מותה של שיטה – דור בלוך

האם תמה תקופת הזוהר של שיטת שלושת הבלמים הכדורגל?

ahyv

 

באוגוסט 2008 כתב ג'ונתן וילסון, הכותב הטקטי המוערך בעולם, מאמר שכותרתו היא האם שיטת ה-3-5-2 מתה?

חמש שנים מאוחר יותר ההתעקשות של הקבוצות האיטלקיות לשחק עם שיטת שלושת הבלמים המסורתית, משאירה את ה-3-5-2 בחיים, והאיכות של קבוצות העילית של ארץ המגף – בעיקר נאפולי (עד השנה) ויובנטוס – יוצרת עימותים טקטיים מרתקים עבור מי שהתרגל לראות עימותים חוזרים ונשנים בין קבוצות שמשחקות בווריאציות שונות אך דומות של ה-4-5-1 (לרבות ה-4-6-0 עם החלוץ המזויף) שהשתלט באופן מוחלט על הכדורגל הספרדי ובאופן כמעט מוחלט על הכדורגל האנגלי.

*

נתחיל בהתחלה. היווצרותה של ה-3-5-2 כשיטת משחק פופולארית ברמות הגבוהות החלה בשנות ה-70 וה-80 כתוצאה משתי מגמות עיקריות: הראשונה הייתה הנסיגה של שחקני הכנף המסורתיים לעמדה אחורית יותר במגרש, ממנה יכלו להפתיע את המגן שניצב מולם ולהגיע לעמדות נוחות יותר, והשנייה, בהתאמה, נטילת תפקיד התקפי יותר ויותר ע"י המגנים. התוצאה הבלתי נמנעת הייתה ויתור כליל על המגנים, ומשחק עם שלושה בלמים, שלושה קשרים במרכז המגרש ושני קשרים באגפים.

הנבחרת הגדולה הראשונה לשחק בשיטה זו הייתה ארגנטינה שזכתה במונדיאל של 1986. נבחרת גרמניה הלכה באותה דרך כשזכתה במונדיאל הקטסטרופלי באיטליה כששיחקה בשיטה של 3-4-1-2 עם שני קשרים בעלי אופי הגנתי וקשר מנהל משחק. גרסאות שונות של השיטה הזאת נוסו בהצלחה ע"י ברזיל במונדיאל של 1994 וגרמניה במונדיאל של 1996 וגם ברמת הקבוצות הפכה השיטה לדומיננטית בקרב הקבוצות הלא אנגליות באירופה בשנות ה-90 (תחשבו יובנטוס של ליפי ורומא של קפאלו).

עם זאת כאשר ג'ונתן וילסון בחן את תפוצת השיטה בשנות ה-2000, הוא מצא שאף נבחרת ביורו 2008, ואף קבוצה מתוך הקבוצות שהגיעו לשמינית גמר ליגת האלופות אותה שנה לא שיחקו בשיטה הזאת.

*

הסיבה לכך, לפי רוב הפרשנים, היא פשוטה. הכדורגל הופך להיות אגרסיבי יותר ומהיר יותר בקצב הולך וגובר, התוצאה היא שהמטרה ההתקפית של הטקטיקה בעידן המודרני היא ניסיון ליצור מקסימום מצבים בהם שחקן יצירתי יקבל את הכדור עם מספיק שטח ו/או מספיק אפשרויות מסירה כדי ליצור מצב מסוכן. המטרה הזאת הובילה לכך שהשחקנים היצירתיים ביותר היו אחד משני זנים – שחקני אגף שמשחקים גבוה מאוד וחלוצים נסוגים/ קשרים התקפיים, לא במקרה אלו האזורים בהם יש הרבה שטח פנוי במגרש – באגף, ובשטח שבין קו ההגנה הראשון לקו ההגנה השני.

כך, יותר ויותר קבוצות בחרו לשחק עם חלוץ קלאסי אחד או אפילו בלי חלוץ בכלל, גם קבוצות המשחקות לכאורה בשיטה של 4-4-2 (כמו יונייטד עם רוני וואן פרסי), משחקות לרוב עם שני חלוצים אשר אחד מהם הוא חלוץ נסוג בהרבה ומהעמדה הנסוגה שלו הוא מקבל את הכדור או מתחיל את התנועה שמובילה להשלמת המהלך.

אם בתקופת הזוהר של ה-3-5-2, מרבית הקבוצות והנבחרות שיחקו עם שני חלוצים, הרי שהשיטה התאימה לכך מאוד מבחינה הגנתית, כאשר שני בלמים כיסו את שני חלוצי היריב והבלם הנוסף בגיבוי. כעת למול קבוצות המשחקות עם חלוץ אחד, ישנם שני בלמים חופשיים, מה שמוביל הן לבלבול בהגנה באשר למי שומר על איזה שחקן, והן לבזבוז לשחקן שיכול לסייע במאבקים במרכז המגרש.

דרך אחרת להסתכל על אותה מגמה טקטית, היא בכך שבהתקפה אותו 4-5-1 הוא למעשה 4-3-3. עם שלושה שחקני התקפה מול שלושת הבלמים של היריבה, קל מאוד להוציא את ההגנה משיווי משקל. ניתן להוסיף לכך גם את העובדה שלאותו 4-5-1/4-3-3 יש יתרון של שני שחקנים מול אחד באגף בכל זמן נתון מול ה-3-5-2, ואת התעצמות תפקיד הקשור האחורי מהסוגל של מקללה או בוסקטס, שהחליף למעשה את הבלם האחורי מה-3-5-2 הישן, ומתפקד בצורה שמתאימה יותר לכדורגל המודרני.

*

לבסוף,ה-3-5-2 היא שיטה שמאוד קשה לשחק בה. היא קשה קודם כל למגנים/קשרים באגף שנאלצים לכסות שטחים נרחבים מאוד ולממלא תפקיד הגנתי והתקפי כאחד, בקצב משחק איטי הדבר אפשרי, בקצב המשחק המודרני בליגה האנגלית למשל זה מתגלה ככמעט בלתי אפשרי. אבל השיטה הזאת קשה גם לשחקני ההגנה שנדרשים לתיאום עילאי בגלל הפער המספרי שהוזכר לעיל בין שחקני ההגנה לשחקני ההתקפה של היריב.

מה שמוביל אותנו לנאפולי ויובנטוס. שתי הקבוצות המצליחות ביותר בכדורגל האיטלקי, משחקות בשיטה הזאת, ונאפולי אף הצליחה להדיח עמה את מנצ'סטר סיטי מהמפעל, מה שהוסיף לטענות שה-3-5-2 חוזר.

אז למה בעצם זה עבד לנאפולי ויובנטוס בעונות האחרונות?

ראשית מדובר בשתי קבוצות ששמחות למשוך את היריב לשטח שלהן ולעקוץ בהתקפות מתפרצות. יובנטוס עושה את זה בעיקר באמצעות כדורים ארוכים ע"י "הקווטרבקים" שלה – פירלו מהקישור ובונוצ'י בהגנה. נאפולי הייתה מנצלת את ההתקפה המהירה שלה ויכולת המסירה של האמסיק כדי לעשות את אותו הדבר (נאפולי של השנה כבר משחקת בשיטה המקובלת באירופה של 4-2-3-1 בהשראתו של רפא בניטז).

שנית, באיטליה של השנה שעברה, שיחקו יותר קבוצות עם שני חלוצים מהמדינות האחרות בצמרת האירופאית, כתוצאה מכך חסרונות ה-3-5-2 שתוארו לעיל באו לידי ביטוי פחות ב-seria A, ובמפעלים האירופאים, הן נאפולי והן יובנטוס כשלו מלהגיע לשלבים המתקדמים (נאפולי הודחה לפני שנתיים ע"י צ'לסי, ואילו יובנטוס לא היוותה יריבה של ממש לבאיירן בעונה שעברה).גם העובדה שקצב המשחק באיטליה איטי יותר מאשר בספרד ובוודאי יותר מאשר באנגליה באה לעזרה של השיטה.

*

העובדה שהמקום היחיד שבו השיטה זוכה להצלחה היא איטליה, והסיבות לכך שהיא זוכה להצלחה דווקא שם מצביעה על כך שבניגוד לדעות שהחלו לצוץ, לא התרחשו עדיין תמורות טקטיות או אחרות שיובילו לחזרה של השיטה להיות נפוצה בכלל היבשת וברמות הגבוהות ביותר של הכדורגל העולמי.

כישלונה של יובנטוס מול ה-4-2-3-1 של מנצ'יני בגלטסראי, במיוחד במחצית הראשונה עד השער של דרוגבה שבה יובנטוס נראתה מאוד לא מסוכנת, הדגיש את הקושי של קבוצה שמשחקת בשיטה של 3-5-2 מול קבוצה שמתגוננת ומשחקת עם חלוץ אחד וחמישה שחקנים בקישור.

הסיפור של ה-3-5-2 בשלושים השנים האחרונות, הוא סיפור מעניין לכשעצמו, אבל יותר מכך הוא מלמד על איך טקטיקה מתפתחת – כמעט כמו כל מגמת שינוי בכל תחום שהוא – כריאקציה למגמה קודמת, שלאחר זמן מה של שליטה, נמצאת נקודת התורפה שלה.

שנות ה-80 וה-90 היו שייכות ל-3-5-2, 20 השנים האחרונות ל-4-5-1 על גרסאותיו השונות, יהיה מעניין להמשיך ולעקוב מה תהיה ההתפתחות הטקטית הבאה שתפתיע את עולם הכדורגל, האם תהיה זאת חזרה ל-3-5-2 בגרסת קונטה? אולי גרסאות מובהקות יותר של 4-6-0? אולי בכלל נחזה בעשור הבא בירידה בחשיבות מרכז המגרש וגרסאות של 4-2-4 יימצאו את דרכן בחזרה לעולם הכדורגל?

רק הזמן יגיד.

היכונו לעוד חורף של קונצרטים
דברים שלמדנו בשבוע 4 (והימור להערב)

9 Comments

רועי מ 3 באוקטובר 2013

דור ב 1996 הייתה אליפות אירופה לאומות ולא מונדיאל.

דור בלוך 3 באוקטובר 2013

אכן גרמניה שלקחה את אליפות אירופה ב-96 באנגליה כמובן.

תודה על התיקון

רועי מ 3 באוקטובר 2013

מעניין כרגיל דור.

יויו 3 באוקטובר 2013

יופי של פוסט

כאוס 3 באוקטובר 2013

פוסט מעולה דור :)
אני חושב שהמגמה שמסתמנת לשנים הבאות ומתחילה לבוא לידי ביטוי כבר עכשיו, היא הגמשת הגישה הטקטית והרכבת סגל שמבוסס על הרבה שחקנים שיכולים לשחק במספר עמדות ברמה סבירה. ככל שפוטנציאל וטכנולוגיית הסקאוטינג משתפרים ומאמנים מקבלים יותר ויותר מידע מבוסס על פרמטרים שקריטיים לכל משחק ספציפית, הם מגלים יותר גמישות ומתאימים את המערך ושיטת המשחק לכל משחק בפני עצמו. אתה יכול לראות למשל שבקבוצות כמו אתלטיקו מדריד ודורטמונד, גם כשהקבוצה משחקת לאורך זמן במערך קבוע על הנייר, השחקנים מתחלפים הרבה במקומות אפילו תוך כדי משחק, כדי לנצל חולשות שנחקרו ונמצאו עוד לפני המשחק.
לא הייתי הולך ומרחיק לכת ואומר שהטוטאל פוטבול חוזר, אבל נראה לי שהכדורגל בשנים הבאות יילך ויבליט שחקנים ומאמנים שניחנים בעיקר בורסטיליות ויכולת הסתגלות גבוהה.
מה אתה חושב?

רועי ויינברג 3 באוקטובר 2013

כתבה פנטסטית. אני חושב שבעתיד יש אפשרות שתעלה גרסה של טוטאל פוטבול, כי השחקנים נהיים מגוונים יותר ויותר, ויכולים לכסות כמה שיותר שטחים.

Shlomi 3 באוקטובר 2013

Great post about my favorite tactic formation. Personally I'm a strong believer of the 3-5-2 but I haven't yet seen it played out right. Lately, Brandon Rogers from Liverpool started implementing the system but as most managers he is using 3 center halfs instead on ONE center half and 4 backs (2 on the left and 2 on the right). This allows the agility of overlapping without losing position. Another major factor is the wingers' ability to get into the 18 yard box and score. Leighton Baines is one of the few that actually does it today but even he lacks the final touch. To conclude, the system is a great one if played right, and in order to do so there must be a change in perception starting from the wing / back. Very enjoyable post, thank you!

סימנטוב 3 באוקטובר 2013

כתבה נהדרת.
ניואנסים קטנים כמו איך מגיבה הקבוצה לאחר איבוד הכדור או הגמישות בשינוי השמירה (שחקן מסויים שומרים אישית וכד') מבדילים בין ההצלחה של המערך והחוכמה של המאמנים היא בהתאמות, לנו הצופים שיטות ומערכים מבדילים בין הקבוצות אך למעורבים העניין הוא ההתאמות לסיטואציות גרדא

Comments closed