טיי ג'ייקוב ליף, נולד בתל אביב ומחזיק בתעודת זהות ישראלית, אביו שיחק בישראל במשך 17 שנה לפני שחזר למולדתו כשטי ג'יי היה בן 3. אולי שמתם לב שהוא לא זכה לאותו הפסטיבל שעומרי כספי זכה לו, ואפילו לא לאותה תשומת לב מקומית לה זכה גל מקל.

הלילה למשל, הכותרת הראשית באתר ערוץ הספורט דיברה על הנצחונות של הקאבס והווריורס, 17 הנקודות שקלע ליף, הקלע הבולט של אינדיאנה הלילה, הוזכר כבדרך אגב בסוף כותרת המשנה. אני מניח שיהיה מיותר לציין שלא מדובר על תגובת נגד לפרובנציאליות המאפיינת את תקשורת הספורט בארץ והחזרה לפופורציה של הישגי השחקנים המקומיים בתפוצות.

הסיבה היא כמובן כי התקשורת והציבור הישראלי לא ממש בטוח לאיזה משבצת להכניס את טי ג'יי ליף. הוא אומנם לא גדל במערכת הכדורסל הישראלית, והאזרחות של אביו הושגה בדרכים מפוקפקות, אבל הוא עצמו יליד ישראל, שיחק בנבחרת הנוער כשנקרא אליה, והצהיר שהוא מעוניין לשחק בנבחרת ישראל הבוגרת.

הדיון הזה משתלב כמובן עם הדיון על זהותן של מכבי תל אביב והפועל ירושלים, מקומן של נבחרות בספורט בעידן הנוכחי, אזרוחים בנבחרות שונות בכדורגל בכדורסל, ובצד ההומוריסטי של הדברים, הרגע הבלתי נשכח שבו מירי רגב החמיאה לשון דוסון על העברית המצויינת שלו.

*

לכשעצמי אני לא חושב שאפשר לפטור את הדיון הזה באמירה שמי שיש לו אזרחות מקומית הוא שחקן מקומי בדיוק כמו יליד המקום שגדל במדינה, קודם כל כי זה לא תואם את הרגשות של מרבית האנשים, ההזדהות היא אחרת, ושנית כי המשמעות היא למעשה שעם הזמן הנבחרות יהפכו לקבוצות, ואז למה בעצם צריך את ספורט הנבחרות?

במפעלים האירופאים בכדורגל עשו משהו שלטעמי נראה כמו התחלה של פתרון – מחייבים כל קבוצה להחזיק בסגל מינימום של שחקנים שהתאמנו לפחות 3 שנים לפני גיל 21 במועדון, ומינימום של שחקנים שהתאמנו אותו משך זמן במדינה ממנה מגיעה הקבוצה. אז כן זה מעורר בעיות אחרות כמו בעיית הסחר בשחקנים בגילאים הצעירים, שהולידה כבר עונשים נגד הספרדיות, ועוד בוודאי תוליד בעתיד, אבל זה כן מייצר את התמריצים הנכונים לקבוצות להשקיע בגידול שחקנים, מצמצם קצת את הבלגאן בשוק ההעברות כי עכשיו אתה חייב להתבסס על שחקנים שאתה גידלת באיזשהי רמה, ומוודא שיש זיקה אמיתית בין השחקן לבין המדינה שהוא מייצג, זאת אם הכלל יושת על רמת הנבחרות כמובן.

ולגביי טי ג'יי ליף, עבורי הוא ישראלי לכל דבר ועניין, יליד ישראל שמייצג את ישראל בנבחרת מבחירתו ולפי רצונו המוצהר ובפועל, אבל השמחה שלי מההצלחה שלו תמיד תהיה פחות שלמה מהשמחה מהצלחתם של הכספי והמקל של העולם, כי ההצלחה של כספי ומקל היא קצת ההצלחה של המערכת שגידלה אותם, והמערכת הזאת היא גם קצת שלי, בעוד טי ג'יי ליף הוא תוצר של מערכת שלא קשורה אליי.

התקווה לאושר