כל פעם כשמתחיל הפלייאוף ב-NBA אני מופתע מחדש מכמה אני מתרגש לקראתו.

אבל השנה ההתרגשות מהולה בתחושה מרירה מסויימת על העונה שהייתה.

העובדה שריבוי המשחקים גורם לכמות פציעות של שחקני מפתח שלא רע מפחיתה את ההנאה מהשלבים המאוחרים של העונה, אלא גם מעמידה בספק את הערך הספורטיבי של כל העניין – התחרות היא לא בין הקבוצות הטובות ביותר אלא בין אלה שהצליחו להיפצע פחות.

אבל מעבר לזה, הליגה הארוכה, והשנה התופעה הזאת בולטת במיוחד, הופכת את העונה הסדירה לפשוט לא רלבנטית.

תראו איך קליבלנד וגולדן סטייט נראו בשלבים רבים של העונה הזאת, מישהו רוצה להמר נגד הגעה שלהם לגמר שוב? מבין 8 הקבוצות שהגיעו לפלייאוף במזרח רק 3 ניצחו ב-7 המשחקים האחרונים או יותר. במערב? רק 2, רק 4 מחזיקות במאזן חיובי בעשרת המשחקים האחרונים.

זה הופך את ההנאה מהעונה הסדירה להרבה יותר קטנה, ועד כמה שהפלייאוף מרגש, רוב העונה היא העונה הסדירה.

המסקנה היא שמשתי הסיבות האלו חייבים לקצר את הליגה, אפילו כלכלית לא בטוח שזה יפגע בליגה, בוודאי לא בטווח הארוך, כשכל משחק יהיה חשוב יותר, ויותר קבוצות יהיו יותר תחרותיות ועם הרכבים חזקים ביותר משחקים יהיה אפשר לגבות יותר על כרטיסים וספונסרשיפ והפופולריות של הליגה באופן כללי תעלה, רק תראו את ליגת הפוטבול.

פלייאוף שמח לכולם, ואי אפשר לסיים בלי להקדיש שיר לקליבלנד ולברון.

מרואן קבהא - כאב כפול
פתאום מעניין במזרח - סקירה אחרי מחזור 1