מי שלא רצה אותו בנבחרת…

מ-ד-ה-י-ם. לא פחות מכך. לפנות בוקר החלו לצאת הידיעות שקליבלנד הציעו לבלאט את משרת המאמן הראשי, אפשר רק לנענע את ראשנו בחוסר אמונה שהוא עשה זאת שוב.

מה עוד יש לומר לגבי המאמן הזה, האדם הזה. ‏אולי שהדבר הכי מדהים בדיוויד בלאט זה שהוא לא מפסיק להדהים. פעם אחר פעם.

בהישגיות שלו, בהצלחה שלו, בדרך שלו, בהתנהגות שלו. מדובר כנראה בהמשך ישיר לקסמים שעשה במהלך השנה האחרונה. אני תמיד מתווכח עם אלה שטוענים ש"ספורטאים צריכים להיות מודל לחיקוי", כי אני מאמין שהם לא. אבל הנה דמות שכן, הנה דמות מעולם הספורט שאני אשמח שילדי יראו בה מודל לחיקוי.

דיוויד בלאט מראה לנו שלפעמים הקלישאה של ״צריך להיות רע ולהכיר את האנשים הנכונים כדי להתקדם״ אינה נכונה. לפעמים, אם עובדים קשה ועושים את זה נכון, זוכים לתגמול הולם.

ישנה מילה באנגלית שאין לה תרגום בעברית, ואולי גם תכף נבין למה. Meritocracy.

המילה הזו מורכבת למעשה משתי מילים, הראשונה היא Merit והמילה השנייה Cracy, כשהיא באה לתאר סיטואציה, מקום או מסגרת בהם אתה מתקדם ונמדד אך ורק על סמך היכולת וההישגים שלך.

ב-Meritocracy לא מסתכלים על הצבע שלך, על הלאום שלך, על הדת שלך, על שם המשפחה, על ההורים שלך על או על המכרים שלך. מסתכלים רק על מה עשית ועל מה אתה שווה. כאמור, אתה מתקדם על סמך ה-Merit שלך.

שלא במפתיע, בישראל, מדינת הקומבינות וה"ויטמין פי", המילה הזו פחות מוכרת ולא מתורגמת.

לדעת רבים, כולל כותב זה, ספורט מקצועני הוא אולי ה-Meritocracy האחרון האמיתי שקיים כיום. בספורט מקצועני, האמת פשוטה, ״מי שטוב, משחק״.

המטרה היא לנצח, ולכן מי שיתרום לכך בצורה הטובה ביותר, יתקדם ויעלה מעלה. ואם אתה אחד כזה שמגיע בגישה של ״תמיד דופקים אותי רק כי אני…״, אתה כנראה לא שייך למסגרת הזו ומוזמן ללכת לבכות בתחום אחר.

לכן, מפעימה ככל שתהיה, ב-Meritocracy של ה-NBA ההחתמה של בלאט נראית הכי טבעית ונכונה בעולם.

דיוויד בלאט לא קיבל את הג'וב הזה כי הוא מכיר מישהו. הוא לא קיבל את הג׳וב הזה כי מומחיות אחת שיש לו היא להסתחבק עם אוליגרכים וללחוש באזנם את הדברים שירצו לשמוע. הוא לא קיבל את הג׳וב הנדיר הזה כי יש לו לובי עצום ומערך יחצנ״י שפועל עבורו יומם וליל ברחבי אמריקה.

דיוויד בלאט מקבל את ההזדמנות הזו כי הוא עבד קשה, הגיע להישגים אדירים, וזה מה שמגיע לו אחרי קריירה שכזו.

הוא התחיל מלמטה. עוזר מאמן ומאמן בהפועל גליל עליון בשנות ה-90, כשלפני כן הוא אימן גם נשים. ואז הוא הגיע לעוזר מאמן במכבי ת״א, ואז מאמן, ואז שוב עוזר מאמן, כשבמהלך השנים הללו הוא מוכתר כאלוף אירופה בתפקיד הזה, פעמיים.

ואז הגיעה גלות שכללה קבוצות ברוסיה, איטליה, יוון ותורכיה, וגם נבחרת רוסיה, שכללה מדליה אולימפית ואליפות אירופה מדהימה לנבחרות. ואז שוב מכבי ת״א כמאמן ראשי.

והקדנציה האחרונה שלו בקבוצת הכדורסל האגדית רשומה כולה על שמו. ההתחלה המדהימה, האמצע הבינוני משהו וסוף לא-יאומן-כי-יסופר. אלוף אירופה, הפעם כמאמן ראשי (אם אתם כבר שכחתם כמה זה היה מדהים, לכו שחזרו את זה כאן. גם אם לא שכחתם… הנאה מובטחת).

בלאט לא קיבל לידיו שום דבר בגלל מי שהוא או מה שהוא. ההפך הוא הנכון, פעם אחת הקבוצה אף נלקחה ממנו במהלך נטול-ג׳נטלמניות (למרות התוצאות החיוביות שהמהלך הניב). אבל בלאט, הגיב בצורה הכי ג׳נטלמנית שיש והמשיך לעבוד קשה ולהרוויח את ההישגים שלו ואת מקומות העבודה שלו.

ועכשיו מגיע הדובדבן שעל הקצפת. תפקיד שיש רק עוד 29 כאלו בעולם בו זמנית. תנו לעובדה הזו לחלחל פנימה כי זה כמעט בלתי נתפס. הפסגה של הפסגה, הקרם-דה-לה-קרם, מאמן ראשי ב-NBA, תפקיד האימון הנחשק ביותר בעולם הכדורסל.

*

רבות עוד ידובר בימים הקרובים האם זה היה המהלך הנכון מבחינתו. אולי היה עדיף מבחינתו להתחיל כעוזר מאמן (בכיר?) בגולדן סטייט, להשתפשף, לצבור ניסיון וגם להיות בעמדה שיקבל קרדיט על הצלחה וייצא נקי מכישלון.

אני הייתי מבין את השאלה הזו הרבה יותר לו האופציות היו שתי משרות של עוזר מאמן, אבל ברגע שמציעים לך משרת מאמן ראשי בליגה הטובה בעולם, קשה עד בלתי אפשרי לומר לא.

אתם זוכרים מה עודד קטש אמר על הקדנציית אימון (הראשונה) שלו במכבי ת״א? לא, לא ״לא מבין זו מחמאה״ בהקשר של צביקה שרף, אלא הדבר השני. שלמרות שהוא ידע שזה לא היה הזמן הכי נכון, אי אפשר לומר לא למכבי ת"א.

הדברים הללו נכונים גם עבור דיוויד בלאט והקליבלנד קוואלירס. חייבים לשאול כמה הזדמנויות יהיו לבן אדם לקבל משרת מאמן ראשי ב-NBA. הרי אף אחד לא מבטיח שהוא יקבל הצעה כזו גם בעתיד, להיות 1 מ-30 בעולם, גם אם גולדן סטייט פתאום ירוצו לשלוש אליפויות רצופות תחתיו ותחת סטיב קר.

אם נסתכל על השבועות האחרונים ב-NBA, עולה כאן שאלה מעניינת נוספת בהקשר של המאמנים החדשים בליגה, דיוויד בלאט, סטיב קר ודרק פישר.

אם אתם מנהלים קבוצה, את מי תעדיפו? מישהו שהיה במערכת הזו של קבוצת NBA שני עשורים אבל לא אימן משחק אחד בחייו, או מישהו שאימן שני עשורים (והגיע לכל הישג אפשרי) אבל במערכת אחרת.

אני מניח שהדעות על כך יהיו חלוקות, וגם בסיום העונה הקרובה (או עונות קרובות) לא תהיה תשובה חד משמעית. למען האמת, אני עצמי לא יודע מה הייתי מעדיף, למרות שהשכל הישר שלי נוטה לכיוון האופציה של ניסיון באימון.

בכל אופן, זה יהיה מרתק וכיף בלתי רגיל עבורנו לעקוב אחרי הקריירה החדשה של בלאט בקליבלנד. מהיום, הישראלי השלישי ב-NBA.

אין כבוד גדול מכך עבור הכדורסל הישראלי בכלל, ומכבי תל אביב בפרט, כשבלאט מגיע לשם היישר מהתפקיד האחרון שלו כמאמן מכבי ת"א בישראל ואירופה.

בקצב הזה, מי יודע, אולי הם גם יאמן יום אחד את נבחרת ישראל.