פתיחת עונת היורוליג של מכבי ת"א מוצאת אותי בהתרגשות, ועם החלטה לפנות את ימי חמישי בערב לטובת המשחקים.

העונה הזאת במיוחד ההחלטה הזאת מעוררת שאלות.

אין לי שום מימד של חיבה או הזדהות עם הקבוצה הנוכחית ולא יכל להיות כזה מאחר וכידוע היא התחלפה כולה (למעט שגב).

אין שום סיבה לחשוב שהקבוצה תהיה טובה במיוחד, בוודאי לא בזירה האירופאית.

הקבוצה הנחילה מרורים רבים לאוהדיה בשנים האחרונות לא רק על הפרקט אלא גם בהתנהלות המקצועית, העסקית והאנושית (אהלן סוני ווימס).

אז למה בעצם יש התרגשות מפתיחת העונה? ולמה להתעקש לעקוב אחריה מהרגע הראשון?

והתשובה שלי, ועבורי לפחות היא חדשה, היא שהאהדה והנכונות להשקיע היא לא במעט פונקציה של התקווה לאושר שהקבוצה יכולה להעניק.

לא סתם מדברים על זה שאוהדים שהלכו למשחקים בילדותם יגדלו להיות אוהדים מסורים יותר וימשיכו להעמיד דורות דורות של אוהדים.

אין דין שמחת הניצחון במגרש כדין שמחת הנצחון מול הטלביזיה, אין דין שמחת הנצחון של האנדרדוג כשמחת הניצחון של הפייבוריט ואין דין שמחת הנצחון של קבוצה שהזדהת איתה, עקבת אחריה לאורך זמן והיית מושקע בה במובן הרגשי כדין של שמחת נצחון סתם.

אני זוכר את עצמי חוגג נצחונות ביד אליהו, מזדהה עמוקות עם הקבוצות של קטשפר עם דיוויד בלאט, עם דרק שארפ, את התחושה של להיות הכי טובים בפאקינג אירופה, בספורט! והשמחה הזאת שבקבוצות אחרות יכולה להיות השמחה של ההישארות בליגה או זכייה בגביע אקראי מפרנסת תקווה לחוות שוב את האושר הזה, גם אם התקווה הזאת קלושה או נראית לא ראציונלית.

ולכן הערב כמו בכל פתיחת יורו ליג ב-25 +- השנים האחרונות אעודד את מכבי ת"א, אלמד תוך כדי תנועה את השחקנים החדשים, אקווה להתחבר לזוסמן או לשגב, ליצור שוב הזדהות עם קבוצה בצהוב כחול ולחוות קצת אושר אם לא במאי אז לפחות מול במברג באוקטובר.

נשברה השיטה ב-NBA
TJ