האופן הלא מרשים שבו קבוצות שהכוכבים שלהן מסתובבים סביב הטריפל דאבל לאורך העונה, נראים לעיתים גרם לי לתהות לגבי הסיבה.

מאחר ואנחנו יודעים שקבוצות שכוכביהן השיגו ממוצעים מאוד גבוהים של נקודות הצליחו פעמים רבות בפלייאוף, אז קשה להגיד שדומיננטיות של שחקן אחד פגעה במרקם הקבוצתי וגרמה לנפילה בהישגים.

בנוסף, ספציפית במשחקים שבהם הושג טריפל דאבל לרוב הקבוצה שבה שיחק השחקן שהשיג טריפל דאבל ניצחה את המשחק ולכן גם אי אפשר להגיד שבאופן נקודתי זה משפיע לרעה.

*

לכן עולה המחשבה שקבוצות אלופות הן פעמים רבות קבוצות בהן שחקנים שונים מוצאים דרכים שונות לתרום, מפתחים התמחות אם תרצו. כמו שבשיקאגו של ג’ורדן 2.0 רודמן היה מומחה ריבאונדים.

כאשר לאורך העונה כולה (בשונה מרגעי ההכרעה) שחקן אחד לוקח על עצמו את ההובלה בכל הפרמטרים, הוא מדכא את היכולת של השחקנים האחרים למצוא את מקומם הייחודי ולתרום באופן שמחלק את הנטל, כך שבפלייאוף היכולת הקבוצתית תמוקסם.

אז הלכתי לבדוק מה קרה לקבוצות שבהן בממוצע שחקן אחד התקרב לממוצע טריפל דאבל (לפחות 7.5 בשלוש קטגוריות שונות).

*

מסתבר שמתוך 24 שחקנים שהשיגו את ההישג הזה החל מ-1960, רק 2 זכו באליפות בסוף העונה (וילט ב-68 ומג’יק ב-82).

היה אפשר לחשוב שאלה שחקנים שהם אגואיסטים או חולי סטטיסטיקות ולכן פוגעים בסיכויי הקבוצה (אהמ אהמ ווסטברוק) אבל חלק מאותם השחקנים הפכו לאלופים בעונות בהן לא הגיעו להישג הזה – לברון למשל השיג את ההישג בשתי עונות (השניה היא העונה) ובהנחה שלא יזכה השנה באליפות אין חפיפה עם עונות האליפות שלו במיאמי וקליבלנד.

אותו דבר נכון לגבי אוסקר רוברטסון שעשה זאת 5 פעמים, מג’יק עשה זאת 4 פעמים ורק באחת מהן זכה באליפות, קיד עשה זאת פעמיים ולא זכה באליפות באותן העונות, וכך גם בירד וג’ורדן בעונות שבהן הישיגו את ההישג

בנקודת רתיחה - סיכום מחזורים 3-4 בפלייאוף ה-NBA
ממרום הגיל גם הדרך חשובה