לב שבור – דור בלוך

לשמור ולזכור: עשרה משחקים שוברי לב.

acur

 

לכל אוהד כדורגל יש את המשחקים האלה, את הרגעים האלה, שאחריהם במשך יומיים הוא לא יכל לתפקד כרגיל מרוב צער. שהוא ראה את הריפליי עוד פעם ועוד פעם כי אולי הפעם זה ייכנס, או לא ייכנס, אולי הפעם השופט ישרוק נכון. או לחלופין המשחקים שכל פעם שהם מופיעים בטלוויזיה הוא מיד מעביר ערוץ, לא מסוגל לראות את הרעים חוגגים.

כתבתי את הכתבה הזאת עם הפסקות, פשוט כי לא הייתי מסוגל לכתוב אותה ברצף, אבל אלו המשחקים ששברו לי את הלב:

הפועל פ"ת – מכבי ת"א 93/94:

עונת 93/94 הייתה העונה הראשונה שבה ראיתי כדורגל בצורה רצינית. כל החברים מהכיתה היו אוהדי מכבי חיפה, ואני, משום מה, הפכתי לאוהד מכבי ת"א (אבא שלי בכלל אוהד הפועל).

זאת הייתה עונה נהדרת מצד אחד, כשמכבי ת"א משחקת כדורגל נפלא, ודורסת את הליגה, למעט קבוצה אחת. מכבי חיפה של עונת 93/94 הייתה הקבוצה הטובה ביותר בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי. לא היו לה חולשות. והרכבת הזאת התנגשה במכבי ת"א בעוצמה ב- 5-0 הבלתי נשכח. אבל מסיבה כלשהי המשחק שזכור לי כטראומתי במיוחד היה דווקא משחק אחר.

במסגרת המחזור ה-35 פגשה מכבי ת"א את הפועל פ"ת, שהציגה דור שחקנים נפלא שמעולם לא התחבר לקבוצה גדולה בגלל מכירות החיסול למכבי חיפה. הקבוצה הזאת כללה את אלי אברבנל, אופיר קופל, באדיר, קקון, שי הס ואדורם קייסי, כולם בסביבות גיל 20.

המשחק עצמו היה חסר חשיבות לחלוטין, מכבי חיפה הבטיחה את האליפות זה מכבר, אבל בעיניים של ילד בן 8, כל משחק הוא גמר גביע. הייתי אותו יום שבת באילת, ולכן לא שמעתי שירים ושערים בניגוד להרגלי. אינטרנט כמובן לא היה, וגם לא סלולרי כך שאף אחד לא התקשר לעדכן בתוצאה. וכך באזור השעה 21:00 התיישבתי לראות את שער השבת, כדי לראות את אבי נימני מחטיא פנדל, ואת הפועל פתח תקווה מנצחת 2-1.

בפתיחת התכנית, עוד לפני שיר הפתיחה היו מציגים קטע מייצג משניים או שלושה משחקים מרכזיים, כשהקטע שהראו מהמשחק של מכבי ת"א היה החטאת הפנדל של נימני, ידעתי שהפסדנו.

ברזיל – צרפת מונדיאל 2006:

מונדיאל 2006 היה מונדיאל מחורבן, אין דרך אחרת לתאר זאת. כדורגל רע, מעט שערים, מעט סיפורים מעניינים והרבה קבוצות שלא ברור מה הן עושות במעמד.

התקווה היחידה שלי ליהנות מהטורניר הזה הייתה נבחרת ברזיל, מהולנד ואנגליה באמת לא ציפיתי לכלום.

התקווה הזאת נגדעה במשחק רבע גמר נורא, שבו ברזיל פשוט לא הצליחה לשבור את ההגנה הצרפתית. תיירי הנרי הבקיע שער קטן במחצית השנייה וצרפת המשיכה כל הדרך כדי לנגוח, ולהינגח ע"י איטליה בגמר.

רונלדו ורונלדיניו חזרו לברזיל בלא כלום. במקרה הזה שברון הלב היה מאוד שכלתני, ידעתי שבעקבות המשחק צפויים לי עשרה ימים אחרונים של מונדיאל שיהיו משעממים להחריד, וכך אכן היה.

ישראל – סלובניה, גמר אליפות אירופה לנבחרות עתודה:

בקיץ 2000 הייתי תיכוניסט, והייתי מתזמן את הריצות שלי על ההליכון בחדר הכושר למשחקים של נבחרת ישראל באליפות אירופה לעתודה. כמו כל המדינה, התאהבתי אט אט בקבוצה הנמוכה והחכמה של יורם חרוש, שהגיעה למיצוי הפוטנציאל שלה כפי שלא ראיתי אף קבוצה או נבחרת עושה מאז.

יניב גרין, אורי יצחקי, טל בורשטיין, אפיק ניסים, משה מזרחי, ארז כץ ואיציק אוחנון שיחקו בנבחרת הזאת שגברה על נבחרת ספרד בחצי הגמר כדי להגיע לגמר נגד סלובניה.

לעולם לא אשכח את ריבאונד ההתקפה הארור ההוא שמנע מהנבחרת להיות אלופת אירופה, ראיתי את ההילוך החוזר אולי אלף פעם, ניתחתי מיליון פעם את המהלך על כל הנקודות שבהן היה אפשר למנוע מהכדור להיכנס, אבל בשורה התחתונה, החלק המאכזב באמת הוא שמהנבחרת הזאת מעולם לא נבנתה נבחרת לאומית מצליחה באותה מידה.

ישראל – דנמרק מוקדמות אליפות אירופה 2000:

ישבתי מאחורי משה סיני ביציע באצטדיון רמת גן כשנבחרת ישראל עלתה לשחק מול נבחרת דנמרק למשחק הראשון מבין שניים על ההעפלה לאליפות אירופה.

ההייפ היה מטורף, אחרי ה-5-0 על אוסטריה, הייתה תחושה שהנבחרת הכי מוכשרת שהייתה לנו אי פעם עושה את זה הפעם ועולה לטורניר גדול לראשונה מהמוקדמות של יבשת אירופה.

המשחק הזה לא היה שובר לב כי הוא היה צמוד, ואפילו לא בגלל גודל ההזדמנות וההחמצה. המשחק הזה היה שובר לב כי הנבחרת פשוט לא ניסתה. הקיפאון היה מוחלט. האם זה קרה בגלל הבילוי של הערב קודם או מסיבות אחרות? כנראה שלעולם לא נדע, אבל לראות את חיים רביבו מתאמץ לקבל כרטיס אדום כי הוא לא יכול לסבול את זה היה קצת יותר מדי עבור נער שעוד האמין שכל ספורטאי נותן 100% מעצמו כשהוא לובש את המדים הלאומיים.

מאז המשחק הזה, לא הסתכלתי על חיים רביבו אותו דבר, מאז לא ציפיתי מנבחרת ישראל לשום דבר, כך שיכול להיות שבעצם יצאתי מורווח מאותו ערב באצטדיון רמת גן.

מכבי תל אביב – פנאתניקוס גמר הליגה האירופית 2000:

זה היה הגמר הראשון בעידן גרשון-בלאט. מכבי תל אביב הייתה טובה פחות מפנאתניקוס של אוברדוביץ', ואם להיות כנים, עצם העלייה לגמר הייתה הישג עצום. מהעבר השני ניצב כאמור השועל הסרבי, דיאן בודירוגה, גדול שחקני אירופה בתקופתי, רברצ'ה שהיה בלתי ניתן לעצירה אותו ערב, וכמובן עודד קטש.

עוד לפני נס שארפ בהיכל, הייתה עונת 1999-2000, שנראתה כאילו נכתבה ע"י תסריטאי הוליוודי. החזרה לפיינל פור אחרי עשר שנים, ודווקא לאחר הפרידה מהכוכב הגדול, ה-we are taking them home המפורסם של דירק שארפ וה- settle down הלא פחות מפורסם של אריאל מקדונלד, וכמובן המפגש עם הכוכב שעזב בגמר.

אבל הסוף, אוי הסוף, דווקא כשמכבי ת"א נראתה בדרך לקמבאק, היה זה קטש שבשתי שלשות גמר את המשחק ואת החלום, זה כאב כי זה היה קרוב, זה כאב כי זה קרה אחרי כל כך הרבה זמן שמכבי ת"א לא יכלה אפילו לחלום על להגיע למעמד הזה, אבל זה כאב בעיקר כי זה בא מאדם כל כך קרוב, מבשר מבשרה של המערכת, מעודד קטש הנפלא, שהקריירה שלו, כל כולה, טרגדיה.

מנצ'סטר יונייטד – ווסטהאם 1994-1995:

אחרי שתי אליפויות רצופות, השדים האדומים חוו את אחת העונות הקשות שלהם בתקופת פרגוסון, אריק קנטונה הורחק אחרי הבעיטה המפורסמת באוהד קריסטל פאלאס, בלקבורן עם הכסף הגדול הובילה את הטבלה לאורך מרבית העונה ופרגוסון היה תחת לחץ גדול.

למרות הכל יונייטד הגיעה למחזור האחרון בסיטואציה שבה אם היא מנצחת את ווסט האם, ובלקבורן לא מנצחת את ליברפול, יונייטד אלופה.

אני לעולם לא אשכח את שתי ההחמצות הבלתי יאומנו של אנדי קול מול מקלושקו של ווסט האם, שמנעו מהאדומים לשבור את התיקו 1-1 שנקבע בראשית המחצית השנייה. התסכול הועצם כתוצאה מכך שבלקבורן הפסידה לליברפול מבעיטה חופשית ענקית של ג'ון בארנס בשלהי הקריירה שלו.

בפרספקטיבה היסטורית לאליפות הזאת לא הייתה שום משמעות, יונייטד המשיכה לשלוט בפרמייר ליג, ובלקבורן נעלמה מהצמרת הגבוהה מהר מאוד, אבל זה היה משחק שהיה קשה כל כך לצפייה כי עונה שלמה ירדה לטמיון בגלל שנייה אחת של חוסר ריכוז, זה תמצית היופי בספורט, וגם תמצית הכאב שבו.

סן אנטוניו – מיאמי משחק מספר 6 גמר 2013:

באמת, כבר לא חשבתי שאני יכול להתרגש מספורט כמו שהתרגשתי מסן אנטוניו של עונת 2012-2013.

אני שונא את מיאמי הנוכחית. שונא אותה בצורה פראית, כמו ששנאתי את בית"ר בצעירותי. היא מסמלת בעיני את כל מה שרע ב-NBA, היא הפוכה לכל מה שאני מאמין בו לגבי הדרך הנכונה והיפה לבנות קבוצת כדורסל.

וסן אנטוניו, היא כמובן ההיפך המוחלט, אין לה מאמן בובה, אין לה שחקן שעשה תכנית ספיישל סביב המעבר שלו, היא רצה ביחד הרבה שנים, ומשחקת כדורסל קבוצתי נפלא שמשאיר אותה בצמרת כבר קרוב ל-20 שנה.

כבר לא חשבתי שהלב שלי מסוגל להישבר כמו שהוא נשבר במשחק מספר 6. לפני כמה שבועות הקרינו תכנית שמסכמת את סדרת הגמר הזאת. ראיתי את כל המשחקים בלייב, ככה שהיה נחמד להיזכר. אבל כשהגיעו למשחק מספר 6 פשוט לא הייתי מסוגל לצפות יותר, הייתי חייב להעביר ערוץ.

יש כל כך הרבה "לו אם" בחצי דקה האחרונה הזאת שהובילה להארכה, שהובילה לניצחון של מיאמי, שהוביל לניצחון של מיאמי במשחק מספר 7 ובסדרה כולה. כל מה שיכול להיות מתסכל בספורט בא לידי ביטוי ב-2 דקות, כשכבר הוציאו את הגביע, כשהכול כבר היה מוכן, אבל אז הגיע ריי אלן וכל השאר היסטוריה.

באיזשהו מקום אני חושב שפסיכולוגית הייתי מושקע רגשית בהצלחה של סן אנטוניו, גם כי הרגשתי שאני מקריב בשביל הניצחון שלהם בכך שקמתי כל בוקר ב-4 לפני יום עבודה של 12 שעות כדי לראות אותם משחקים.

אני באמת חושב שהפסד של מיאמי היה גומר את הקבוצה הזאת וחשוב מכך, שם את לברון ג'יימס במקום ההיסטורי הראוי עבורו – כישרון הכדורסל הגדול ביותר אי פעם, שאופיו מנע ממנו להגיע לטופ.

אבל יותר מכל האמור, ההפסד הזה כואב כי הוא מקרב את הקץ של השושלת, ולא יהיה שמח ממני אם יתגלה שלנארד וגרין הם תחליף ראוי לפארקר וג'ינובלי, אם סן אנטוניו תעשה עוד ריצה אחת על התואר, אם היא תצליח הפעם לשים את מיאמי במקום הראוי, רק בשביל זה שווה לקום שוב ב-4 בבוקר 3 פעמים בשבוע בחודשי הקיץ.

מכבי תל אביב – פנרבחצ'ה 1995-1996 מוקדמות ליגת האלופות:

כולם זוכרים את הפספוס נגד גרסהופרס, והבעיטה החופשית מזווית בלתי אפשרית שמצאה את דרכה לרשת של אובארוב. פחות זוכרים את הפספוס הבלתי יאומן במשחק נגד קבוצה גדולה בהרבה –פנרבחצ'ה הטורקית.

פנר עם רושטו בשער, ג'יי ג'ייאוקוצ'ה בהתקפה ובוליץ' ובולנט בהגנה הייתה קבוצה מצוינת ביחס למכבי תל אביב של אז. לצהובים הייתה הגנה נהדרת אבל התקפה אנמית מאוד שכללה בעיקר את דריקס ונימני, קצת יבגני קשנצב, וקצת עופר מזרחי שבגדול איכזב.

אחרי הפסד 1-0 בבית במשחק הראשון, מכבי תל אביב יצאה להר הגעש באיסטנבול כשאף אחד לא נותן לה סיכוי, ואכן פנר עלתה ראשונה על הלוח עם שער של אוקוצ'ה במחצית הראשונה. בדקה ה-75 אלי דריקס הקשית מעל רושטו אחרי טעות איומה בהגנה הטורקית, ופתאום מכבי תל אביב במרחק שער מעלייה.

הטורקים נלחצו והישראלים ממש לחצו על ההגנה הטורקית, אבל נימני החמיץ, וישראל נותרה בלי נציגה ישראלית ראשונה בליגת האלופות. הכבוד הזה נותר למכבי חיפה.

קונטיקט – וילאנובה 1995:

תקופת דורון שפר בקונטיקט, שקדמה לה תקופת נדב הנפלד בקונטיקט, הפכה את כולנו לאוהדי קונטיקט שרופים. זה לא היה רק ההצלחה של ההאסקיז, ואפילו לא רק ההצלחה של שפר בקולג'ים, אלא ההבטחה שהייתה גלומה בכך שעונה טובה והישגים אישיים וקבוצתיים יכלו להפוך את דורון לישראלי הראשון ב-NBA, ומיותר לציין שעד הגעתו של כספי, היה מדובר באובססיה לאומית של ממש.

חוץ מזה קונטיקט עם המאמן הוותיק ג'ים קאלהון, עם ריי אלן, דונייל מארשל וטראביס נייט, הייתה קבוצה שהיה קל להתחבר אליה, קבוצה ששיחקה כדורסל יפה וחכם עם הכנסות כדור פנימה והחוצה, והגנה אזורית ממש כמו באירופה.

באופן אישי, המשחק הזה זכור לי כמשחק הראשון שקמתי לראות לפנות בוקר משעון מעורר (על אף ההתנגדות הנחרצת של הוריי), מה שהפך את ההפסד המפתיע של יוקון, לווילאנובה של קרי קיטלס להרבה יותר כואב.

וילאנובה הובילה לאורך כל המשחק, שפר עוד הספיק לקלוע שלשה שהחזירה את יוקון למרחק של 5, אבל אז הקבוצה התפרקה באופן בלתי מוסבר, ווילאנובה שדורגה נמוך יותר ניצחה את המשחק.

המשחק הספציפי הזה מתחבר לתחושת פספוס רחבה יותר שעטפה את כל העניין, יוקון לא זכתה בתואר בתקופה של שפר על אף הציפיות מסביב, ושפר עצמו לא הצליח להגיע ל-NBA, טראביס נייט לא הצליח לפתח קריירת NBA משמעותי ולמעשה רק ריי אלן יצא מהקבוצה הזאת ככוכב של ממש.

ברצלונה – מילאן גמר ליגת האלופות 1993/1994:

כשהתחלתי לראות כדורגל, השחקן האהוב עליי בעולם היה רומאריו. הוא היה האלגנטי ביותר, הזריז ביותר והחד ביותר, הוא שיחק בקבוצה שאהדתי והבקיע שלושער ב 5-0 הבלתי נשכח על ריאל שהיווה סוג של פיצוי ל 5-0 של מכבי חיפה על מכבי ת"א שלי באותה עונה.

ברצלונה הייתה הדרים טים, היא הייתה אמורה לדרוס את מילאן, זאת לא הייתה אמורה להיות בכלל תחרות. וזאת אכן לא הייתה, כי קאפלו ומילאן הלא מבריקה שלו עם סאביצ'ביצ' ובובאן, דסאי ומאסארו, שנאלצה לעלות למשחק בלי ואן בסטאן, לנטיני, בארזי וקוסטקורטה, פשוט פירקו את הדרים טים של קרויף עם 4-0 שהתבסס בעיקר על התקפות מפרצות מסחררות שהשאירו את זוביזראטה בהלם.

הנגרים באים
דורטמונד והמאבק הבין דורי

43 Comments

אורן 6 באוגוסט 2013

ברזיל-איטליה רבע גמר מונדיאל 1982. כנראה הנבחרת הברזילאית הכי טובה וסקסית, שלא זכתה. לטעמי, הרבה יותר טובה מזו שלקחה בארה"ב.

המשחק ל הנבחרת מול דנמרק, הרג לי את הכדורגל הישראלי, וגם קצת הוציא לי חשק מכדורגל, להרבה שנים.

דור בלוך 6 באוגוסט 2013

אם הייתי בחיים בתקופה הזאת אני בטוח שהמשחק הזה היה טראומטי גם בשבילי…

גרבר 7 באוגוסט 2013

הכי מהכל, התרגשתי מהתיאור שלך על התקציר של "שער השבת" של ערוץ 1.

כבר כמעט שכחתי

והכדורגל – כבר לא אותה המנגינה..

דון נאפולי 6 באוגוסט 2013

צ'לסי – נאפולי צ'מפיונס 2011/12
ישראל – פורטוגל מוקדמות 2014

בני 6 באוגוסט 2013

סופרבול 43. אריזונה קרדינלז נגד הפיטסבורג סטילרז.
סיפור הסינדרלה היפה ביותר בספורט בשניפ האחרונות שנגמר בצורה האכזרית ביותר

דגש 6 באוגוסט 2013

אז עדיין יש פה אנשים שמאמינים בנאחס ועושים כתבה על משחקים שוברי לב עם פתיחת אחד המשחקים החשובים של הקבוצה שלהם. לי זה מתאים. לא בגלל הנאחס אלא שאני שונא להתרגש לפני הזמן.

עידוקוליס ליפשיץ 6 באוגוסט 2013

רוזנבורג, מאלמו, אשדוד 02-03, בלומפילד 09-10. אין ספור נפילות מאכזבות ואכזריות במעמדי הסיום של הגביע.

תבקש מחבר ירוק שלך, הוא בטח יוכל להעביר לך קורס מזורז.

איך הכנסת משחק סוף עונה חסר משמעות מול הפועל פ"ת, שאפילו לא ראית בטלויזיה, לרשימה כזאת?

טור יפה בכל אופן.

פרלה 6 באוגוסט 2013

בלומפילד 86'. מחזור 30. השידור החי הראשון מהליגה הלאומית וצבי שריר אחד

חכם בלילה 8 באוגוסט 2013

+1 :-(

סטודנט 2.0 6 באוגוסט 2013

ולא נשכח את כל גמרי הגביע :(
תכלס אני חושב שאצלנו היו את מפחי הנפש הכי גדולים ב30 שנה האחרונות. מצד שני, רק אחרי מפחי נפש כאלה (לא איזה גראסהופרס או הפועל פ"ת) אפשר להעריך ניצחונות, התקדמות באירופה ואליפויות

בני תבורי 7 באוגוסט 2013

עידוקוליס,
הפועל פתח תקווה היא משמעות בפני עצמה.

אייל 6 באוגוסט 2013

ריאל מדריד דורטמונד 2012/13 (גומלין)
ישראל פורטוגל 2013
שיוט המדליות (ניל פרייד נשים) לונדון 2012
מכבי תל אביב- פאנתניקוס 2011/12 (משחק 5)

red sox 7 באוגוסט 2013

טראומת החמצת המדליה של שני קדמי וענת פבריקנט באטלנטה (נעקפו 25 מטרים מקו הסיום באטלנטה וירדו למקום הרביעי הכללי) חזקה אצלי הרבה יותר מהפספוס של קורזיץ.
שלא לדבר על העוול הנורא שנעשה ליואל סלע ואלדד אמיר בסיאול..

אייל 7 באוגוסט 2013

נאמר זאת כך, באטלנטה 1996 הייתי בן -1 ובסיאול 1988 בן -9

יוני 6 באוגוסט 2013

גאסקוין וגרמניה אנגליה בחצי גמר יורו 96. בהפרש גדול.

גרבר 7 באוגוסט 2013

כמעט כל מה שקשור בגאסקוין, בהפרש גדול

תולעת 6 באוגוסט 2013

המשחק מול פנר היה בתחילת עונת 96/97 ובניגוד למשחק מול גראסהופרס מכבי לא הצליחה להתאושש.
את מה שכתב אביעד פורהורילס על יעקב הלל, קשטן ומורוז אחרי המשחק מול השוויצרים אפשר היה בשינויים המתחייבים לקרוא גם בעיתונים של מחר:
"עכשיו מתחילה התקופה הקשה של קשטן. הוא יצטרך לחבר מחדש קבוצה לא מסודרת, לא מאורגנת ולא יעילה. את יעקב הילל על חסרונותיו אנחנו מכירים מזמן, ואת המסירות הרעות הוא נותן גם ביום טוב, שהחילוף שלו בדקה ה-16 גילה סימפטומים של פאניקה.

ומה על מורוז, שהובא ככוח קריטי במכבי החדשה, ופתאום לא מוצאים לו מקום בהרכב. לקשטן תהיה עבודה קשה בריסון המניירות של איציק זוהר שנעלב מכל חילוף. בקיצור, הפועל גם לך יש הבוקר קצת נחת".

תולעת 7 באוגוסט 2013

ואגב קשנצב שיחק בשני המשחקים מול פנר כמגן ימני ולא בהתקפה

דור בלוך 7 באוגוסט 2013

אמת, הזכרונות שלי מתבססים על הגול שלו נגד גרסהופרס.

אני לא בטוח לגבי ההקבלה לתקופה הנוכחית, קודם כי אין תחושת פספוס אמיתי מההדחה מול באזל, בשום שלב לא היינו קרובים, ויש הכרה רחבה שבאזל קבוצה טובה יותר, ושנית כי עושה רושם שבמכבי יש כעת המשכיות וסגל טוב מספיק.

אבל יהיה מספיק זמן לעסוק בשאלה הזאת כשתתחיל העונה.

red sox 6 באוגוסט 2013

ההפסד של יוקון לוילאנובה ב-1995 היה בגמר טורניר הביג-איסט. בטורניר הארצי יוקון הפסידה לUCLA של ת'יוס אדני שהמשיכה עד לאליפות.
בכל מקרה, דוניאל מרשל כבר לא היה חלק מהקבוצה בעונה הזו. מי שכן שיחק שם הוא דוני מרשל (אין קשר משפחתי ביניהם).

אם כבר הפסד קורע לב של ההאסקיז, אז הייתי הולך דווקא על הבאזר-ביטר הקלאסי מכולם, של כריסטיאן לייטנר בElite-8 של הטורניר ב-1990. משחקו האחרון של נדב הנפלד בקונטיקט, כמדומני.

עמית פרוסנר 7 באוגוסט 2013

נדמה לי שדוניאל מרשל עמד על הקו בשווין מול פלורידה שנה או שנתיים קודם ארבע שניות לסוף-והחטיא פעמיים עונשין, ואז פלורידה ניצחה בהארכה ועלתה לפיינל פור.
זו הייתה הקבוצה המוכשרת יותר של שפר-עם אולי שפר מרשל ומרשל וטרוויס נייט , וריי אלן עלה מהספסל.
למיטב זכרוני מפלורידה ההיא הגיע כמה שנים אחר כך להפועל תל אביב דמיטרי היל.

זה היה קצת פחות קורע לב רק מהקליעה ההיא של לייטנר

זה מסנטה פה 7 באוגוסט 2013

אריק זאבי? :(

שמוליק 7 באוגוסט 2013

אוסטריה-ישראל הגול של הרצוג בין הרגלים של נימני.
דיכאון כזה לא היה לפני ולא מאז באיטדיון רמת גן

זאב 7 באוגוסט 2013

מנצ'סטר יונייטד – צ'לסי: גמר ליגת האלופות 2007/2008

הפנדל של ג'ון טרי ואברם גרנט יורד מהבמה בגשם שוטף.

דור בלוך 7 באוגוסט 2013

התלבטתי אם להכניס את המשחק הזה, בהיותי אוהד מנצ'סטר זה היה אירוע חמוץ מתוק כי מאוד רציתי שאברם יניף את הגביע, מעבר לזה שמהזווית של צ'לסי זה באמת היה טראגי כמו שאי אפשר לכתוב תסריט כזה.

קורא 8 באוגוסט 2013

עם כל השנאה הספורטיבית ליונייטד, ההחלקה הזאת מנעה עיוות היסטורי שלא היה עוזב אותנו עד היום (ואולי מפיל בפח קבוצות נוספות) – אברם רשום על הצ'מפיונס הראשון של צ'לסי…

פשוט 7 באוגוסט 2013

מכבי ת"א- ז'לגיריס
נסה לדמיין את המשחק הזה מזווית של אוהד הפועל…אם במשחק של סן אנטוניו-מיאמי כתבת שכמעט כל מה שאפשר היה להשתבש במשחק כדורסל בשתי דקות האחרונות מבחינת סן אנטוניו באמת קרה, אז המשחק הזה לוקח בגדול,ועוד בפוזישן אחד. כל דבר שהמאמן של ז'לגיריס היה משנה באותו מהלך הגנתי היה משנה כנראה את התוצאה, שלא לדבר על שתי החטאות ממש קודמות לאותה מסירה מהקו, ועבירה טיפשית בריבאונד שלולא נעשתה הייתה מורידה עוד זמן מהשעון וכנראה חותמת את המשחק.
אם רק זה היה קורה..חייהם של האדומים היו רגועים יותר כנראה בשנים שבאו לאחר מכן

JJJ 7 באוגוסט 2013

ריק פלייר נגד שון מייקלס ברסלמניה 24

ושון מייקלס נגד אנדרטייקר ברסלמניה 26

Dani 7 באוגוסט 2013

חחח איזה קרוע

עדי אבני 7 באוגוסט 2013

מהקל לכבד:

5 באג'יו מחמיץ פנדל בגמר מונדיאל 90. האלטרנטיבה שלי כילד לאוהדי מראדונה מכזיבה

4. מוקדמות יורו 2002. נמני פותח רגליים. הכדור של הרצוג נכנס. ברקוביץ' מראה שלא רק בפרשנות הוא גס לב. ואני אוכל את הלב בשער 8-10 באורוות ר"ג

3. גמר הפליאוף-סל 1993. הפועל ת"א שלי מראה שזה לא מכבי הם הווינרים אלא אנחנו הלוזרים. גרשון מנצח משחק ראשון באוסישקין ומשם הדרך לשירי משיח ומטאפורות על דובדבנים קצרה

2. מוקדמות מונדיאל 90, שערים 17-18 באיצטדיון ר"ג, ישראל קולומביה. סיני מדביק כדור לקורה שאת הרעש שלו אני שומע עד היום. רוזנטל רושם עוד פרק מפואר במגילת האיך-לעזאזל-החמצתי-את-זה ואני מקבלאת השיעור הפטריוטי הראשון שלי באכזבה

1. משחק השרוכים

אריאל גרייזס 7 באוגוסט 2013

לגבי הראשון רק אתה מתבלבל, זה היה ב-94 מול ברזיל כמובן

קיש 7 באוגוסט 2013

בתור אוהד מכבי-גרמניה-תל אביב, אני מאחל לך עוד הרבה משחקים שוברי-לב. ושיהיה לבריאות.

בני תבורי 7 באוגוסט 2013

פעמיים הולנד נגד מארחות: גמר מונדיאל 74' נגד גרמניה, גמר מונדיאל 78' נגד ארגנטינה. בראשון גרד מילר ובשני רובי רנסנבריק, כל אחד מסיבותיו הוא.

אריאל גרייזס 7 באוגוסט 2013

יש כל כך הרבה, אלוהים.
משחק 7 של ה-ALCS ב-2003.
שני הסופרבולים האחרונים של הפטריוטס. גמר ה-AFC ב-2006 מול אינדי.
ישראל אוסטריה ב-2002 כשהייתי באיצטדיון. הזריקה של ג'מצ'י לידיים של מקאדו ב-87. ה-0-0 מול קולומביה באיצטדיון רמת גן.
משחק מס' 7 בגמר ה-NBA של 2010, סלטיקס מובילים כל המשחק ומפסידים בסוף ללייקרס השנואים

רומן 7 באוגוסט 2013

ישראל – אוסטריה, השער של הרצוג, הרגע הכי מדכא שלי בתור אוהד ספורט

גיא 7 באוגוסט 2013

סיום עונת 0910 מכבי חיפה בני יהודה והפועל תל אביב ביתר

אייל סגל 7 באוגוסט 2013

ביל סימונס מיין פעם 13 סוגים ורמות של תסכול וכאב מהפסדים של הקבוצה שלך, ואחר-כך הרחיב את זה ל-16 רמות:

http://sports.espn.go.com/espn/page2/story?page=simmons/071001

ירוק גאה עם הרבה צלקות 8 באוגוסט 2013

להיות אוהד מכבי חיפה זה המון רגעים של אושר אבל גם מפחי הלב שלא ייאמנו:

מכבי חיפה – רוזנבורג, הנורבגים על הקרשים ואנחנו במרחק נגיעה מהופעה שנייה רצופה בליגת האלופות. שנה קודם הייתי במזרח ופיספסתי את הטירוף. עכשיו זה הזמן שלי. הפסקת החשמל מוציאה אותם מהקבר ובדקה ה90 הם מנפצים את החלום לרסיסים.

מכבי חיפה – מאלמו. שוב ויקינגים, שוב בדרך לליגת האלופות. ארבייטמן כובש ומיד מקלקל באדום מטופש, ובדקה ה89 מגיע השווין הבלתי נמנע. הסיוט מכה שנית.

אבל שום תסריט רע לא יכל להכין אותי לעונת הקיזוז הארורה. נותנים בראש לליגה במשך כל העונה, עד שהקיזוז מחזיר את הפועל לחיים משום מקום. ובכול זאת, אנחנו במשחק האליפות מול בני יהודה,על סף אליפות, עד שמגיע הגול בזמן הפציעות בטדי, שאחריו לא נותר דבר מלבד לצנוח לכסא עם לב שבור.

כחול 8 באוגוסט 2013

21 למאי 2008

מכביסט טירון 8 באוגוסט 2013

אני רק ילד בן 10 שמתחנן להורים שלו שיתנו לו להישאר ער ולראות ישראלי זוכה בליגת האלופות. אחרי שעתיים שכאילו נמחקו לי מהזיכרון מגיעים לפנדלים. ההחלקה ההיא של טרי היא אחד הרגעים היותר טראומטיים בחיי. בפנדל של אנלקה כבר לא יכולתי להסתכל. התמונה של גרנט וטרי בגשם השוטף נחקקה לי עמוק בתודעה, ומי יודע כמה זמן לקח לי להירדם באותו הלילה.
חוץ מזה, יש לי מספיק אכזבות מדרבים שבזמנים אחרים היו מספיקים לאוהדי מכבי לכל החיים. דווקא הדרבי שלא ראיתי זכור לי יותר. אני דוחק באבא שלי שימהר כי הדרבי אוטוטו מתחיל והפעם יש לי הרגשה שזהו, מנצחים. רק מה, הרדיו מחליט להתעלל בי ומודיע שזהבי הארור הזה כבר העלה את הפועל ליתרון (בדקה הרביעית או החמישית אם אני זוכר נכון) שנשאר לכל המשחק. נראה לי שג'ורדי קנה אותו ואת אניימה כדי להעניק תרפיה לכל שחקניאוהדי מכבי.
ההפסד הדרמתי והבלתי נתפס אז לחולוניה. הנפת הצלחת. ההפסד לירושלים בגמר הגביע אחרי שהובלנו כבר 21 נקודות זכור גם הוא, אבל פחות.
אחרי המשחק מול פורטוגל הייתי קצת בשוק וכל שאר השישי הייתי בדכאון, אבל בדיעבד הכאב דהה, כנראה כי בכל זאת לא ציפיתי בכלל להגיע למצב קרוב לניצחון.

יקי בוטניק 10 באוגוסט 2013

ובמקום הראשון: רומא – לאציו גמר גביע 2013. תשכחו מהיריבות העירונית הלוהטת, מדרבי דל – קאפיטלה שגם כך הוא אחד מ – 5 הדרבים הלוהטים בעולם, וכל ניצחון בו הוא כמו זכייה באליפות (אני יודע כי הייתי בשניים כאלו ברומא: יוצאים בכל הרכבים עם הדגלים וחוגגים שעות בכל העיר).

הפעם על הפרק – THE WINNER TAKES IT ALL. פעם ראשונה במאה שנה שהקבוצות נפגשות בגמר גביע, במצב בו לשתיהן אחרי עונה בינונית לא יהיה שום הישג ללא התואר, שכן הן ממוקמות 6-7 בטבלה. המנצחת זוכה לא רק בגביע וביוקרה העירונית, אלא בכרטיס לליגה האירופית בשנה הבאה, המפסידה נותרת עם עונה יבשה בלי שום הישג ושום כרטיס.

נוסף על כל אלו, אם רומא מנצחת, היא זוכה בגביע העשירי בתולדותיה (הדסימה DECCIME הנכסף), משאירה אבק ליובנטוס עם 9 זכיות בגביע ועולה למקום הראשון באיטליה בזכיות בגביע. לראות את הקאפיטאנו הנערץ שלנו פרנצ'סקו (האיש והאגדה) טוטי מניף את הגביע על ראש היריבה העירונית השנואה ? אין, אבל אין יותר מזה.

אמנם לא טסתי לגמר באולימפיקו, אבל מועדון אוהדי רומא הצנוע בירושלים, המורכב כולו כמעט מיהדות עולי איטליה, בהחלט עושה את העבודה. מי שלא עושה את העבודה הם שחקני רומא, שמותירים אותנו עם לב שבור לאלף רסיסים אחרי 1:0 קטן.

תמיד תישאר שנה הבאה, והדרבי הקרוב ב – 22 . . . איזה מזל שלא טסתי !

שלו 10 באוגוסט 2013

רומא סמפדוריה ב 2010 היה יותר גרוע, תאמין לי…

Comments closed