אני חושב הרבה על השאלה למה אני כל כך שונא את לברון ולמה כל כך כאב לי הנצחון שלו על סן אנטוניו עם אותה שלשה של ריי אלן.

כבר הגעתי מזמן למסקנה שהסיבה היא שהוא היחיד בסביבה שיכול ליצר דיון בשאלת הגדול בכל הזמנים מול ג'ורדן, דיון שאני חרד ממנו, אבל למה בעצם אני חרד ממנו?

ואז קראתי את התור של אלון עידן על המפגש הקרב של פדרר ונדאל, וזה היכה בי – ג'ורדן בכדורסל, פדרר בטניס, מסי בכדורגל, עלי באגרוף, משחקים את המשחק כאילו הוא הומצא עבורם. הסיבה שהמשחק שלהם כל כך יפה בעיני הוא שהם משחקים אותו בטבעיות, כאילו אחד הם, הם לא כופים את עצמם על המשחק אלא הם חלק אינטגרלי ממנו, כמו בקטע במטריקס שבו ניו מפסיק לפעול במטריקס ומתחיל לעצב אותו, להפוך לחלק ממנו.

ובתחושה המאוד סובייקטיבית שלי, הנצחון של היופי הזה הוא הצדק, הוא שיווי המשקל, הוא ההרמוניה, וכל דבר אחד הוא לא צודק, לכן כל כך כאב הנצחון של לברון שהביא לו אליפות שנייה עם מיאמי, לכן גם לאוהד ספורט שלא צופה במשחקי טניס באופן קבוע כמוני, מתגנבת התרגשות מהולה בחרדה לקראת גמר אוסטרליה הפתוחה מחר, והעובדה שהכסף החכם הוא על נדאל במשחק הזה רק מעצימה את ההתרגשות והחרדה.

מי יתן והפעם הזאת הצדק ינצח.

הפתרון למכבי - ג'ורדי
האם ניו אורלינס יכולה להזיז את השעון לאחור