות קצת בקלישאתיות שלהן, הדלק לא נגמר אף פעם, אנשים מחלימים מפציעות למרות שכבר אין רפואה וקל מדי למצוא כלי רכב שעוד עובדים, ואוכל לתינוקות. שלא נדבר על ג'ודית, שהיא כנראה התינוק הכי נוח בתולדות היקום. במיוחד בהתחשב בזה שקורה כ"כ הרבה סביבה ואין לה שום שגרה. בקושי בוכה, ישנה מלא, האוכל שלה לא נגמר אף פעם… תענוג! :)
זו עדיין סדרה כיפית, אבל כבר קשה לקחת אותה ברצינות. אני מקווה שעונה 5 תהיה האחרונה.

מייק 6 באפריל 2014

אם לא הבנת ש The Walking Dead בכלל לא מתייחס לזומבים, אז כנראה שלא ממש הבנת את הסדרה…

איתמר 7 באפריל 2014

אתה מוזמן לחסוך את הפילוסופיה בשנקל, זו בכל זאת סדרה אמריקאית.

גרבנזו 7 באפריל 2014

מסכים עם כל מילה! רוב הדיאלוגים מרגישים לי כלכך רדודים בשיט וכך גם רוב ההתפתחויות העלילתיות. סדרה כיפית +, אפשר לומר אפילושחיכיתי לראות אותה אבל זה היה יותר עניין של כוח האנרציה, מאז שסופיה נהייתה ז"ל שקמה לתחייה הסדרה איז גואינג דאון היל…

איתמר 7 באפריל 2014

לגמרי כוח האינרציה.
בכלל, עונה 2, על כל הטפותיה הדתיות, היתה חלשה מאד.
זו לא חוכמה לעשות כל כמה זמן פרק של כאוס טוטאלי, שבו חלק מתים והרוב נפרדים, רק כדי להתאחד שוב כמה פרקים אחרי זה.
ועוד משהו – איך יש כ"כ הרבה תחמושת לכולם?! :)

טל בן יהודה 7 באפריל 2014

מעניין שדווקא הקטע של סופיה "הרס" לך… לא מובן לי כל כך למה. כלומר, מה היה כל כך גרוערע.

ולאיתמר, מסכים שעונה 2 הייתה החלשה ביותר של הסדרה.
אבל לטעמי עונה 3 ו-4 היו מעולות.

Comments closed