קנדה אלופה

נעלמו לי המילים

בבוקר שבת אחרי המשחק הרביעי בסדרת הגמר, רק כמה שעות אחרי שהראפטורס עלו ל-3-1 והעבירו קליניקה לכדורסל לאחת הקבוצות ששיחקה את הכדורסל היפה בהיסטוריה, עשיתי עם עצמי תרגיל. ניסיתי לראות כמה שחקנים אני זוכר מהעונה הראשונה של טורונטו ב-NBA. אז קודם כתבתי, ואחר כך חיפשתי בגוגל לראות בכמה פגעתי בול.

הנה השמות שכתבתי: "טרייסי מורי, דאג כריסטי, ווילי אנדרסון, דיימון סטודמאייר, ויקטור אלכסנדר ואוליבר מילר. המאמן: ברנדון מאלון". צדקתי בכולם. כלומר, סוג של. לפי וויקיפדיה, ויקטור אלכסנדר הועבר לראפטורס בטרייד אבל לא שיחק בה מעולם. כנראה שהעובדה ש"השודד בטרנינג" (תודה פיני) עבר במכבי ת"א, גרמה לשם שלו להיצרב במוחי גם כראפטור, אפילו שלא לבש את המדים שלהם למשחק רשמי.

אבל באמת שאהבתי את כולם. נעצתי בדיימון סטודמאייר ציפיות גבוהות מדי (כנראה השילוב של היותו בחירת הדראפט הראשונה של הפרנצ'ייז אי פעם, והיותי נער בן 14 שלא ידע כלום מהחיים שלו), וייחסתי לשאר יכולות דמיוניות מדי. ככה זה כשאתה ילד, השמות האלה נשארים איתך. אפילו יצא לי לראות אותם מנצחים משחק בלייב כשהייתי בטורונטו בדצמבר 95 והם דפקו לשאק ופני הרדוויי 20 הפרש על הראש.

אהבתי את דאג כריסטי עד סוף הקריירה שלו, גם את טרייסי מורי. התלהבתי שהראפטור ווילי אנדרסון הגיע לשחק במכבי ת״א, ולא אהבתי את כל הבדיחות על זה שאוליבר מילר שמן. ככה זה כשאוהדים.

אבל בסופו של דבר, הראפטורס הראשונים הייתה חבורה די בינונית של שחקנים, כפי שנהוג אצל קבוצות חדשות בליגה. וכשההתלהבות ההתחלתית החלה לדעוך, הגיעה מסכת עינויים ספורטיבית שנדמה היה שלא תסתיים לעולם. ולמרות שגם אוהדי NBA מזדמנים מכירים את הרשימה, בואו נעבור עליה בקצרה.

ראשון היה טרייסי מקגריידי, שרצה להיות ה-סופרסטאר של הקבוצה שלו, לא התאים לו לשחק לצד וינס קארטר ולהיות כינור שני, ועזב את הקבוצה. ועל כן, אני שמח שהוא מעולם לא עבר סיבוב בפלייאוף. קארמה איז הביץ' (כן כן, הוא הגיע לגמר עם הספרס כנספח ב-2013, הפעם היחידה שהיה חלק מקבוצה שניצחה סדרת פלייאוף. ותודה ללברון שמנע ממנו טבעת).

אחר כך וינס קרטר הפסיק להתאמץ כדי שיעבירו אותו בטרייד. ״מקצוען״. אני לא שכחתי או סלחתי לו על זה, למרות שנראה שטורונטו דווקא כן. אחר כך, יצא לנו להיות בצד הלא נכון של החגיגות של כריס בוש שעזב למיאמי לשחק עם לברון ודווין ווייד. ואז Lebronto, התעללות של שנים על ידי השחקן הטוב בעולם. כיף כיף כיף.

אחרי זמן מה, כטורונטוניאן, אתה קצת נהפך אדיש למכות האלה. כלומר, כל אחת כזו כואבת רצח, אבל אתה כבר רגיל. לפעמים אני מרגיש שנולדתי בהפועל ת״א של הערים האמריקאיות. לוזרית נצחית בכל הענפים (שנחשבים).

האליפות האחרונה של העיר הייתה ב-1993, ולפני כן, זכו המייפל ליפס, קבוצת ההוקי של העיר, באליפות האחרונה שלהם ב-1967 (בבקשה אל תצפו ממני לספור תארים של טורונטו FC. תהיו רציניים).

אז אתה כבר מצפה להפסדים כואבים (כמו משחק 5 לפני שלושה ימים), לסלי ניצחון של לברון, לזה שכוכבים עוזבים אותך, או לזה שהם בכלל לא רוצים לשחק בקנדה מלכתחילה (בגלל הקור, בגלל שצריך דרכון, בגלל המיסים הגבוהים, בגלל הדולר הקנדי, בגלל שאוכלים שם פוטטו צ׳יפס בטעם קטשופ). אחרי זה, אתה פשוט מקווה לנס. ספורטיבי. מחכה לפעם היחידה ההיא בדור, שהכל יתיישר ויסתדר לחבורת אוהדים קנדית דחויה.

הו, שלום לך וברוכים הבאים מר. קוואי לאונרד.

הכלל די פשוט. אם יש לך הזדמנות להביא סופר-דופר-סטאר, אתה עושה את זה. סוף פסוק. אם אתה ג׳נרל מנג׳ר בספורט מקצועני וחושב לעצמך ״אני לא הייתי מבצע ת׳טרייד של קוואי ודהרוזן״, תפרוש. לטובת האוהדים של כל קבוצה שאי פעם תעבוד בה. כי הם ראויים ליותר. שוב, אם יש לך הזדמנות להביא שחקן טופ 3 בליגה, אתה עושה ת׳טרייד 100 מתוך 100 פעמים. בייחוד ב-NBA.

זה לא אומר לכם כלום, אבל פט גיליק הוא הג׳נרל מנג׳ר האגדי של הבלו ג׳ייס שהביא לטורונטו השחונה שתי אליפויות בתחילת שנות ה-90. שמו הולך לפניו בקנדה, הוא אגדה מהלכת. אני מדבר עליו ונזכר בו ביראת כבוד. וכך גם יהיה עם מסאיי יוז׳ירי, המנג׳ר של הראפטורס. אגדה קנדית בחייו. האיש שעשה את כל ההחלטות הנכונות והאמיצות.

לא מקרי בעיני שג׳נרל מנג׳ר ניגרי, יהפוך לאגדה חיה דווקא בקנדה. ‏אותו ״חלום אמריקאי״ שהוליווד יודעת לפמפם כל כך טוב, מתקיים בצורה טובה יותר דווקא במדינה שמצפון לארה״ב. אומת מהגרים שמאמינה בשוויון הזדמנויות אמיתי. לא מפתיע שכולם שם הופכים לכאלה פטריוטים שגאים במדינה שלהם. לא מפתיע שיוז׳ירי חולל נס דווקא שם.

האם היה לו מזל? חלק אמנם ירצו לטעון ככה. אבל חלק אחר יאמר שהמוכשרים ביותר קובעים לעצמם את המזל. וכשאתה מביא את קוואי לאונרד, ומארק גאסול, ודני גרין, ומחליף מאמן, והכל כדי לזכות באליפות באותה שנה, ואז גם זוכה בה, זה לא מזל. זה כישרון.

ראיתי הרבה דברים מדהימים בסדרה הזו ובפלייאוף בכלל, אבל אחד מהם בלט בשבילי מעל השאר והיפנט אותי במיוחד:

הנה הראפטורס יורדים אחרי משחק מספר 4 לחדר ההלבשה אחרי שהרגע לקחו שני משחקי חוץ בגולדן סטייט הגדולה בסדרת הגמר. שום חיוך, שום צהלה, שום שמחה. חבורת גברים שנחושים להשלים משימה, והצעד הכביר שהם הרגע עשו לא הלהיבה אותם אף לא לשנייה. הם יודעים בשביל מה הם הגיעו לכאן. קבוצה קשוחה בצלמו של קוואי.

קוואי.

פאקינג קוואי.

מה עוד אפשר לכתוב עליו.

שחקן *כזה* מביא לך אליפות ואתה כמעט מרגיש לא ראוי לה, או לו. אני מחכה לאליפות הזו 25 שנה, וזה כמעט מרגיש טוב מדי להיות אמיתי.

תצבטו אותי, תנו לי סטירה, תמשכו לי בשיער. כי זה חייב להיות חלום, תעירו אותי כבר! קוואי לנארד באמת הביא אליפות NBA לטורונטו שלי?

מ-ד-ה-י-ם.

כסף כבר לא מספיק להם
קוואי לנארד נותר מושלם

תגובות

  • דובינסקי

    מאוד מרגש. איזה סיפור זה הגאסולים, הא? יאללה, שיסעו לפרלמנט באוטווה להיפגש עם טרודו.

    הגב
  • kirma der faux

    מרגש ביותר.
    הדבר היפה לדעתי בטורונטו מעבר לטריידים זה היכולת שהם פיתחו לשפר ולפתח שחקנים. זה נראה לי כמו סוג של הסתגלות אבולוציונית כשאתה במקום ששחקנים לא רוצים להגיע אליו. זה גם מה שהביא את דרוזן (אני עדיין מאוד אוהב את השחקן הזה) לרמה שהוא יכול לעבור לספרס תמורת קוואי. הרבה כבוד לדוויין קייסי על העבודה הזאת.
    אפילו את המאמן הם פיתחו אין האוס.

    הגב
  • שי

    יאללה, איזה כיף לקרוא!

    הגב
  • אורן השני

    מזלט! קיבלת עונה וסיום מהסרטים

    הגב
  • שחר אלוני

    קוואי התגלה כווינר וקרחון כל כך גדול, שאחרי 2.5 סדרות (באמצע הסדרה עם מילווקי) גם הצוות המסייע שלו הצטרף, כולם שכחו מההתרגשות, מההסטוריה, מגודל המעמד, ניצחו 4 פעמים את מילווקי, ואח"כ 4-2 על גולדן בסידרה שהרגישה איפהשהוא בין 5-1 ל 6-0
    השיא היה במשחק האחרון, על אליפות הסטורית למדינה שלמה, אף אחד לא התרגש, לא איבד פוקוס, הפוך, לאורי המושמץ ואן וליט שהי בשולי הרוטציה בעונה, סיאקם שנעלם לחצי פלייאוף והאחרים פשוט קירקסו את השושלת ההסטורית במשחק חוץ וקוואי אפילו לא הי צריך להצטיין

    הגב
  • איציק

    מזל טוב על האליפות.
    הסרטון באמת מדהים, אך עד כמה שזכור לי האחראי על זה הוא לא קוואי כי אם בחור ספרדי מזדקן. נדמה לי שגאסול צעק לכולם שלא עשו כלו עדיין. הוא ואח שלו שני אנשים משהו שלא רואים כל יום. בהתחלת הפלאי-אוף חשבתי שהטרייד עם ולנצ'ונאס היה מיותר, אולי בלי הפסד אבל בטח בלי רווח. במבט לאחור, האקסטרה שגאסול מביא באישיות שלו שווה את הטרייד לא פחות מיכולת המשחק שלו.
    על קוואי, כל מילה מיותרת.

    הגב
    • NoOne

      טורונטו לא עוברים את פילדלפיה בלי גאסול וההגנה שלו

      הגב

      להגיב על NoOne לבטל

      האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

  • אריק

    ההחלטה לבחור בראפטורס השנה אחרי משחק אחד השתלמה.
    ה היה מסע נפלא.
    וקוואי זה קראש ספורטיבי.
    יש בו כל מה שאני אוהב בספורטאי..אוהב את המצלמות כמו פול סקולס ועסוק במורשת ומקומו ההיסטורי כאילו זה הדבר הכי פחות בעסק הזה.
    והןא מהעיר של קנדריק לאמר ווהסיפור עם אבא שלו הקארווש והכדור בראש.
    ואחר כך השיימינג שעשו לו בספרס.
    וכבר במשחק ההוא הראשון הוא נראה גורר רגל ולא מאה אחוז כשיר.
    ותוך כדי הפלייאוף למדתי לאהוב את האחרים חבורת אאוטסיידרים נהדרת.
    היה כיף

    הגב
    • דיזידין

      לא, לא, לא.
      קוואי שלי ורק שלי.

      הגב
  • jhkj

    שמח בשמחתך וגם בשמחתי, קוואי השחקן האהוב עליי בליגה, ומהרגע שהקבוצה שלי בחוץ אני לגמרי עודדתי אותו.

    רוצה לציין שאני לא מבין את כל הקפיצות הטורונטו ניצחה אז קנדה מדינה יותר טובה, או רק בטורונטו סיפור כמו של יוג'ירי יכול לקרות, הרי לפני כמה שנים עשו את זה עם דרק ועוד כמה שנים יעשו את זה עם מישהו אחר וזה יהיה בארצות הברית.

    הגב
  • Trailblazer

    יופי של פוסט. לאהוד את טורונטו זה לא מאוד מכביסטי מצידך. אני יודע שאתה יליד טורונטו ובכל זאת...

    הגב
  • ק.

    מברוק. הסרטון מדהים.
    בטח אחרי רמות הריגוש המטורפות שעברת בחמישי בערב...

    הגב
  • 7even

    שאפו ענק לראפטורס.
    שום כוכבית ושום נעליים.

    אם נשחק את משחק הכוכביות לגולדן יש אפס אליפויות ולג'ורדן 2.

    הגב
    • אלכס

      מסכים במאה אחוז seven, מה גם שכולם שכחו שטורונטו שיחקו את כל הפליי-אוף בלי או.ג'יי.אנואובי שהוא שחקן מוכשר ביותר, אתלטי, חזק, קולע, ושומר שהיה חלק חשוב מאד מהפאזל שלהם במהלך העונה(מעין שילוב של קוואי וסיאקם בעמדת הפורוורד), ועוד שומר מצויין על דוראנט, לו היה משחק בסדרת הגמר. ואפרופו אותו דוראנט, שכל אוהדי ההצלחות של ג"ס מתרצים את הכשלון בחסרונו (אחרי שרבים מהם טענו אחרי הניצחון המקרי ביוסטון, והסוויפ על פורטלנד, שהם ינצחו גם בלעדיו), הרי שהחיסרון שלו התאזן בסדרה מול פורטלנד, בחיסרון של נורקיץ', שטחן את הווריורס במשחקים ביניהם בעונה הסדירה.

      הגב
  • גיגי

    כתבת יפה

    הגב
  • בוזו

    אח, פאט גיליק! בנה גם את הפיליס הנפלאים של סוף העשור הקודם, שזכו בטבעת אחת והיו קרובים לעוד. כמה כייף היה להיות אוהד פיליס אז.
    ברכות על האליפות. שנה הבאה תור הסיקסרס.....

    הגב
  • שמעון פנדלוביץ'

    " וינס קרטר הפסיק להתאמץ כדי שיעבירו אותו בטרייד. ״מקצוען״. ".

    אפשר להחליף קרטר בקוואי וטורונטו בסן אנטוניו.

    הגב

להגיב על NoOne לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *