גבריאל ואני / מתן גילור

הקדמה/ דור בלוך

אני לא יודע על מה להגיד על יום הזיכרון.

אני ממש לא יודע מה להגיד עליו בהקשר של ספורט.

אני מקווה שהוא יתן לאנשים, לפחות לתקופה קצרה פרספקטיבה לגבי ההבדל בין מלחמה בחיים האמיתיים לבין מלחמה בספורט.

אני מקווה שהוא יגרום לאנשים להיות אנשים קצת יותר טובים, פחות גזעניים, פחות אלימים, למרות שהתחושה שלי היא שמה שקורה הוא בדיוק להיפך.

מי שיודע להגיד משהו מקסים על יום הזיכרון הוא מתן גילור.

***

(מוקדש לעומרי גולדין, ז"ל)

תמסור. נו, תמסור כבר. תמסור כבר ת'כדור. אוף, איזה מעצבנים. אף פעם לא בוחרים אותי בכוחות. תמיד הם אותם 5 נגד 5 במגרש של המתנ"ס. אז אני יושב מהצד ומבקש שימסרו. ככה סתם. רק פעם אחת. אבל אחרי כמה דקות אני מוותר ונשאר להסתכל עליהם. 5 על 5.

כולנו היינו באותו צוות ביחד בטירונות ועכשיו הם מתחלקים החבר'ה מהרובאית נגד החבר'ה מהמסייעת. ככה זה כל שישי אחר הצהריים. ואף פעם, אף פעם הם לא בוחרים בי בכוחות.

כבר 40 שנים הם ככה.

לפני איזה 5 שנים בערך, שרוליק נכנע לסרטן, אז נתנו לבן שלו להחליף אותו. אפילו זה לא גרם להם לתת לי לשחק. מעצבנים שכאלה.

ולמה? רק משום שאני קצין. את חיימון ואהרל'ה, שעשו איתי מ"כים ביחד, הם מקבלים. אבל אני קצין, אז זה לא טוב בשבילם.

דווקא כשחזרתי מהקורס, רק לי הם נתנו לדרבק איתם ולא לאף קצין אחר. פעם אפילו עבדתי עליהם והחלפתי לדרגת רס"ן, אז הם שפכו את הקפה עד שהם קלטו שזה אני. ואי-ואי איזו שמיכה חטפתי באותו לילה. אבל זה היה שווה את זה.

אני ממש אוהב את החבר'ה האלה. כמו אחים. האמת היא שאין לי אחים, אז אני לא יודע איך אמורים לאהוב אח, אבל נראה לי שכשאתה אוהב מישהו ככה אתה פשוט יודע.

הכי הרבה כעסתי על דודו, כי היינו חברים הכי טובים ומאז שהנגמ"ש שלנו עלה על מטען והוא איבד את רגל שמאל הוא אומר לכולם שמי שיש לו ארון על הכתפיים הוא הראשון שנכנס לארון באדמה. אני אפילו קצת שמח לאידו שמאז יש לו פרוטזה והוא יכול לשחק רק שוער. וגם שרוליק היה איתנו בנגמ"ש ועד שהמחלה הארורה לקחה אותו הוא לא היה עוצר אפילו שהכדור היה יוצא החוצה כי הוא לא היה שומע שצועקים לו "חוץ". איזה לא שומע? עובד על כולם! תחמן הוא היה. והבן שלו ב-ד-י-ו-ק כמוהו. 2 טיפות מי ורדים.

אני יושב על הבטון, כמו כל שישי אחה"צ, ליד גבריאל. גם אותו אף פעם לא בוחרים. "גבריאל", אני שואל אותו, "אם הם היו חייבים לבחור באחד מאיתנו, במי נראה לך הם היו בוחרים, בי או בך?" גבריאל לא עונה. רק מפנה אלי את הראש ומחייך חצי חיוך מר.

תמיד בעונה הזו של השנה יש שרב, אז הם מתחילים ככה לקראת השעה 17:00, כי עדיין לא לח, אז לא מזיעים יותר מדי. טוב נו, גם ככה הם לא מי-יודע-כמה רצים שם על האספלט.

לדעתי, הם ממש מקנאים בי. הם כולם נשואים עם ילדים, לחזי וחיימון כבר יש אפילו נכדים ורק אני רווק, אז אף אחת לא מכריחה אותי לנקות בשישי בבוקר. והם גם כולם קרחים או עם שיער שיבה ורק אני עם תלתלים שחורים שממלאים את כל הראש.

"בוא" אומר לי גבריאל. "צריך כבר ללכת. עוד מעט נכנסת שבת."

הוא פורש את שתי כנפיו העצומות ואוחז אותי בידיו. אנחנו מתחילים לעלות מעלה-מעלה.

ואז, כמו כל יום שישי אחה"צ, קצת לפני שנכנסת שבת, הם הולכים כולם ביחד 3 מטרים מהפינה הצפון-מערבית של המגרש, איפה שהם תלו את התמונה שלי, ומדליקים 2 נרות נשמה.

"נמאס כבר מנרות", אני אומר לגבריאל. "במקום זה אני מעדיף שיתנו לי פעם אחת לשחק."

גבריאל נאנח קלות.

אני שואל אותו את אותה השאלה שאני שואל אותו כל יום שישי כשהוא מחזיר אותי למעלה כבר 40 שנים: "תגיד, גבריאל, אתה חושב שבפעם הבאה הם יבחרו בי?"

אני יודע שהוא עושה זאת רק כדי לגרום לי להרגיש טוב, אבל זה נחמד כשכל פעם מחדש הוא עונה: "אני לא חושב, אני יודע. בשבוע הבא הם יבחרו בך ראשון."

 

זכור את שעשה לך עמלק?
יום הזכרון, 2015

24 Comments

טל 21 באפריל 2015

מרגש ממש!
כתוב מעולה ומעלה דמעות

דווידקה 21 באפריל 2015

כתוב נפלא ומרגש

מאשקה 21 באפריל 2015

מרגש מאוד,
אני מכירה את הוריו של עומרי גולדין, טילה ואמירם

גיל שלי 21 באפריל 2015

תודה

shohat 21 באפריל 2015

יפה מאד.

אריק האדום 21 באפריל 2015

גמרת אותי. אני יושב כאן עם הלפטופ אל הברכיים והצמרמורת חורכת לי את הגב

גיא זהר 21 באפריל 2015

מרגש. תודה.

rk 21 באפריל 2015

מסוג הרגעים שאין לך את המילים המדויקות לתאר את מה שאתה מרגיש….תודה.

עומר 21 באפריל 2015

ואווו. ותודה גם על השיר. לא הכרתי את הסיפור

אביאל 21 באפריל 2015

מרגש.

שי פרנסיסקו 21 באפריל 2015

בתוך ים הציניות זה אחד הדברים הכי מרגשים שקראתי.

חאג' 21 באפריל 2015

תודה.

Oded 22 באפריל 2015

תודה

אלכס דוקורסקי 22 באפריל 2015

תודה

ירוק 22 באפריל 2015

מרגש, מתן, תודה.

יניב פרנקו 22 באפריל 2015

מרגש ,כתוב נפלא

אדם בן דוד 22 באפריל 2015

עצוב. תודה. נורא.

matipool 22 באפריל 2015

צמרמורת . אגרוף לבטן . ריגשת אותי .

טלקה 22 באפריל 2015

תודה. כואב.

נולי 22 באפריל 2015

אחד הטקסטים המרגשים והמדוייקים שקראתי על כאב שלא ניתן לתארו במילים. נותר רק לבכות על כל הבחורים והבחורות, פרחים שנקטפו בטרם עת

שי אבן-צור 22 באפריל 2015

צמרמורת

רועי ויינברג 22 באפריל 2015

המאמר היחיד שקראתי וכמעט גרם לי לבכות.

תודה

סימנטוב 22 באפריל 2015

מצמרר, בעיטה בבטן.
וואו

Comments closed