הפרנצ'ייז הטוב בליגה – דור בלוך

הספרס לא נמדדים עוד במונחי הקבוצות של עשרים השנים האחרונות מבחינת איכותם כפרנצ'ייז, אלא אך ורק במובנים היסטוריים.

XPR

 

ברוכים הבאים לפרנצ'ייז הטוב ביותר ב-NBA ב-15 השנים האחרונות.

על מה אני מבסס את הקביעה הנחרצת הזאת?

ב-15 השנים האחרונות הספרס זכו ב-4 תארים, עשו גמר אחד ולא החמיצו את הפלייאוף ולו פעם אחת. בעיני הנתון הכי מדהים, הוא לא האליפויות, אלא דווקא ההופעות בפלייאוף. הספרס מחזיקים ברצף של 17 הופעות רצופות בפלייאוף. הרצף הזה ממקם אותם במקום ה-5, אחרי פילי של שנות ה-50 וה-60 (22), פורטלנד של שנות ה-80 וה-90 (21), יוטה של שנות ה-80 וה-90 (20) ובוסטון של שנות ה-50 וה-60 (19).

אם מחברים את מספר האליפויות ואת רצף ההופעות בפלייאוף מקבלים את המסקנה שהספרס לא נמדדים עוד במונחי הקבוצות של 20 השנים האחרונות מבחינת איכותם כפרנצ'ייז, אלא אך ורק במובנים היסטוריים. כן הבולס לקחו 6 אליפויות, אבל נעלמו עם פרישתו של ג'ורדן ועד בחירתו של רוז, ובסה"כ היו רלבנטיות במשך 14 שנים. הלאה. גם הלייקרס עשו שלוש אליפויות רצופות והוסיפו עוד אחת, אבל לא החזיקו אפילו ברצף הופעות דו ספרתי בפלייאוף. מיאמי עם שלוש אליפויות אבל עם 6 הופעות רצופות בפלייאוף בלבד.

אז הפרנצ'ייז עליהם אפשר לטעון שהם בליגה של הספרס יכולים להיות רק הלייקרס של שנות ה-70 וה-80 (17 הופעות פלייאוף רצופות, 5 אליפויות), הסלטיקס של שנות ה-50 וה-60 (19 הופעות רצופות ו-11 אליפויות) ו… זהו.

וצריך לזכור שבאותה תקופה היו פחות קבוצות, פחות תחרות ופחות איכות מהליגה בה שיחקו הספרס לאורך כל אותן 17 עונות מופלאות מאז שדנקאן נבחר בדראפט.

אז רגע לפני שהם מתחילים עוד פלייאוף, הפעם ככל הנראה מהמקום הראשון בליגה, זה זמן טוב להכיר לעומק את המועדון הנפלא הזה.

*

הספרס הוקמו כדאלאס שאפראלס במסגרת ה-ABA ב-1967, וההתחלה שלהם הייתה בינונית מבחינת יכולת מקצועית, ומביכה מבחינת התעניינות ציבורית וקהל. ניסיון להפוך אותה לקבוצה אזורית תוך אימוץ השם טקסס במקום דאלאס כשל והקבוצה חזרה לדאלאס. הכישלונות הכלכליים והמקצועיים הובילו את מרבית הבעלים לנסות למכור את המועדון ואכן ב-1973 הקבוצה הוחכרה בהסכם משונה למדי לקבוצת אנשי עסקים מסן אנטוניו, בהסכמה שאם לא תתרחש רכישה עד 1985 הקבוצה תחזור לדאלאס. תחת השם סן אנטוניו ספרס (הקבוצה נקראה סן אנטוניו גאנסלינגרס לתקופה קצרה אך לא שיחקה אף משחק תחת השם הזה), עברה הקבוצה לשחק בצבעי השחור, לבן, כסוף המוכרים לכולנו.

החיבור לעיר סן אנטוניו היה מידי, והספרס משכו קהלים גדולים מדי משחק, מה שכמובן גרם לחוכרים לממש את העסקה ולרכוש את הקבוצה לתמיד. הספרס לא הצליחו לזכות באליפות ה-ABA, לאחר שהפסידו פעמיים בגמר לאינדיאנה פייסרס, שחזור השנה מישהו?

ב-1976 עברה סן אנטוניו ל-NBA כחלק מעסקת המיזוג, כאשר הספרס, כמו יתר הקבוצות שעברו, סובלים כלכלית עקב הסכם סטייל הסכם ורסאי, במסגרתו נאלצו לשלם פיצויים לקבוצות שלא נכנסו לליגה, וההסכם עם סנט לואיס, לפיו הספרס מעבירים בערך 1/7 מהכנסותיהם מטלוויזיה לבעלים של סנט לואיס.

למרות הקשיים הכלכליים ובניגוד לרבות מקבוצות ההרחבה, הספרס עמדו יפה בליגה, זכו 4 פעמים באליפות הבית שלהם בהובלת ג'ורג' גרבין, אבל כשלו בפלייאוף פעם אחר פעם.

אחרי כמה שנים קשות בהן התדרדרו לתחתית הליגה, בחרו הספרס ב-1987 את דיויד רובינסון אבל נאלצו להמתין שנתיים עד להגעתו של האדמירל משירותו בחיל הים (הזוי ככל שזה נשמע), ואין ספק שההמתנה הייתה שווה לספרס שהפכו בין לילה להיות שוב קבוצת צמרת בליגה. 10 שנים של תסכול עברו על הספרס עם הפסדים חוזרים ונשנים בפלייאוף מול אריות המערב ובעיקר הרוקטס מיוסטון.

*

אבל האכזבות היו נחלת העבר, החל מהרגע שבו הספרס ניצלו את בחירת הדראפט שלהם כדי להביא את טים דנקאן ולייצר את תאומי המגדל שלהם. יחד עם פופוביץ' שזה עתה מונה למאמן ראשי לאחר שתפקד כעוזר מאמן וכג'נרל מנג'ר בתקופות שונות בקבוצה, הספרס היו בשלים לזכות באליפות הראשונה שלהם ב-99.

אליפויות נוספות ב-2003,2005,2007, יצרו את מיתוס האליפויות בעונות אי זוגיות של הספרס, מיתוס שכמעט והפך יצוק כבטון במשחק ה-6 של סדרת הגמר בשנה שעברה, במיאמי, בו הובילה הקבוצה ב-6 נקודות בדקה האחרונה כשהיא מובילה 2-3 על מיאמי בסדרה, אבל כולנו זוכרים איך זה נגמר.

כל מי שהחזיק עט באותה תקופה, אמר שזהו סוף עידן. שפרקר, ג'ינובילי ודנקאן זקנים מדי לריצה נוספת, שפופוביץ' איבד את זה.

אבל, אם פופוביץ' וסן אנטוניו כולה תצליח להתאושש מהטראומה לעוד ריצה אחת, אפשר יהיה לזקוף את הקרדיט לבתו של מאמן הספרס שאמרה לו את המילים הנפלאות הבאות, שכולנו יכולים ללמוד מהן:

"אוקיי אבא, תן לי להבין, זכית בארבע אליפויות, הגעת פעם נוספת לגמר והפסדת, מאמנים אחרים מפסידים כל הזמן, אבל גרגי המסכן לא יכול להפסיד בגלל שהוא כזה מיוחד? תתאפס על עצמך".

אז פופוביץ' הרים את עצמו, ואיתו קמה מהאפר כל סן אנטוניו ספרס, ויצאה למאבק נוסף על התואר, ובינתיים זה הולך ממש לא רע.

*

עם מי היא עושה את זה?

קודם כל שימו לב לניהול דקות המשחק של פופ. הספרס שיחקו עד כה 74 משחקים. מבניהם השתתף טוני פרקר ב-62 משחקים בלבד, דנקאן ב-68 בלבד, וג'ינובילי ב-62 בלבד (פתח רק ב-3). מבחינת דקות משחק, אף אחד בקבוצה, כולל אף אחד לא משחק מעל 30 דקות למשחק בממוצע. כך שומר פופ על הסגל המזדקן שלו רענן, ומצד שני מכניס יותר שחקני רוטציה לעניינים לקראת הפלייאוף.

החמישייה הרגילה של הספרס מובלת ע"י טוני פרקר, הרכז הטוב בליגה כיום לטעמי. 17 נק' ו-6 אסיסטים, ב-50% מהשדה, אבל גם מנהיגות, ניהול משחק אחראי ונקודות בכל הדקות החשובות ובכל המשחקים החשובים הופכים את פרקר לרכז שכל קבוצה יכולה רק להתקנא בו.

דני גרין שהדהים במשחקים הראשונים של הגמר בשנה שעברה, רק כדי להיעלם בשלושת המשחקים האחרונים, ממשיך לקבל קרדיט וקולע 9 נקודות למשחק עם 42% מהשלוש, אבל אל תתפלאו אם בפלייאוף נראה יותר ויותר במקומו את מרקו בלינלי שמקבל העונה כמות דומה של דקות וקולע כמעט 12 נקודות באחוזים טובים יותר.

מבין השחקנים שמחוץ לשלישייה הגדולה השחקן המוביל בספרס הוא קוואי לנארד, שחקן שיכול לקלוע מבחוץ ומבפנים, לקחת ריבאונד, להוביל מתפרצת, למסור ולסיים בטבעת. 12.5 נקודות, 6 ריבאונדים 2 אסיסטים 2 חטיפות וכמעט חסימה למשחק מספרים על שחקן רב גוני מצוין שנראה כמו העתיד של הספרס.

מתחת לסל ממשיך פופ להתבסס על טיאגו ספליטר, אולי השחקן הכי חלש בחמישייה של הספרס ועל טימי דנקאן שעומד על ממוצע של דאבל דאבל (15 נקודות ו-10 ריבאונדים) בעודו מתקדם בצעדי ענק לגיל 40. תופעת טבע.

אי אפשר שלא להזכיר את השחקן השישי האדיר, האיש שאתה אף פעם לא יודע מה הוא יעשה עם הכדור, שהרגיש אשם אולי יותר מכל אחד אחר בהפסד של סן אנטוניו בשנה שעברה וחזר אחרי מנוחת קיץ טובה כדי לפצות על כך, אחד השחקנים שאני הכי אוהב לראות במשך 48 דקות: מאנו ג'ינובילי.

שימו לב גם לפאטי מילס שהפתיע העונה כשפארקר לא שיחק, ונותן אופציה איכותית לעמדת הגארד מהספסל ולבוריס דיאו שחזר לרוטציה ומקבל השנה 25 דקות למשחק.

*

הדרך של הספרס לאליפות עוד ארוכה, בהנחה והם יעברו את הסיבוב הראשון הם יצטרכו לעבור בדרך לגמר שתיים מבין אוקלהומה, הקליפרס ויוסטון (ככל הנראה), ולאחר מכן הם יצטרכו לגבור על מיאמי או אינדיאנה, אבל עם יתרון ביתיות ומומנטום נהדר, לא מומלץ להמר נגד הספרס.

וגם אם הם יפסידו בפלייאוף השנה, וגם אם בסופה של העונה ג'ינובילי, דנקאן ופופ יודיעו על פרישה ופרקר ילך לחפש עוד טבעת במקום אחר, גם אם כל זה יקרה, אל תשכחו לתת את הכבוד הראוי לקבוצה שגם בלי לזכות אפילו פעם אחת בשתי אליפויות רצופות, ראויה יותר מכל אחת אחרת בדורנו להיקרא שושלת.

הכל (לא) בראש
אוהב ושונא, איזו קומבינציה יפה

30 Comments

Amir A 2 באפריל 2014

ונאמר אמן

ארז (דא יונג) 2 באפריל 2014

מה שמשעשע הוא שמאז שזה פורסם (לפני שנתיים) המאזן של הספרס רק השתפר והפער בינם לבין הקבוצות האחרות הלך וגדל.

גיל 2 באפריל 2014

כמה כיף לאהוד את הקבוצה הזו שיותר מכל קבוצה אחרת גורמת לי הנאה כבר שנים ויש עליה קונצנזוס. כל השנים שבהם פופ שמר על דאנקן וג'ינובילי מצדיקות את עצמן בזה שהם לא חוו ירידה גדולה ביכולת. דאנקן הוא תופעת טבע ונדירים המקרים ששחקן גבוה בגילו שומר על רמה כזו גבוהה (מספיק לראות מה קרה עם שאק). הוא גם רזה בשנתיים האחרונות ועל דיאטה מיוחדת כדי לשמור עליו רענן. אם הם ימשיכו לעוד עונה אחת לפחות הם ישברו את השיא של השלישייה עם הכי הרבה ניצחונות בליגה (בירד, מקהייל ופאריש כרגע מחזיקים בשיא).

ארז (דא יונג) 2 באפריל 2014

לומר את האמת – כמי שאוהד את הספרס מזה כבר 20 שנה היה לי חשש שהחיבוק הציבורי שלו זוכים הספרס בעונות האחרונות יגרום לי לאנטגוניזם מסויים ("הקבוצה של המדינה" סטייל).

אבל במקרה הזה דווקא המעבר מלהיות הקבוצה המושמצת (משחקת כדורסל ציני, משעמם, דאנקן צנון חסר כריזמה ושאר פנינים שנשמעו תמיד בהקשר לספרס לכל אורך העשור הראשון של המאה ה-21) לסוג של קונצנזוס לא מפריע לי בכלל ואני עדיין מקווה לנס, ולהפי אנדינג אחרי שברון הלב (לברון הלב?) של השנה שעברה (בחלומותיי הספרס לוקחים עוד טבעת, ליברפול זוכים באליפות וארגנטינה זוכה במונדיאל על אדמת ברזיל ואז אני יכול לפרוש מאהדת ספורט :) )

אוהד 2 באפריל 2014

אם המשפט האחרון קורא- אני פורש מהכל!!!!!+1

אסף .ג. 2 באפריל 2014

כמה שהיה חסר כאן פוסט מוצלח על תופעת הטבע שנקראת הספרס…
לא יאומן איך הם מצליחים כל שנה "להפתיע" מחדש שלכולם נראה שהגיע הזמן לפרק את העסק והם מתנהלים בפלנטה משלהם…קבוצה שמחזיקה בגבוה מהגדולים בתולדות המשחק+אחד המאמנים הגדולים שיש+
ג'נרל מנג'ר מצליח שמצליחה לפגוע כמעט לחלוטין בהתאמה בין השחקנים שהיא מביאה לשיטת המשחק שלה ולאופי נטול האגו
(באופן יחסי) של הכוכבים שלה,יום אחד בקרוב זה באמת ייגמר ורק אז אולי ייתפסו את גודל העוצמה של הקבוצה והמועדון הזה.

גיל שלי 2 באפריל 2014

גמר בין אינדיאנה לספרס יהיה מהפיכה תרבותית אדירה בכדורסל האמריקאי. חבל שאינדיאנה קצת מדרדרים עכשיו, וספק אם קברניטי הליגה יאפשרו גמר כזה אחרי הגמר בין דטרויט לספרס שנגמר ב0 רייטינג, אבל בניגוד לגמר ההוא, אולי הגמר הזה יהיה תחילת מגמה ולא אירוע חד פעמי.
אחלה פוסט על תופעה לא פחות ממדהימה שמשלבת בין תופעת טבע בשם דנקן ובין תופעה אחרת שנקראית פופוביץ ויוצרת משהו שהוא גדול בהרבה מסכום חלקיו. מעניין איך הפרנצ'ייז יספוג את הפרישה של הראשון

הארכיון 3 באפריל 2014

דווקא זה הגמר הכי מרתק שצפיתי בו מאז ג'ורדן עד לפלייאוף האחרון…

יוני (המקורי, מפעם) 2 באפריל 2014

גם ההיעדרות הקודמת מהפלייאוף נבעה מפציעה של רובינסון וטנקינג כדי לקבל את דאנקן. מצד שני, אם לא היו מקבלים את דאנקן…

ירושלמי 2 באפריל 2014

מוריד את הכובע בפני הספרס על ההשגים.
אבל לא משנה מה יעשו, מדובר בקבוצה אפורה ומשעממת.
אני לא אוהד מיאמי, שונא את הלייקרס ובטח לא בצד של דאלאס, אבל אם תהיה לי אפשרות אני אקום באמצע הלילה לראות את לברון קובי או נוביצקי. כמה אוהבי כדורסל נייטרלים יקומו בשביל דאנקן? ואיך בכלל הופכים להיות אוהד הספרס? לא ברור לי.
ולגבי פארקר, רכז טוב אבל יש לפחות 5 טובים ממנו בליגה.

דור בלוך 2 באפריל 2014

תן 3.

בעיקרון הוא שלישי רק ל-CP3, ואולי לווסטברוק, אבל שניהם לא בפורמה העונה, גם בגלל פציעות אבל גם כך.

על קארי אפשר לדבר אבל הוא פחות טוב ובעיקר פחות יציב ו-depandable בעיני.

לרונדו אולי יש את הפוטנציאל אבל הוא בטח לא שם כרגע, וכנ"ל דרגיץ'.

עומרי 2 באפריל 2014

פארקר הרכז הטוב בליגה, וזה כך מאז הפציעה של רוז. לכריס פול יש יחסי ציבור מעולים, הוא שחקן גדול אבל נופל מפארקר.

אלעד 2 באפריל 2014

הפוך, הפוך. אוהבי כדורסל יקומו בשביל הספרס. הם משחקים כדורסל. ב-כ' הידיעה. השאר יקומו לראות את לברון ודוראנט (שגם להם לא חסר…).

עומרי 2 באפריל 2014

מצוין.

גם הספרס צפויים לרדת לתקופה לתחתית החבית עם פרישתו של דאנקן והדעיכה הקרבה של פארקר (32), בדיוק כמו הבולס וכו.

כמודל ניהולי ברור שהספרס הם משהו מיוחד ולא סתם אנשי מפתח בארגון ממלאים את השורות ברחבי הליגה.
אני לגמרי לא מסכים שבשנות ה-80 התחרות הייתה פחותה – היא הייתה הרבה יותר מסיבית מאשר ברוב שנות הצלחתה של הספרס. ההישג של הלייקרס של מג'יק עם 9 גמרים ו-5 אליפויות (שנלקחו כולן לצד קארים כמובן) הוא בליגה אחרת מהספרס גם ברמת הפרנצ'ייז. והוא נעשה על הראש של בוסטון, אחת מ-3-4 הגדולות בהיסטוריה לפי כל דירוג, יוסטון של מוזס מאלון ומאוחר יותר של תאומי המגדל, פילי המשופעת בכישרון, דטרויט שהיא האלופה האנדרייטד בכל הזמנים, ושלל קבוצות ביניים מאוד חזקות כל אחת בדרכה כמו בולס, אטלנטה, ניקס של ברנרד ועוד.
למעשה, הספרס לקחו את האליפויות שלהם בשנות ואקום מובהקות – 99 אחרי הפרישה, 2003 בזמן שהאגו בלייקרס אכל אותה מבפנים ו-2007 המדברית מבחינת כישרון.
רק ב-2005 הם באמת התגברו על ליגה עמוקה ועל קבוצות במומנטום אדיר כמו פיניקס ושושלת דטרויט.

דור בלוך 2 באפריל 2014

מסכים איתך לגמרי על זה שהאליפויות של הלייקרס מרשימות יותר, אבל ההמשכיות, 17 שנה רצופות, דורות דורות של שחקנים שמגיעים לפלייאוף שנה אחר שנה, במובן זה ההישג של הספרס מרשים יותר מאשר ההישג של הלייקרס שהושג בשנות ה-70 וה-80 בהן אומנם לקחת אליפות היה קשה יותר, אבל להגיע לפלייאוף היה קל בהרבה לטעמי.

יהודה 2 באפריל 2014

הלואי שהספרס ינצחו

אריק האדום 2 באפריל 2014

ספרס זה המועדון הכח קרוב ליונייטד וההפך, מבחינת תפיסת עולם. מבחינת השלם שגדול מסך חלקיו ובעיקר מבחינת מעמד המאמן.
שתי הקבוצות מובלות על ידי פארסונה אדירה שסוחבת עליה את המועדון קדימה.
אני מניח שאחרי "סר פופ" תהייה ירידת מתח כמו באולד טראפורד. אבל לדעתי זה יהיה זמני. ימצאו שם מישהו שיוכל להיכנס לנעליים שלו, יתנו לו את המפתחתות for good ויחזרו לרכב לעבר השקיעה.

איל רדושקוביץ 2 באפריל 2014

תודה על פוסט מעולה.
באמת שכחתי מאיפה הגיע הקביעה שהם הפרנצייז הכי טוב ב15 שנה האחרונות.
קצת נבהל כמו ארז דה יאנג מהחיבוק הציבורי. תנו לי להחשב משעמם וזניח.
2 הערות לגופה של החמישייה:
דני גרין חייב לעלות – הוא מגן מעולה ובלעדיו ההגנה המחוררת של טוני פ. לא תופסת. בגלל זה בלינלי צריך לעלות מהספסל. מה גם שהתיאום שלו עם מאנו ומילס ודיאו הוא חשוב מדי מכדי לפרק אותו
טיאגו ספליטר – חלש התקפית אבל ההגנה שהוא נותן על הטבעת היא מדהימה. הקבוצה בלעדיו נראית חדירה הרבה יותר.

עומרי 2 באפריל 2014

אני חייב להתייחס גם לשורה התחתונה – לדעתי זה הפוך, לא מומלץ להמר עם הספרס, לא נגדם. למעשה כבר הימרתי נגדם זה מכבר.
יש חוק בלתי כתוב בNBA שרכבת אליפויות שנוסעת לא חוזרת (דאלאס היא היחידה שעשתה זאת מאז שאני עוקב אחרי הליגה). הספרס פספסו הזדמנות אדירה לאליפות בפלייאוף שעבר, עם הפציעה של ווסטברוק.
אני לא רואה אותם מנצחים את אוקלהומה הנוכחית ב-7 משחקים עם השיפור של דוראנט, הקשיחות הטובה יותר מתחת לסלים והרגליים הצעירות.

ויותר מזה, אני עדיין מאמין שכל אחת שתצא מהמזרח תינשא על גלי מומנטום אדירים שיהפכו אותה ליריבת גמר קשה ביותר.

עומרי 2 באפריל 2014

בקשיחות טובה יותר הכוונה לקשיחות משופרת של אוק', ולא לכזו שעולה על הספרס במישור הזה, אך עודנה משופרת לעומת שנים קודמות.

הארכיון 3 באפריל 2014

מה שמיוחד בקבוצה הזו שלמרות ששנאתי אותם בגלל האליפות שהם גנבו לסאנס בחסות השופטים, עדיין סימפטתי אותם.
ואחרי הפלייאוף האחרון הבנתי פעם ראשונה איזה שחקן ענק זה טוני פארקר. נפקחו לי העיניים..

הארכיון 3 באפריל 2014

ועדיין אם פיניקס תגנוב את הפלייאוף, המצ'אפ המועדף אלו הספרס

עידן 4 באפריל 2014

למדתי לאהוב את הספרס רק בסדרת הגמר האחרונה. עוד נקודה לזכות הספרס היא העובדה שכל הסופרסטרים וגם שחקני המשנה הם נייס גייז נחמדים שהיית רוצה לשתות איתם בירה ולא מפלצות אגו-מאניקיות.
עם זאת, לדעתי פופוביץ הוא הוא שעלה להם באליפות שנה שעברה עם כמה החלטות שנויות במחלוקת:
1. ההחלטה להוציא מהרוטציה פוינט גארד מחליף בסדרת הגמר שחקה את פארקר לגמרי, ובדקות שהוא היה בחוץ גינובולי לא היה תחליף הולם. נקוה שהשנה זה ישתנה עם פטי מילס
2. ההחלטה להתעקש בכל מחיר במשחק 7 על האסטרטגיה של לשמור רחוק ומתחת לחסימות על גיי'מס הייתה אווילית במיוחד. גיי'מס קאבר ג'אמפרים ונכנס לרית'ם, ללא שום שינוי ותגובה הכל בשם השמירה על האסטרגיה.
3. ההשארה של פארקר על הספסל בשניות האחרונות ובמהלכי המפתח של משחק שש ושבע. מה הוא חשב לעצמו?

גיל 5 באפריל 2014

עידן, תמיד אפשר לחשוב מה היה יכול לקרות אילו. בסופו של דבר, אם אלן מפספס את השלשה אז היו אומרים כמה הוא גאון. לגבי משחק 7, הם היו גמורים מעייפות וראו את זה מההתחלה. יותר משרצו לתת ללברון לנצח אותם לא היה להם כוח לשמור אותו צמוד. השנה יש להם רוטציה יותר עמוקה ויעילה עם שתי פגיעות בול עם מילס ובלינלי. נראה מה יקרה בפלייאוף.

סימנטוב 5 באפריל 2014

קבוצה מרגשת לא איבדה את הצעד, הקבוצה השנייה שלי (אוי למה הלכת אחרי גולדן סטייט…).

ניינר 6 באפריל 2014

אתה לא הסאקר היחיד בעניין GS אבל אני חולה על הקבוצה הזו שלנו ועל סטף קרי האליל בפרט. בגלל שהמערב כל כך טוב אין צ'אנס אבל לפחות הכדורסל מענג. מבחינתי אם לא GS אז הקליפרס.

בלייק 7 באפריל 2014

משהו לא מסתדר במספרים… הנתון היחיד בו הם מובילים בתקופה הזאת (מאלה שציינת) הוא הופעות רצופות בפלייאוף, נתון מעניין ורלוונטי, שמעיד בעיקר על יציבות הפרנצ'ייז (לצד האיכות שלו כמובן).
הלייקרס באותה תקופה זכו באליפות אחת יותר וזכו במערב (עם הפסד בגמר הכללי) עוד פעמיים מול פעם אחת של הספרס.
כנראה שאלה שתי המועמדות הרציניות כי אין קבוצות מנצחות שנשארו בטופ מספיק שנים כדי להתחרות בהישגים האלה.
אז נכון, הלייקרס זה שואו, החתמות נוצצות וג'ק ניקולסון והספרס עושים את זה ביציבות, והכוכב הכי גדול הוא המאמן. קל לחובבי NBA אמיתיים ללכת עם הספרס שמייצגת כדורסל, כביכול נכון ושפוי, אבל אם משחקים בשביל אליפויות אז הספרס שניים ללייקרס בתקופה המדוברת (שלא לדבר על טרום התקופה הזאת). קשה לקבל את זה, כן, אבל זאת המציאות. עכשיו אפשר לסובב כל מינינתונים סטטיסטיים שבהם הספרס עדיפים ולהגיד שבגלל זה הם עדיפים. זה לא ישנה את השורה התחתונה.

אלעד 8 באפריל 2014

בשיא השושלת של הלייקרס, באליפות השלישית של שאק-קובי, היה נדמה שזהות האלופה סגורה לעשר שנים לפחות. זו הייתה קבוצה עם 2 השחקנים הטובים בליגה בעמדותיהם, המאמן הטוב בליגה וכל מה שהיה צריך זה הנהלה שתחזיק את העסק יציב, ותמלא את הסגל בצורה חכמה עם השחקנים הנכונים.
זה לא קרה. הלייקרס לקחו ר-ק 5 אליפויות בעשור הזה. היו צריכים ויכולים לקחת הרבה יותר מזה. נותר רק לדמיין לאן היו מגיעים לו היו מנוהלים כמו הספרס.

בלייק 8 באפריל 2014

אפשר להעביר לא מעט ביקורת על ההנהלה של הליקרס בהרבה נושאים. לגבי העזיבה של שאק הציטוטים האחרונים של בראיינט ומה שכתב ג'קסון כנראה מזכירים שאי אםשר היה להמשיך עם שאק ובראיינט ביחד. כמובן שגם לבראיינט היה חלק גדול בזה והאגו שלו לא נתן לו להמשיך ככינור שני או ראשון וחצי, תלוי איך מסתכלים על זה.
אבל, אפשר להעריך מאוד את היכולת של הלייקרס להישאר כל הזמן בטופ. אני יודע שמצאתי עונה ממש מצוינת להגיד את זה. תסתכל מה קרה עם הפרנצ'ייז המובילים מאז שנות ה- 80. בוסטון שקעה בסיומן ל- 20 שנה של בינוניות (ותודה למזרח החלש שאפשר לה להגיע לפלייאוף לפעמים), שיקגו עלתה בתקופת ג'ורדן ומאז עולה ויורדת כשבשיא היא באזור גמר המזרח, הניקס כבר שנים ארוכות של כישלון, מיאמי עולה ויורדת, בונה קבוצות ומפרקת.
זה בסדר, זוהי דרכו של ה- NBA לשפר קבוצות חלשות ולהוריד אימפריות.
ומי תמיד שם? מי תמיד נחשבת לקונטנדרית? פה ושם שנה אחת חלשה לצרכי בנייה (ובמיוחד זכורות שנים בינוניות בשנות ה- 90), או שנת פציעות. ללייקרס היו מעט מאוד בחירות דראפט משמעותיות (דיבאץ'?) בגלל ההישגים, אבל היו לה שני דברים:
1. הם הלייקרס – שזה אומר כסף, שואו, הוליווד, ניקולסון וכו. (אפשר להגיד שזה יכול להתקזז עם קהל רדום ואנמי).
2. הנהלה שסידרה טריידים מצוינים ובנתה קבוצות.

מי יודע איפה היו הלייקרס גם בשנתיים האחרונות אם כריס פול היה עובר אליה? הרי ברור שלא היה שום היגיון אוביקטיבי בזה שפול יעבור לקליפרס ולא ללייקרס.
תסתכל על ההישגים ב- 15 השנים האחרונות או ב- 20 השנים האחרונות. מי הקבוצה שהגיעה הכי רחוק (תארים, גמרים איזוריים, הגעות לפלייאוף וכו)? זה לא סן אנטוניו.

Comments closed