הרהורים על טניס מודרני בזמן שאני נגנב מנה לי

פוסט עמוק. גלעד בלום מתאר בטון נוגה את קשייו של המאמן בצפייה בטניס, את ההדרדרות הסגנונית של הטניס המודרני, אבל מסיים בנימה חיובית. הוא קרוע על נה לי!

jean & Nathalie, cc license

מאת גלעד בלום

קודם כל ווידוי-אני לא כל כך אוהב לראות טניס, למעשה אני לא רואה הרבה טניס בטלוויזיה/ אני מעדיף בהרבה כדורגל, כדורסל, סרט טוב או פורנו מאשר לראות משחק טניס במלואו. אחרי 7-8 שעות ביום על מגרש טניס(כמאמן בעבודתי הרגילה) הדבר האחרון שאני רוצה לראות זה טניס, גדול ככל שיהיה. הרי עורך דין כשהוא חוזר הביתה אחרי יום בבית המשפט לא פותח ספרים של גזרי דין או צופה בהקלטות של משפטים, לא כך?

מצד שני לצפות במשחקי טניס משנות השבעים והשמונים עם בורג, ווילאס, מקנרו וקונורס אני מסוגל לצפות בכל שעה. הטניס של עשרים השנים האחרונות די מגעיל אותי.זה לא שאני לא מבין שהטניסאים של היום יותר איכותיים מבחינת העוצמות, הדיוק והאתלטיות מאלו של לפני 30-40 שנה,הרי ברור שנאדאל היה מחסל את מקנרו ואת בורג. מה שמגעיל אותי זה החד גוניות הסגנונית של כולם (למעט בודדים) לעומת מגוון הסגנונות שהיו קיימים בתקופה שבה דובונים כמו גליקשטיין וגמדים כמו הרולד סולומון ועמוס מנסדורף הצליחו בסבב.היום כולם ז'לובטים,עם גב יד בשתי ידיים, עם הגשה מפלצתית, בלי משחק רשת או חבטת חיתוך. וכולם פחות או יותר משחקים באותו סגנון שהוא ווריאציה של מה שבורג המציא בשנות השבעים.

אחד ההבדלים הגדולים בעיני בין טניסאים וכדורגלנים (או כדורסלנים) הוא שטניסאים לא אוהבים לראות טניס. קודם כל בגלל שזה קצת משעמם ומונוטוני(בואו נודה) אבל בעיקר כי זה ענף ששותה לך את הנשמה וכשאתה פורש אין לך ממש צורך לראות אחרים משחקים אותו. זה לא שאני לא אוהב את הענף, אני אוהב לשחק ולאמן טניס אבל כמה כבר אפשר לצפות בטניס?כדורגלנים חוזרים הביתה אחרי אימון ורואים את ברסה (או יונייטד) בכיף גם אחרי ששיחקו כל היום.

כשאני כבר כן צופה בטניס, אין לי שום עניין בזהות המנצח. אלא אם כן זה דודי סלע או מישהו מהחבר'ה הישראלים. ממש לא מעניין אותי אם למארי או לדג'וקוביץ יהיו עוד כמה מאות אלפי דולרים בחשבון הבנק. אוקיי, בואו לא נגזים, אני קצת שמח שנובאק זכה כי מארי מעצבן אותי ומתאים לי שיהיה מקום שני כל החיים וחוץ מזה לראות אנגלים שמחים זה לא משהו שאני אוהב. אפשר גם להוסיף שאני גם מכיר את נובאק אישית ושהתאמנתי איתו כמה פעמים.

כשאני צופה בטניס זו בשבילי ממש עבודה. אני מסתכל בעיקר על הטכניקה של השחקנים, על עבודת הרגליים שלהם, החידושים שהם מביאים הן מבחינה טכנית והן מבחינה טקטית. כשאני הולך מידי שנה לצפות באליפות ארה'ב הפתוחה אני כמעט ולא פוקד את האיצטדיון. ההיפך, אני אוהב להסתובב במגרשים הצדדיים ולראות את הקרבות בין נמושות הסבב. לחפש את השחקן הבא שיפרוץ או לגלות שחקן חביב שמשחק טניס מהסוג הישן שאני אוהב. אני גם מאד אוהב לצפות במגרשי האימונים, לעקוב אחרי השחקנים כשהם עובדים על משחקם. אפשר ללמוד הרבה מצפיה באימון,לא פעם אני גונב תרגילים שאני רואה ומביא אותם לתלמידים שלי.

כל המטרה שלי כשאני רואה טניס היא ללמוד ולהעביר את הידע לתלמידים שלי כי זהו ענף שמשתנה באופן קבוע. למשל כשאני גדלתי לימדו אותי לבנות את הנקודה בסבלנות, לעלות לרשת על מכה עמוקה ובטוחה ולהסתמך על טכניקה ברשת. היה צורך בחשיבה טקטית, ברגש ובמגוון חבטות.

כך התחלתי ללמד את תלמידי כשהפכתי למאמן אבל המשחק השתנה והיום השחקנים חובטים הרבה יותר חזק, לוקחים יותר סיכונים החל מחבטת ההחזרה ומסתמכים על נשק מהקו האחורי ועל סיום הנקודה בעזרת חבטת קרקע. אין בכלל משחק מעבר וכך גם נראים האימונים. קרבות התשה מהקו האחורי, כושר גופני והרבה חבטות פתיחה כי בלי הגשה מעולה קשה מאד בסבב. תשאלו את דודי סלע שאם היה משחק בתקופה שלי היה בין העשרים הראשונים כי מבחינת טניס נטו הוא גאון אבל אין לו סרב.

רגע, שכחתי שאני אמור לכתוב על האוסטרליין אופן: מצטער שנסחפתי למחוזות אחרים, אז בואו נראה מה היה לנו בטורניר האחרון?

נדאל החמיץ הזדמנות להשלים רביעיה רצופה של טורנירי גראנד סלאם, נדמה שכל שנה-שנתיים הגוף שלו בוגד בו וטוב שכך כי אחרת היו לו כבר 20 תארי גראנד סלאם. רק בארסה (וטייגר של לפני גילוי הבגידות) הראו עליונות כמו של רפא בשנתיים האחרונות.

פדרר המשיך ב"דעיכה" עם עוד טורניר "פושר" שבו הגיע "רק" לחצי גמר.לראשונה מזה שנים שהוא לא מחזיק בשום תואר גראנד סלאם. מסכן, איך הוא יתמודד?

דג'ווקוביץ התבצר במעמד "השחקן הכי טוב בעולם חוץ מרפא ורוג'ר בשנים האחרונות".הפסד היה שם אותו באותה דרגה של מארי. עכשיו הוא עם שתי זכיות, שתיהן אמנם באוסטרליה אבל הזמן לצידו. רוג'ר מזדקן ואולי נדאל ייפצע שוב בטורניר פאריז.

מארי המשיך את המסורת של "האנגלי שמשתנק במעמדים גדולים" או הכינוי האהוב עלי (שאני המצאתי) "טים הנמן החדש רק יותר מכוער ואנטיפת".

זה טוב לטניס שסוף סוף מישהו שהוא לא רפא או רוג'ר יזכה בטורניר גדול כי זה כבר קצת נמאס הדומיננטיות. זה כבר גבל בהשפלה: 25 מתוך 27 האלופים האחרונים בטורנירי גרנד סלאם היו או רוג'ר או רפא. שחקן כמו דג'וקוביץ בדור נורמלי כבר היה עם עוד כמה תארים. סביר להניח שגם מארי ורודיק.

marich terz. cc license

מי יודע, אולי זו שנת המפנה של נובאק? יש לו יתרון על פדרר כרגע. הוא צעיר, רעב ורענן יותר ממנו. רפא זה כבר סיפור אחר. נראה מה יהיה בפאריז, לנצח את רפא ברולאן גארוס זה כמו לנצח את מכבי ב-77 עם מיקי ומוטי, טל, סילבר, בוטרייט ואולסי פרי ביד אליהו עם דוד דגן שופט.

את טורניר הנשים לא יצא לי כמעט לראות. בכלל הסבב הנשי קצת לא ברור לאחרונה: סרנה וונוס לא בכושר. הנין פרשה שוב, ווז'ניאקי ראשונה בעולם אבל לא זוכה בתארים גדולים. אין לזה ממש צורה.

בקצב הזה שחר פאר תגיע לחמישיה הראשונה. כי בניגוד לגברים שם יש 4-5 שחקנים שתמיד זוכים(למעשה 2-3) בנשים כמעט תמיד אין לדעת מי תזכה. כל טורניר מציג סינדרלה חדשה וזה יוצר בעיה מסוימת עבור הקהל כי אין יריבויות מיתיות או שחקניות הסטוריות ששוברות תארים (למעט סרנה כשהיא כשירה).מ

ה שכן תפס לי את העין זו נה לי הסינית המגניבה. את נה לי ראיתי לפני שנתיים מחסלת את שחר פאר באליפות ארה'ב והתרשמתי מהטכניקה המושלמת שלה ומהאתלטיות שלה. אהבתי מאד את הקעקוע מעל החזה. בכלל היא בחורה אסתטית (מותר להגיד את זה?) לא יודע למה אבל זה עשה לי את זה. היא גם לא סינית טיפוסית, יש לה טמפרמנט, היא מדברת אל עצמה ומראה רגשות.

הסיכום שלי לאליפות אוסטרליה-נה לי מגניבה לי ת'צורה.

וילה. ערב קליל עם שני סקאוסרים מאד שונים
ובמעבר חד

36 Comments

אריאל 1 בפברואר 2011

כן, הטניס היום משעמם וחד גוני. אני מתגעגע לימים ששחקנים היו חובטים בק הנד ביד אחד כמו שלמדנו כשהיינו ילדים. ג'יז, אני אפילו מתגעגע לשחקן סרב-אנד-וולי אחד טוב כמו שבקר או סאמפרס אחריו היו, רק שנראה משהו שונה משחקני הקו האחורי המפציצים האלו

מנחם לס 1 בפברואר 2011

גלעד,
מצטער שבכלל ניכנסתי לכתוב על טניס. לו ידעתי שאתה תכתוב – הייתי נמנע. אבל זה כבר מאוחר. אז באחת התגובות האחרונות שלי רשמתי 12 או 13 נקודות למה לדעתי נובאק יגיע, ויעבור את פדרר ורפאל. כמובן שדעתי היא לא יותר מאשר של חובב טניס שמבין בביומכניקה, אבל רשמתי מה שנראה לי כאחד שחוזה טניס עוד מימי סדג'מו ורוזוול כשהיו אס אופן שוחק בפורסט הילס, בקווינס, על דשא!

מנחם לס 1 בפברואר 2011

אני מתכוון לפוסט בו צרפתי סופרבול וטניס.

מנחם לס 1 בפברואר 2011

שכה אחיה, ובחיים של 14 נכדי, פתחתי את הטיווי כשהיה כבר 0-2. עכשיו 1-2, ויש עוד 32 דקות.
כשאני חוזה ביונייטד, משהו רע קורה להם, אז מבטיח להישאר עד הסוף!

שי 1 בפברואר 2011

מקווה שעבורך לכתוב על טניס יותר דומה לשחק או לאמן מאשר לצפות.

מנחם לס 1 בפברואר 2011

בטעות כתבתי תגובה על כדורגל כשאסטון וילה כבשה שער. חשבתי שאני נמצא בפוסט של דורפן. סניליות בהתהוות.

IDO 1 בפברואר 2011

כן מהפך השנה ראיתי את גמר הנשים על קצה הכסא, ובגמר הגברים הלכתי לראות לנדל ביו טיוב. תחלס הגמר היה מאד משעמם והגנתי. דרושים עוד שחקנים כמו רוג'ר וסמפרס שחושבים על התקפה.

אגב לנדל, המשחק שראיתי היה מ82 נגד בורג ברולנד גרוס, והוא משוחק בקצב של המשחקים במועדון שלי…. (שני מגרשי ריבאונד שאת המפתחות לוקחים מהסיפריית וידאו…)

צור שפי 2 בפברואר 2011

גלעד, אם אני מבין נכון אתה מתאר ספורט העובר על ציר זמן תהליך שלילי של השטחה ומעבר לחד מימדיות בגלל שמפלצות ההגשה הופכות לחזות הכל ולא נותר מקום לאומני המשחק. שאלת המפתח היא האם התהליך הזה ימשך ואם כן האם זה ימשיך לעניין אנשים? ומזה אני מבקש לגזור עוד שאלה – האם יש דיבור בברנז'ה של המשחק על הצורך בשינויים כדי לעצור את המגמה הזו – שינויים בחוקים? בחומרים? משהו אחר?

דורפן 2 בפברואר 2011

נושא הציוד שיחק בשנים הראשונות לטובת שחקני סרב-אנד-וולי. זו הריאקציה שגרמה לי לאהוב טניס מהקו האחורי… ולגרום לי להנות מהמשחק המודרני.

גלעד בלום 2 בפברואר 2011

שי,

לכתוב אני אוהב ובמיוחד על טניס כי אני חי את המשחק כבר 35 שנה יום יום ויש לי די הרבה אינפורמציה ונסיון ואני אוהב לתקשר עם אנשים דרך הכתיבה,גם לראות טניס אני לא שונא,אבל לראות מרתון של 5 מערכות זה יותר מידי בשבילי במיוחד אחרי יום עבודה על מגרש טניס,הספיקו לי 3 שנים בנבחרת כשהייתי שחקן ספסל(עד שגליקשטיין הואיל לפרוש) שבהם ראיתי מהספסל את המרתונים שלו ושל מנסדורף בלי להחמיץ נקודה,זה מורט עצבים.

צור,

מה שאני כותב לגבי הטניס הוא דעתי האישית,יכול להיות שאנשים צעירים שכל מה שהם יודעים זה הטניס העכשווי דווקא אוהבים את זה ,את המפציצנים והנאדאלים למיניהם,חיות האדם הללו שלקחו את המשחק לכיוון הפיזי.

מה שאני טוען הוא שכשמשחק הטניס הומצא לא היתה כוונה שבכל משחקון יהיו 2-3 אסים,זה היה בלתי אפשרי עם מחבטי העץ וזה נוגד את האופי של המשחק,טניס אמור להיות מעין שח מט עם מחבט.בגלל הראש הקטן של המחבטים המקוריים היה צורך בטכניקה נכונה כדי לחבוט בכדור באופן מדויק ולנפק חבטה נקיה.מהירות ההגשה היתה מוגבלת וכתוצאה מכך שחקנים היו צריכים לפתח מגוון של חבטות ולמצוא דרכים מקוריות לזכות בנקודות,חיתוך,דרופ שוט,תילול(לוב באנגלית),עליות לרשת,טקטיקה,רגש וכו'.

כשנכנסו המחבטים ממתכת אי שם בשנות השבעים החלה המהפיכה.כפי שרונן ציין בשלב הראשוני השיפור העיקרי היה בחבטות ההגשה והיעף.בשנות השמונים כשהחל הטרנד של הראש הגדול הגיע השלב השני,אני זוכר את זה עוד בתקופה ששיחקתי.שחקנים עם טכניקה איומה מהקו האחורי הצליחו להשתלב בסבב אך ורק כי היה להם סרב אדיר,המחבטים הגדולים עזרו להם בעוצמות של ההגשה,הסוויט ספוט(אזור המפגש עם הכדור) הגדול עזר להם להגיע לכדורים אבודים ברשת וגם חיפה על ליקויים טכניים.

השלב השלישי בהתפתחות היה כשהמחבטים הפכו לקלים יותר אבל עם אותה עוצמה,המשמעות של זה היא שהמחבטים החדשים והחוטים הסינטטיים בעלי העוצמות המטורפות מאפשרים לשחקנים לחבוט ווינרים מכל אזור במגרש,זה שינה לחלוטין את הסגנון של הענף.תארו לכם שפתאום בכדורגל ימציאו כדור שניתן להבקיע עימו בקלות מ-40 מטר,זה היה משנה את כל הקונספציה של המשחק.

כשג'ון מקנרו ופיט סמפראס,אמני ההגש ורוץ לרשת היו עולים לרשת בתקופתם הם התמודדו מול חבטות ההעברה בעוצמות נמוכות בהרבה מאלו של היום.זכור לי משחק ב-91 או 92 בין ג'ון מקנרו לאנדרה אגאסי באליפות ארה'ב,אגאסי שחט את מקנרו ומקנרו הודה אחרי המשחק שהוא פשוט לא רגיל להתמודד עם העוצמות של אגאסי,שהוא מעולם לא חווה עוצמות של ההעברה כמו של אנדרה.אגאסי הוא מהדור הראשון שגדל מילדות עם מחבטי ראש גדול ולעולם לא שיחק עם מחבט עם ראש קטן,זהו הבדל תהומי.

שני דברים קרו בגלל העוצמות ובגללם אנחנו עדים היום לעידן הסגנון האחיד.

1)בגלל המחבטים הקלים העוצמות בהגשה עלו פלאים,ההגשות כל כך מהירות שפשוט אין זמן לרוץ לרשת אחרי ההגשה,יותר משתלם לשחק כמו רודיק,להפציץ את ההגשה,לחכות להחזרה הקצרה ולהשתלט על המשחק בעזרת כף היד מהקו האחורי.

2)לא רק ההגשות השתפרו,גם ההחזרות.בגלל המחבטים הקלים מצליחים השחקנים לענות על ההגשות בעוצמות כאלה שלא מאפשרות זמן תגובה שימנעו משחקנים לנסות לרוץ לרשת אחרי ההגשה.

הוסיפו לזה את העובדה שכולם משחקים עם שתי ידיים בגב היד וזה פוגע להם במשחק הרשת ותקבלו דור של וורדסקואים ונאדאלים.

המוהיקן האחרון שמשחק טניס קלאסי הוא פדרר,כל השאר,אפילו מארי הם פחות או יותר אותו שטאנץ,זה יפה ,זה יעיל אבל כמה מעניין זה כבר?אותי תמיד עניין לראות משחקים בין בעלי סגנונות שונים,סמפראס-אגאסי,בורג-מקנרו,מרטינה-כריס,קונורס-לנדל.היום המשחקים הם קרבות התשה מהקו האחורי,רוב הנקודות דומות וגם שחקני הצמרת הגבוהה לא משחקים עם הרבה דמיון או גיוון חבטות.

האחידות בסגנון לדעתי גם פוגעת בצבעוניות של השחקנים.כשכולם משחקים באותו סגנון אז גם האופי שלהם יהיה אחיד,ולדעתי יותר משעמם.מגוון הסגנונות בעבר סימל גם מגוון של תכונות אישיות,יריבויות אידיאולוגיות על סגנון משחק וגם יריבויות אישיות מרות שגלשו לפסים אישיים.

בשנים האחרונות בסבב אני מרגיש שעמום מהדמויות השולטות,אפילו דיוקוביץ הליצן לכאורה הוא די רציני ומעין גלדיאטור,בעבר האלופים היו גם מעין אמנים שהביאו אישיות מסוימת,אולי אני חתייאר שמזבל את המוח אבל נראה לי שחסרות דמויות כמו נאסטאסה,קונורס,מקנרו ואפילו איבניסביץ וקפלניקוב.אני לא אומר שנאדאל ופדרר לא ענקים אבל הם דור אחר של טניסאים ממה שאני גדלתי עליו.

דורי 2 בפברואר 2011

תגובה טובה.

צור שפי 2 בפברואר 2011

המון תודה גלעד, זה מאיר עיניים. יכול להיות שצריך ללכת אחורה ולאסור על שימוש בחומרים מסויימים, גודל מחבט, שימוש בשתי ידיים כמו שאסרו על חליפות השחיה. בקיצור: להחזיר את הרומנטיקה והיופי באמצעות בלימת הקידמה.

אנונימוס 2 בפברואר 2011

אז למה באמת לא יוזמים שינויים מהותיים בחוקת הטניס?
בכדורגל ובכדורסל כל הזמן עמלים על שינויים כדי לשפר תאהמשחק ולהפוך אותו ליותר מהנה לצפייה.

אלעד 2 בפברואר 2011

קצת הופתעתי כשהזכרת את איבניסביץ' בפיסקה האחרונה כדמות שחסרה לך. לכל אורך התגובה הדמות שעלתה לי מול העיניים (לשלילה) הייתה דווקא שלו.

גיל 2 בפברואר 2011

גלעד, תגובה מעולה. גם אני מרגיש שהטניס היום סטרילי מדי ומתקשה לראות משחק שלם. יש בו הרבה פחות רגש, אין יריבויות אמיתיות, אין רוע לב. יכול להיות שזה גם קשור לתנאים מודרניים שבהם שחקנים מסתובבים יותר ביחד או שהם גדלו באותן אקדמיות כך שהם לא ממש יכולים לשנוא אחד את השני?

פראליה 2 בפברואר 2011

1. אצלי היכולת לראות משחק שלם תלויה לגמרי במי משחק, היום יש הרבה פחות סאפינים, פיליפוסיסים ונלבאדייאנים, מה שמגביר את הרצון להצטרף לקראת המערכה הרביעית-חמישית אם יש ואם אין כנראה לא היה שווה להצטרף מהתחלה.
2. גם לי נה עשתה את זה.
3. מארי לא אנגלי, הוא סקוטי שכבר הצהיר בעבר שהוא פשוט שונא את אנגליה.

עמיר 2 בפברואר 2011

בכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו…
בכל דור נשמעות התלונות (המוצדקות לכאורה) בדבר אומרים שהיה פה שמח וגו׳
כשיוון לקחה את יורו 2004 כל פרשני ואוהבי הספורט נשארו בלי שערות למריטה ונבואות אפוקליפטיות השתלטו על הדיון.
העסק נשמע (זהירות פלצנות) כמו תהליך דיאלקטי די פשוט
התזה הזמנית השלטת בכל דור ודור (ובדור האחרון היא מצופה בהררי דולרים ויורואים) מקשה מאוד להתקבל למועדון ״הגדולים באמת״. חייבות להיערך התאמות, בכדורגל עולה לו המשחק הסופר הגנתי המנטרל ובטניס מתחילות הפצצות מהקו האחורי – האנטיתזה .העסק יעיל תקופה מסוימת ובמהלכה אכן מתחילות הבכיות ,ולעיתים בצדק, של אוהבי הספורט היפה, החושני, המגוון והסקסי. ״סוף העולם״ מכריזים . אבל התהליך כמובן אף פעם לא מפסיק כאן. הברצלונות והדיוקוביצ׳ים עורכים התאמות משלהם והנה שוב תרועות ביציעים, החקיינים, אל דאגה ימהרו להגיע וחוזר חלילה.
מקור הבעיה האמיתית הוא בגוף השאלה. חוסר המקוריות. בעידן שכל מה שנדרש הוא כסף גדול ועילויים כמו פדרר יש אחד בדור החקיינות משתלטת על כל חלקה וכבר לא ניתן להבדיל מי הוא מי.

 

חלפס 2 בפברואר 2011

תודה על הפוסט והתגובה, מאוד מעניין.

גם אני משתעמם מרב הטניס היום מלבד פדרר בגדולתו, אבל כל עוד הפופולריות של הענף נוסקת לא יישנו חוקים.
חלק מהשעמום והשטחיות של היריבים היום, ולא רק בטניס, נובע מההקרבה העצומה של מי שבוחר להיות ספורטאי מקצועני. זה לא משאיר לו יותר מדי חיים בשביל שנתעניין בו. בסופו של דבר הוא יוצא ילד נחמד מפוצץ בקלישאות קאוצ'ריות שלימדו אותו מגידל ארבע.

סימנטוב 2 בפברואר 2011

תודה גלעד, מצטרף לצור הארת את עיניי.

יהודה ב"ד 2 בפברואר 2011

תודה על התובנות.

d-d 2 בפברואר 2011

וואו, גלעד. אתה כותב כאן מעט לצערי, אך כל טקסט והתגובות שאחריו מעשירות ומהנות. תודה !

matipool 2 בפברואר 2011

גלעד – במקום עבודתי אני רואה את מנסדורף לפחות אחת לשבוע בממוצע . קשה להאמין שהבן אדם היה מדורג כל כך גבוה בעולם . אין סיכוי שהיום הוא היה מתקרב לאותם הישגים .
ועדיין – גם אז הגודל והעוצמה היו חשובים . אם היו לו עוד 10 ס"מ ועוצמה בהתאם , הוא בטח היה נכנס ל- 10 הראשונים , לא ?

אופיר המקורי 2 בפברואר 2011

גלעד, מסכים אתך בכל מילה, ומחזק לדעת שמישהו שבאמת מבין את העסק מכל הזויות חושב ככה ואני לא מדמיין.

לגבי הפלקאטיות של השחקנים – תרבות הפוליטיקלי קורקט היא האשמה כאן. פעם בשנה שחקן עונה תשובה כנה בראיון ומיד כולם מטפסים עליו.

דורפן 2 בפברואר 2011

גלעד – מה אתה אומר על הרעיון הבא: ביטול הסרב השני.

חלפס 2 בפברואר 2011

דורפן, אתה יודע מי אמר לי שזו הבעיה הכי גדולה בטניס כספורט? שחקן הפוטבול האוסטרלי "דיפר". הוא לא גאון אבל תיאר את זה ממש מצחיק כמו שמישהו יבעט בעיטה חפשית ואז יגיד סתם סתם.

עמיר 2 בפברואר 2011

סבורתני שבדומה להצעות העולות מדי פעם על ביטול הנבדל* ( או ביטולו החלקי באיזורים מסויימים במגרש) גם הצעה זו תשנה לבלי היכר את פני הענף.
אלמנט ה״שבירה״ שהוא כל כך משמעותי עקב היתרון הטמון בהגשה ברמות הגבוהות יהפוך לחזון נפרץ . מצד אחד טוב מאוד, חסל הסתמכות על סרבים רודיקים קרלוביציים ופתיחת הבמה המרכזית גם לקצרי ידיים כדודינקה, מאידך הפיכת אחד האלמנטים המשמעותיים במשחק לבטל.

* למרות שאני דווקא מחבב את משחק המחניים

תמיר 2 בפברואר 2011

גלעד, תענוג צרוף לקרוא דברים שלך. גם בבלוג המקורי של דופרן בתור מגיב וגם כאן בתור כותב.

חבל רק שאתה מגיח לעיתים רחוקות כל כך…

גלעד בלום 2 בפברואר 2011

עמיר,

מסכים איתך בגדול רק שבטניס האבולוציה לא היתה טבעית,אם היו משאירים את המחבטים מעץ עם ראש קטן ולא מאפשרים שינוי טכנולוגי(כפי שעשו בגולף ובבייסבול) אז המשחק היה הולך לכיוון אחר לחלוטין,היינו רואים יותר דודי סלעים ופחות ג'ון איזנרים.

ההחלטה לאפשר את המחבטים הקלים עם הראש הגדול היא כלכלית גרידא,המחבטים המשוכללים והקלים איפשרו לאוכלוסיה שלמה להתחיל לשחק טניס בגיל 3-4,מדובר בחתך רציני.במקביל המחבטים הקלים מאפשרים לכל לא יוצלח או חתייאר להעביר כדורים מעל הרשת בקלות וליהנות מהמשחק.בנוסף המחבטים הקלים פתרו את בעיית הפציעות במרפק שהיתה נפוצה מאד ומאפשרים ליהנות מטניס עד גיל מאוחר.

למעשה בעזרת המחבטים המשוכללים והזולים הפך המשחק ב30 השנה האחרונות לענף האינדיבידואלי הפופולרי בעולם,לא עוד ספורט לעשירים בלבד אלא ספורט עממי.אלא שאת הטניס המקצועני זה די הרס בעיני כי המשחק הפך למשעמם וחוץ מזה בשביל להצליח בענף כשחקן נוער או כמקצוען עדיין צריך להיות די עשיר או פנומן ברמה שספונסרים יממנו אותך.

חלפס,

מסכים גם איתך,השחקנים של היום גדלים בתנאים שהופכים אותם למעין רובו/גלדיאטורים,יכול להיות שאני הזקן הטרחן שצועק שפעם היה יותר טוב אבל השחקנים של היום נראים כמו מוצר יותר מאשר בני אדם,הכסף הגדול מגיל צעיר וסגנון החיים של המקצוע הופכים אותם לכאלה.

עמיר 2 בפברואר 2011

הכל כלכלי
לעומת האבולוציה בענף הטניס שהיא מובנת מאליה ולטעמי רק טוב עשתה… מה היינו עושים בלי ההוק איי…האבולוציה בענף כמו השחייה היא זו שאמורה להדיר שינה מעינינו. אמנם כבר חזרנו לבגדי הים הישנים אך את הנעשה אין להשיב. פה באמת אפשר לומר שהטכנולוגיה רצחה את הרומנטיקה. קשה לי לראות טכנולוגיה שתוכל להזיק בצורה דומה לענף הטניס .
האם בעולם ה״אידיאלי״ שלך היו עדיין משחקים טניס עם קרשים כמו בעבר?

אופיר המקורי 2 בפברואר 2011

המשחק היום לא נסמך כל כך הרבה על סרב חזק. מ-1999 ועד עכשיו השחקנים הבאים דורגו ראשונים בעולם: קפלניקוב, מויה, סמפראס, קפלניקוב, אגאסי, ראפטר, סאפין, קוורטן, יואיט, פררו, רודיק פדרר ונדאל. היחידים מביניהם שעבורם הסרב הוא החבטה הדומיננטית הם סמפראס ורודיק. היתר ניחנו בסרב מצוין (סאפין, קוורטן, פדרר), סרב טוב (קפלניקוב, מויה) או סרב בינוני ומטה (פררו, יואיט, נדאל).

Amir A 2 בפברואר 2011

נראה כאילו התהליך שעבר על הטניס דומה לתהליך שעבר על הכדורגל והכדורסל. אם מסתכלים על הכדורגל של לפני 20-30 שנה הוא נראה איטי ומסורבל בהשוואה להיום. אבל הרבה יותר מהנה. אותו הדבר אמור לגבי הכדורסל המקצועני, שם סרטים של משחקים מלפני 30 שנה נראים כספורט שונה לגמרי ממה שהמפלצות של היום משחקים. השאלה היא כמובן למה? התשובה חייבת להיות כלכלית, כי אם זה לא היה משתלם אז הענפים האלו לא היו שורדים. וההצלחה הכלכלית מגיעה קודם כל מהאוהדים. מה שמעלה את השאלה – למה מרבית הצופים מעדיפים לראות בענפי הספורט שלהם מפלצות פיזיות על פני יצירתיות?

עמיר 2 בפברואר 2011

במילה אחת – הוליווד
בשתיים – שפילברג ושות׳
לא לחינם יושב לו ניקולסון על הפרקט בגרדן.
אם המפלצת אוואטר הצליחה להכניס מיליארד דולר וכל זאת ללא תסריט מה לך כי תלין.

עמיר 2 בפברואר 2011

גרדן צ״ל סטייפלס

איל 3 בפברואר 2011

אחלה פוסט ואחלה תגובות גלעד. מאיר עיניים.

גלעד בלום 3 בפברואר 2011

מטיפול,

תמסור למנסדורף ד'ש בשמי,עמוס באמת "קצת" עבר שינוי פיזי,הגדולה שלו היתה הטכניקה הטובה והטיימינג המושלם,הוא גם היה ווינר בנקודות חשובות ובעל יכולת ריכוז ויציבות לאורך שנים.הוא בהחלט היה חומר לעשיריה הראשונה מבחינת טניס נטו,מה שהיה חסר לו זה לא גובה אלא כושר גופני,הוא פשוט לא יכל להחזיק מעמד לאורך טורניר שלם של הטוב מחמש מערכות, כמו כן היתה לו בעיה על חימר ובמזג אוויר חם,הוא היה ענק באולמות ובמשטחים קשים ומהירים בטורנירים של הטוב משלוש.

דורפן,

אני בעד הרעיון לתת רק סרב אחד,שחקנים כמו איזנר,רודיק,ברדיץ וקרלוביץ יעלמו מהחמישים הראשונים ודודי סלע יהפוך למולטי מיליונר,המשחקים יהיו קצת יותר מעניינים וארוכים אבל זה לא יפתור את הבעיה ששחקנים לא עולים לרשת,שלא לדבר על עליה לרשת אחרי ההגשה,זה בכלל ייעלם מהעולם.

יש עוד אפשרויות שמדברים עליהן-להגביה את הרשת,להקטין את ריבוע ההגשה,להזיז את נקודת ההגשה מטר מאחורי קו הבסיס.כל אחד מהרעיונות הללו ינטרל את המגישים המפלצתיים ויחזיר את המשחק קרוב יותר למה שהתכוון המשורר.

אני מאמין שאם הטרנד הזה יימשך אז ייערך שינוי כי כבר היום שחקנים הגיעו לכזאת שלמות בהגשה ומרתונים כמו זה שהיה בווימבלדון האחרון(11 שעות של משחק אחד) יהפכו ליותר שכיחים,זה יהיה בלתי נמנע.

עמיר,

מסכים איתך שהכל כלכלי,לא מסכים שזה עשה טוב לענף אבל זה כבר עניין של טעם.בתשובה לשאלתך-כן, בעולם האידיאלי שלי היו עדיין משחקים עם מחבטי עץ עם ראש קטן,למה לשנות את הדבר הבסיסי הזה?זה כאילו שבכדורגל יביאו פתאום כדור גדול יותר או שבכדורסל יגדילו את הטבעת.

המחבטים מחומרים סינטטטיים עם הראש הגדול שינו את אופי המשחק,ענף חייב לדעתי לשמור על האופי הראשוני שלו.

בגולף ובבייסבול הלכו בדרך שונה-בבייסבול המקצוענים חייבים לשחק עם מחבטים מעץ כי הבינו שאם היו נותנים לגלדיאטורים בולעי הסטרואידים אלות בייסבול מגרפיט היו צריכים להרוס את האיצטדיונים ולהגדיל אותם כי ההומרנים היו הופכים להרבה יותר רחוקים.גם בגולף אסרו על מעבר למחבטים משוכללים בסבב המקצועני מאותה סיבה,אם היו משנים את הציוד לא היתה דרך להשוות תוצאות של שחקני עבר כי הציוד היה משפר את התוצאות,פאר 5 היה הופך לפאר 4 או אפילו 3.

אבל ברמות החובבים(שהם 99 אחוז מהפעילות של הענפים הללו) יש תעשייה ענקית של אלות בייסבול ממתכת שמאפשרות לילדים לחבוט בהומרנים בליגות הקט שלהם ולהרגיש גדולים.

גם בגולף יש מחבטים ידידותיים לכל החתייארים שמשחקים להנאתם,מחבטים שאסורים בתכלית על מקצוענים כי מאפשרים יותר עצמה.

לצערי ראשי ענף הטניס לא לקחו דוגמא ואיפשרו לטכנולוגיה לחלחל למקצוענים והתוצאה מפלצתית בעיני.

לא התאים לבעלי חברות המחבטים שמקצוענים ישחקו עם מחבטים שונים מהחובבים,זה היה יכול להיות כאב ראש שיווקי אז החליטו לאפשר את זה בלי לחשוב ביסודיות על ההשלכות על המשחק.

עכשיו כבר אי אפשר להחזיר את הגלגל ואנחנו תקועים עם האיזנרים למיניהם.

עמיר 3 בפברואר 2011

אני מניח שכמו בכל תחום, כאשר באים לשמור על ה״אופי הראשוני״ צריך לתמרן בזהירות בין עודף שמרנות ״רעה״ לבין כמיהה רומנטית ״טובה״
מחד כדורסל שיחקו במשך עשרות שנים ללא שעון 24 או 30 ומשחקים היו מסתיימים בתוצאה של משחק כדורגל
האופי הראשוני של אופני המירוץ והשטח היה 30 קילוגרמים במקרה הטוב.
האופי הראשוני של כל תחרויות האתלטיקה היה אספלט או כורכר ;מדידת הזמנים היתה באמצעות שעון ידני שדייק בקושי עד עשירית השניה.
מאידך פעם קפצו לבריכה עם בגד ים תחתון סולידי , הטכנולוגיה פה ניפצה את השיאים באופן לא פרופורציונלי ולראיה מישהו שם הבין שלטובת הענף כדאי לחזור למקורות
קשה לדעת מה היה קורה אם אבל בכל מה שקשור לטכנולוגיות המחבט אך הרצון לשמור פה על ראשוניות חוטא לטעמי לעודף שמרנות בענף שגם כך נחשב די שמרני.
אני מניח שבבייסבול הסיבה היא ברובה פרקטית טכנית כפי שציינת בדומה מאוד לשחייה – אי רצון לגרום לחוסר פרופורציונלית במספרי ההומראנס וכו׳
אני לא מאמין בהשוואות בין דוריות בתחום הספורט , ״מי גדול יותר פדרר או לייבר , ארמסטרונג או מרקס , מייקל או קובי
״ תמיד נראו לי כצורך אנושי בסיסי שאין מאחוריו הרבה. הרצון לשמור על ראשוניות בכדי להשאיר מקום להשוואה מת מזמן ונקבר. המזון שונה ,ה״תכשירים״ שונים, שיטות האימון שונות ומעל הכל הידע שנצבר עם הזמן רב בכמה סדרי גודל.
הייתי רוצה לקבל הצצה חטופה להווה בו משחקים עדיין עם קרשים אולי הייתה מגלה שם כי דודינקה שלנו הגן על תוארו בפעם השישית ברציפות באוזי אופן. אבל חלומות לחוד. אני משוכנע שהייתי מתאכזב והייתי חוזה בענף ארכאי עם פופולריות נמוכה . גאונים חד פעמיים כפדרר הייתי צריך לחפש במקום אחר. מי יודע אולי כקשר התקפי בפ.צ באזל….

Comments closed