מתרגש

מתי פעם אחרונה התרגשתם, אבל באמת התרגשתם ממשחק של נבחרת ישראל בכדורגל?

נתחיל מזה שלפחות בתקופתי לא היה ממה להתרגש בנבחרת ישראל, למעט הסיכוי להופעה היסטורית בטורניר גדול. אני אומר זאת בניגוד לנבחרת הכדורסל שבעיני גם כשהיא לא טובה יש בה משהו מרגש, מין קטע כזה של דוד מול גוליית תמידי, איכשהו השחקנים שלנו תמיד חיוורים יותר, נמוכים יותר, זריזים יותר, חכמים יותר מהיריבות או לפחות ככה זה מרגיש וזה גורם לנצחונות להיות הרבה יותר מרגשים ובלתי נשכחים, מה עוד שבכדורסל יש שחקנים כמו עדי גורדון, דורון שפר ועודד קטש שהם מרגשים בהגדרתם.

הלאה.

*

במוקדמות 2014 לא התרגשתי לפני אף משחק, תיקו 1-1 מול אזרבייג'ן ותבוסה מול רוסיה גמרו את הטורניר כבר במשחק השני, ולמרות שתי הופעות דרמטיות ואיכותיות מול פורטוגל לא הייתה אווירה של משימה לאומית לפני אף משחק נבחרת.

במוקדמות 2012 האווירה הייתה מרירה לאורך כל הדרך, למרות שתיאורטית אם היינו מנצחים את יוון וקרואטיה בשני המשחקים שלפני המשחק האחרון, היה ברור שזה לא יקרה ותיקו עם גיאורגיה והפסד ביתי לקרואטיה גמרו את העסק במחזור השלישי, שוב לא היה אף משחק שבו הייתה תחושה שאם מתעלים אפשר לעשות את זה הפעם באמת.

מוקדמות 2010 היה הטורניר הכי מכעיס שאני זוכר, שויץ מעדה מול לוקסמבורג, הקבוצות החזקות בבית היו יוון ושוויץ ובכל זאת בעטנו בדלי בצורה בלתי נשכחת ובלתי נסלחת עם נקודה מ-6 אפשריות מול לטביה ושוב הקמפיין נגמר מוקדם למרבה התסכול. אם היינו מביאים את אותן 5 נקודות היינו מסיימים במקום הראשון ועולים בלי הגרלה.

במוקדמות 2008 ידענו מראש שאין לנו שום סיכוי עם רוסיה, אנגליה וקרואטיה, התוצאות דווקא היו סבירות, אבל שוב לא היה מתח אמיתי בשום שלב, והפסדים לאנגליה וקרואטיה גמרו את הסיכוי התיאורטי, לפני שניצחון 1-2 על רוסיה זיכה את עומר גולן במכונית מתנת תורם אנגלי אנונימי, שאותה הוא כמובן לא קיבל מעולם.

גם במוקדמות 2006 היייתה הגרלה קשה עם אירלנד, צרפת ושוויץ אבל בצד שלנו היה התחת של גרנט, ולמרות שאובייקטיבית היינו הכי קרובים מאז אוסטריה (סיימנו במקום ה-3 בהפרש שערים פחות משוויץ), לא הצלחתי להתרגש מטורניר התיקו של גרנט, שממנו הדבר העיקרי שזכור לי הוא שאחרי שערים של עבאס סואן ובאדיר, אדורם קייסי הבקיע ולכולם עמד על קצה הלשון להגיד: "וואו עוד גול מהמגזר".

מוקדמות 2004 היו מכעיסות ממש עם התיקו עם מלטה, התיקו עם קפריסין ונקודה מסלובניה בטורניר שבו משחקי הבית שוחקו באנטליה.

מה שמביא אותנו למוקדמות 2002, ולאותו משחק ברמת גן, לפני המשחק הזה התרגשתי, ועוד איך התרגשתי, 4 נקודות מבוסניה ונקודה מספרד, עם הנבחרת של ריצ'רד מולר נילסן שעוד אז היה ברור שנעשה לו עוול בלתי נסבל, הגיעה למשחק מול אוסטריה השנואה כשניצחון ישלח אותנו לפלייאוף. אבל אז אותה בעיטה חופשית של הרצוג וכל השאר היסטוריה.

*

כל הסקירה הזאת נועדה להזכיר שילד שנולד לפני 13 שנים בדיוק לא זכה לראות בחייו משחק נבחרת באמת מרגש, אם נניח שהאוהדים הכי צעירים שממש יכולים לזכור משהו הם בני 5 לפחות, אז הישראלים הכי צעירים שזוכרים משחק מרגש של הנבחרת כבר מתגייסים. יודעים מה, עזבו מרגש, משחק בשלב מאוחר שבו לנבחרת יש סיכוי אמיתי, ולא רק מעשי לעלות אם תשיג תוצאה טובה, שיש תחושה שבאמת אפשר להשיג אותה.

יותר מזה אנחנו לא צריכים.

*

אז היום אני ממש מתרגש לקראת משחק הבית מול בוסניה.

הניצחון בקפריסין עם כל ההיסטוריה שלנו מולם, העובדה שלראשונה אולי מאז אוסטריה אנחנו מגיעים עם קבוצה של ליגיונרים שמשחקים בקבוצותיהם באירופה ומשחקים היטב (נאתכו, דמארי, ביטון, רפאלוב, חמד, תמוז, דאבור ועל זה צריך להוסיף גם את טב"ח, זהבי ובוזגלו שמשחקים בארץ ונמצאים בכושר מצוין), הפציעות של בוסניה, האצטדיון בסמי עופר שהחליף את ר"ג השנוא, והתחושה שגוטמן באמת מכין את הנבחרת הרכב, גם אם בחירת השחקנים שלו לא תמיד אידיאלית, ושהמצב המנטלי של הנבחרת, באופן חריג, נמצא במקום הנכון.

*

עכשיו נשאר לבקש דבר פשוט, ב-6/9/2015 תצא הנבחרת למשחק חוץ בווילס, כל מה שאני מבקש הוא להגיע למשחק הזה כשתיקו ישאיר לנו סיכוי אמיתי לעלות, כדי שלצעירים שלא זוכרים את המשחקים מול אוסטריה בתחילת שנות ה-2000 תהיה סוף סוף נבחרת שהם יכולים להתרגש ממנה, וקמפיין שיחבר אותם לנבחרת, ולכדורגל הישראלי בתקופה שבה יותר ויותר ישראלים מחפשים את ריגושי הכדורגל שלהם במקומות אחרים.