מתי פעם אחרונה התרגשתם, אבל באמת התרגשתם ממשחק של נבחרת ישראל בכדורגל?
נתחיל מזה שלפחות בתקופתי לא היה ממה להתרגש בנבחרת ישראל, למעט הסיכוי להופעה היסטורית בטורניר גדול. אני אומר זאת בניגוד לנבחרת הכדורסל שבעיני גם כשהיא לא טובה יש בה משהו מרגש, מין קטע כזה של דוד מול גוליית תמידי, איכשהו השחקנים שלנו תמיד חיוורים יותר, נמוכים יותר, זריזים יותר, חכמים יותר מהיריבות או לפחות ככה זה מרגיש וזה גורם לנצחונות להיות הרבה יותר מרגשים ובלתי נשכחים, מה עוד שבכדורסל יש שחקנים כמו עדי גורדון, דורון שפר ועודד קטש שהם מרגשים בהגדרתם.
הלאה.
*
במוקדמות 2014 לא התרגשתי לפני אף משחק, תיקו 1-1 מול אזרבייג'ן ותבוסה מול רוסיה גמרו את הטורניר כבר במשחק השני, ולמרות שתי הופעות דרמטיות ואיכותיות מול פורטוגל לא הייתה אווירה של משימה לאומית לפני אף משחק נבחרת.
במוקדמות 2012 האווירה הייתה מרירה לאורך כל הדרך, למרות שתיאורטית אם היינו מנצחים את יוון וקרואטיה בשני המשחקים שלפני המשחק האחרון, היה ברור שזה לא יקרה ותיקו עם גיאורגיה והפסד ביתי לקרואטיה גמרו את העסק במחזור השלישי, שוב לא היה אף משחק שבו הייתה תחושה שאם מתעלים אפשר לעשות את זה הפעם באמת.
מוקדמות 2010 היה הטורניר הכי מכעיס שאני זוכר, שויץ מעדה מול לוקסמבורג, הקבוצות החזקות בבית היו יוון ושוויץ ובכל זאת בעטנו בדלי בצורה בלתי נשכחת ובלתי נסלחת עם נקודה מ-6 אפשריות מול לטביה ושוב הקמפיין נגמר מוקדם למרבה התסכול. אם היינו מביאים את אותן 5 נקודות היינו מסיימים במקום הראשון ועולים בלי הגרלה.
במוקדמות 2008 ידענו מראש שאין לנו שום סיכוי עם רוסיה, אנגליה וקרואטיה, התוצאות דווקא היו סבירות, אבל שוב לא היה מתח אמיתי בשום שלב, והפסדים לאנגליה וקרואטיה גמרו את הסיכוי התיאורטי, לפני שניצחון 1-2 על רוסיה זיכה את עומר גולן במכונית מתנת תורם אנגלי אנונימי, שאותה הוא כמובן לא קיבל מעולם.
גם במוקדמות 2006 היייתה הגרלה קשה עם אירלנד, צרפת ושוויץ אבל בצד שלנו היה התחת של גרנט, ולמרות שאובייקטיבית היינו הכי קרובים מאז אוסטריה (סיימנו במקום ה-3 בהפרש שערים פחות משוויץ), לא הצלחתי להתרגש מטורניר התיקו של גרנט, שממנו הדבר העיקרי שזכור לי הוא שאחרי שערים של עבאס סואן ובאדיר, אדורם קייסי הבקיע ולכולם עמד על קצה הלשון להגיד: "וואו עוד גול מהמגזר".
מוקדמות 2004 היו מכעיסות ממש עם התיקו עם מלטה, התיקו עם קפריסין ונקודה מסלובניה בטורניר שבו משחקי הבית שוחקו באנטליה.
מה שמביא אותנו למוקדמות 2002, ולאותו משחק ברמת גן, לפני המשחק הזה התרגשתי, ועוד איך התרגשתי, 4 נקודות מבוסניה ונקודה מספרד, עם הנבחרת של ריצ'רד מולר נילסן שעוד אז היה ברור שנעשה לו עוול בלתי נסבל, הגיעה למשחק מול אוסטריה השנואה כשניצחון ישלח אותנו לפלייאוף. אבל אז אותה בעיטה חופשית של הרצוג וכל השאר היסטוריה.
*
כל הסקירה הזאת נועדה להזכיר שילד שנולד לפני 13 שנים בדיוק לא זכה לראות בחייו משחק נבחרת באמת מרגש, אם נניח שהאוהדים הכי צעירים שממש יכולים לזכור משהו הם בני 5 לפחות, אז הישראלים הכי צעירים שזוכרים משחק מרגש של הנבחרת כבר מתגייסים. יודעים מה, עזבו מרגש, משחק בשלב מאוחר שבו לנבחרת יש סיכוי אמיתי, ולא רק מעשי לעלות אם תשיג תוצאה טובה, שיש תחושה שבאמת אפשר להשיג אותה.
יותר מזה אנחנו לא צריכים.
*
אז היום אני ממש מתרגש לקראת משחק הבית מול בוסניה.
הניצחון בקפריסין עם כל ההיסטוריה שלנו מולם, העובדה שלראשונה אולי מאז אוסטריה אנחנו מגיעים עם קבוצה של ליגיונרים שמשחקים בקבוצותיהם באירופה ומשחקים היטב (נאתכו, דמארי, ביטון, רפאלוב, חמד, תמוז, דאבור ועל זה צריך להוסיף גם את טב"ח, זהבי ובוזגלו שמשחקים בארץ ונמצאים בכושר מצוין), הפציעות של בוסניה, האצטדיון בסמי עופר שהחליף את ר"ג השנוא, והתחושה שגוטמן באמת מכין את הנבחרת הרכב, גם אם בחירת השחקנים שלו לא תמיד אידיאלית, ושהמצב המנטלי של הנבחרת, באופן חריג, נמצא במקום הנכון.
*
עכשיו נשאר לבקש דבר פשוט, ב-6/9/2015 תצא הנבחרת למשחק חוץ בווילס, כל מה שאני מבקש הוא להגיע למשחק הזה כשתיקו ישאיר לנו סיכוי אמיתי לעלות, כדי שלצעירים שלא זוכרים את המשחקים מול אוסטריה בתחילת שנות ה-2000 תהיה סוף סוף נבחרת שהם יכולים להתרגש ממנה, וקמפיין שיחבר אותם לנבחרת, ולכדורגל הישראלי בתקופה שבה יותר ויותר ישראלים מחפשים את ריגושי הכדורגל שלהם במקומות אחרים.
29 Comments
לי זה מזכיר יותר מדי את המשחק ההוא מול יוון, גם אז הכושר והפציעות והאיצטדיון(בלומפילד) והמומנטום והכל היה איתנו, ואז באו נבחרת יוון במשחק בינוני מינוס ופשוט בעטה לנו בתחת בלי להתאמץ.
מקווה שאני טועה.
פעם התרגשתי ממשחקים של הנבחרת. במוקדמות מונדיאל 2010 נניח, המשחקים האלה עניינו אותי יותר מכדורגל רגיל, של מועדונים. אבל אז הגיע המשחק מול יוון, ומאוחר יותר ה-3-3 מול פורטוגל, ואז ההתרגשות התחלפה בידיעה שמתישהו ישבר לך הלב. די מדכא, אבל טקס התבגרות בחיי אוהד ספורט ישראלי
אני הולך מחר למשחק, יש לי אפילו מנוי לכל הקמפיין.
והאמת, אני לא מתרגש אני אדיש לחלוטין לנבחרת. המשחק האחרון שהייתי היה ה 4-0 שחטפנו מול רוסיה ואפילו לא התבאסתי, ראיתי ארבעה שערים…
אז למה אני הולך? לא יודע, כי אח שלי קנה לי מנוי ואני אוהב אותו…
אני מנסה לחשוב מתי בפעם האחרונה התרגשתי מהנבחרת ואני חוזר ל 5-0 מול אוסטריה שרץ בלופ בערוץ הגולד, עוד לא נולד המשחק שיחליף אותו ואני לא אופטימי שיחזור.
מסתכן בלהשמע מריר, טרחן, נודניק וכו' – אבל הסיפור של גוטמן עם שחקני הפועל בנבחרת פשוט הופך לי את ההתרגשות לכאב בטן.
אפילו על המגרש יש פוליטיקה.
(גילוי נאות – אני אוהד מכבי ולא מחובבי גוטמן)
אין פה שום סיפור של גוטמן ושחקני הפועל. זה לא שהוא מכניס את גל שיש במקום רפאלוב. הוא מכניס את ורמוט שהוא אחד מה-3 קשרים הישראלים הכי טובים היום.
מבחינה טקטית זה גם די הגיוני. רפאלוב ובוזגלו הם לא שחקנים שמחזיקים כדור ויודעים לשחק במרכז המגרש כמו ורמוט. בוזגלו נצמד לצד כל הזמן ורפאלוב אוהב להיות קרוב לרחבה. נאתכו וייני לא מספיק טובים להחזיק את האמצע לבד וורמוט יבוא לעזור להם.
וואו הזכרת לי נשכחות!!
למרבה ההפתעה המשחק ההוא מול אוסטריה זה כנראה משחק נבחרת האחרון שראיתי.
עדיין מהדהד לי בראש "אוטו באריץ בן זונה, אוטו באריץ בן זונה" …ואז שקט.
בטח שמותר לך שאתה מתרגש.
מבחינתי זאת הפרעה למהלך הליגה הרגיל של מכבי.
תמיד יהיה עוד משהו שיתניע את האופטימיות. אבל זה כבר רלוונטי למי שבעניין.
שרק לא יפצעו לי.
מודה שאני במתח
חשבתי שהמשחק האחרון של הנבחרת שראיתי (שהייתי באצטדיון )היה נגד אוסטריה (ה 0-5) אבל אז החלו לחזור אלי כמה זיכרונות ממשחק נוסף – נגד דנמרק..לא ממש זוכר מה היה שם.
למה סתם ללכלך על קמפיין התיקואים?? היה מתח בכל משחק וחלק מהם הושגו בשיניים ובציפורניים. דודו אוואט בטח עד היום פרסונה נון גרטה באירלנד…
ישראל קולומביה היה המשחק הלאומני האחרון שלי, מאז רק כדורגל קבוצות.
1+
לצערי כבר לא מתרגש, נראה לי שללא מדים אני לא אזהה את שחקני הנבחרת, ויותר גרוע אני אפילו לא יודע מי בסגל ומי לא.
מקנא בכם המתרגשים.
פעם אחרונה היתה באמת לפני 20 שנה ויותר.
נבחרת שבמהותה כבר שנים משדרת חובבנות, מנטליות ירודה ועסקנות ומעל הכל הם פשוט לא מספקים סחורה לאוהב ספורט שכמותי.
גם היום הגשם יפריע להם כנראה…
הפעם האחרונה שהתרגשתי הייתה לפני דנמרק בפלייאוף, מאז הבטחתי לעצמי לא להתרגש. גוטמן בהתנהלות שלו מוודא שאני לא אצליח להתחבר רגשית, גם לא בטעות.
הזוועה מול יוון בבלומפילד גרמה לי להיזכר מי זו הנבחרת שלנו ולנתק רגש. מקווה שינצחו היום אבל אם יפשלו כבר יש תירוץ=הגשם
הפועל תל אביב נגד בוסניה ??. אין לי העדפה בולטת. אולי קצת יותר לבוסניה בגלל ברקוביץ ופואד.
כל סיכוי להתרגש מהנבחרת הזו נגוז בשניה שגוטמן פותח את הפה.
אם אתה מתרגש זה רק בגלל שאתה מושפע מהתקשורת אין מה להתרגש היינו שם בלי סוף פעמים שממלאים את הדלי ובסוף בועטים לנו בתחת
ניצחון היום יבטיח כמעט בוודאות שנסיים מעל בוסניה. אז אני מהמר שנגיע לדקה ה-70 במצב של תיקו ונרד לבונקר בלי שום ניסיון לשים גול. זה הכי נבחרת ישראל בכדורגל לעשות דבר כזה, אפילו יותר מגול מכדור חופשי בדקה ה-93.
כן כן, מתרגש ומתרגש… תמיד יש שלב בכל טורניר שבו התקשורת וחצי מדינה מתחילים להתרגש. וזה פחות או יותר הרגע בו כולם מתעוררים מהחלום אחרי תשעים דקות. המשחק הזה לא קובע דבר, יש עוד המון זמן לסיום המוקדמות, בוסניה לא תהיה לנצח חלשה, ישראל לנצח תחשוב שהיא יותר ממה שהיא.
אין על ישראל-קולומביה עם חופני כהן. הייתי בן 9, ותודה לאבא. נגד דנמרק ב-99 הבאתי זיקוק ןהדלקתי אותו כשעלו השחקנים. אחרי 5 דקות נגמר המתח… כשבא אליי שוטר, אמרתי לו שלמחרת אני עולה ללבנון, וזה שכנע אותו. גם הגול של בנין נגד שוודיה היה פיצוץ.
היום נלך בשמחה, לא בתקווה. תיקו זו תוצאה טובה.
זה הקמפיין הראשון מזה שנים שבו לא נגמר לנו הסיכוי המעשי אחרי תבוסה ביתית נגד הנבחרת המובילה בבית ועוד אבדן נקודות בחוץ מול נבחרת חלשה. הנצחון על אנדורה פחות מעניין אבל הנצחון על קפריסין בחוץ זה משהו שכבר הרבה שנים לא היה מובן מאליו (תחשבו על כמות התיקואים וההפסדים בחוץ לנבחרות מדרגים 4 ו 5 היו לנו בקמפיינים הקודמים). וכנראה ש"מזל" שבלגיה לא הגיעה לפה בספטמבר….
בתכלס, אם המשחק לא היה מועבר לסמי עופר כנראה שהייתה הרבה פחות התרגשות. אבל יש איזה תקווה שאם הנבחרת תשחק מול יציעים מלאים באצטדיון מודרני ואווירה ביתית – בניגוד למשחקים הכמעט אבודים מראש מול יוון באווירה מנומנמת בבלומפילד וכל משחק שאי פעם שוחק בר"ג – אז אולי לשם שינוי הנבחרת תוציא משחק 'לא ישראלי' פעם אחת.
אז אני קצת מתרגש ואפילו הולך למשחק (בעיקר בשביל האצטדיון), למרות שברור לי שבמקרה הטוב נוציא איזה 1-1 ושהאופטימיות הקלושה גם היא מוגזמת.
ד"א, לדעתי המשחקים של שנות ה 90 היו מרגשים כי זו הייתה עדיין ההתחלה של נבחרת ישראל באירופה. התחלנו נמוך אך הצגנו התקדמות מקמפיין לקמפיין, הגיעו לפה שחקנים גדולים מנבחרות גדולות שלפני כן לא היה סיכוי לראות בעיניים על הדשא, והיו לנו תקווה ואמונה שעם השנים נגיע לרמה הזו. אחרי שליטפנו את תקרת הזכוכית שלנו בפלייאוף נגד דנמרק, באה צלילה עמוקה כלפי מטה ואיתה ההכרה ובו זמנית ההכחשה לזה שכנראה לעולם נהיה דרג 3 ואף 4, וזה הגורם העיקרי לייאוש שאנו חשים מהנבחרת (מלבד כל הסיבות ה"רגילות").
*תגובה גנרית על שאני לא מתרגש כי אכזבו אותי*
יופי. רוצים קצת ממחטות?
כמה פעמים הקבוצה שלכם שברה לכם את הלב? יותר מפעם פעמיים, אולי עשר +..
הנקודה היא כזאת – יש משהו בספורט, שגורם לנו לדלג על האכזבות, ולחזור כל פעם. למה עם הנבחרת זה צריך להיות שונה? אז תבואו, תרשו לעצמכם להתאהב, להתרגש, להיפגע.
נכון, זה הימור די בטוח לא לערב רגש במשחקי הנבחרת שלנו, אבל תשאלו את עצמכם, איפה הכיף בזה?
כי הקבוצות מצליחות לייצר גם הצלחות והתרגשויות חיוביות מדי פעם. נבחרת ישראל לא עושה את זה כבר 20 שנה (או מאז ה 5-0 נגד אוסטריה, מה שבא קודם).
:)
ואני משום מה דווקא נזכרתי בהפסד הביתי לפינלנד,מיד לאחר הניצחון בפארק דה פראנס
אני אוהד רומא,
יודע מה זה אכזבות,
מה זה להפסיד בבית את גביע אירופה לאלופות, בפנדלים.
אליפות שני מחזורים לסיום.
זה לא זה.
זה האמונה באלוהים, במקום אמונה באימונים.
זה הלאומנות.
זה העסקנות.
לא נשאר אף רגע של תמימות.
כמו שכתבו לפני, לא מייצגים את הפועל מייצגים את ישראל.
הנקמה המתוקה באדומים שכל כך רוצים להיות מחוץ לקונצנזוס,
והפכו להיות הקונצנזוס.
"זה לא זה.
זה האמונה באלוהים, במקום אמונה באימונים.
זה הלאומנות.
זה העסקנות.
לא נשאר אף רגע של תמימות"
לארוז ולשלוח לברי סחרוף [כי שם אין קץ לילדות]
אדיר שלו
לדעתי כל הציפיות (והאכזבות) נובעות מדבר אחד – כמות תשומת הלב העצומה שמושקעת פה בכדורגל.
בתכלס בישראל אין באמת ספורט מקצועני – יש כדורגל.
אז חרף כל ההשקעה העצומה הזאת בכדורגל, וכל הילדים, והמועדונים ,וכל הליגות המקצועיות והחובבנים – אין לנו שום הישגים בינלאומיים. וזה מבאס.