לאן נעלם דור השחקנים שגדלתי עליו? (וגם מילות פתיחה לבלוג)

אני פותח קריירה כבלוגר, ותוהה קצת על ההיסטוריה של הטניס בתקופתי

קודם כל אני רוצה להודות לדורפן שהזמין אותי כבר לפני מספר שנים להיות כותב מן המנין באתר. היו לי כמה כתבות אורח ואני משתדל להגיב לכתבות כמה שאפשר כבר שנים, אבל להיות בלוגר קבוע זו קפיצת מדרגה, אני גאה להיות חלק מהאתר המהפכני והאיכותי הזה ולשתף פעולה עם דורפן, שהוא חבר וותיק משנות ה-20 שלי (כבר אז הוא היה גדול), עם איתן בקרמן העורך הראשי ועם שאר הכותבים המכובדים באתר. אני מקווה שאעמוד בסטנדרטים.

למי שלא יודע אני חי בניו יורק מאז שנת 2000, מנהל אקדמיה לטניס (לא זו של מקנרו, עזבתי אותו), יש לי ילד בן 7, גיא בלום שמו, ועד לא מזמן כתבתי בגלובס. לפני גלובס כתבתי טורים במשך שנים לידיעות אחרונות ול-YNET. והייתה לי גם קריירה של טניסאי מקצועני – שאם אתם צעירים יחסית ולא שמתם לב אליה – הביאה אותי לתקופה למקום ה-60  בעולם, ולתקופה די ממושכת ל-100 המקומות הראשונים.

באופן טבעי אכתוב על טניס יותר מהבלוגר הממוצע, אבל לא רק! לפי חוקי אתר דהבאזר (עד כמה שהבנתי נכון) אני רשאי לכתוב על כל נושא בעולם, מתי שבא לי, וכך אשתדל לעשות. יש לי דעה על כל דבר שזז (ולא רק על ספורט) ואתם תשמעו אותה בקרוב מאןד. החיים שלי שזורים בספורט ולא נראה לי שזה הולך להשתנות בקרוב. אז נתראה בתגובות, גלעד!

*
טוב – נצא לדרך:

כשהתחלתי לשחק טניס, בשנת 1976, עדיין שלטו בכיפה שחקנים מהדור הישן, בעיקר אמריקאים. האוסטרלים היו בסוף עידן הזהב שלהם וביורן בורג השבדי החל את המהפיכה שלו והוכיח שטניס זה לא רק ספורט אנגלוסקסי, אבל כן סקסי.

שיטות האימון שעליהן גדלתי היו מסורתיות. המאמנים שלי לימדו אותי את כל סוגי החבטות, העניקו חשיבות למשחק הרשת, לחבטת החיתוך, והינחו אותי שטניס זה ענף טקטי שבו צריך לבנות את הנקודה עם חבטות עמוקות ומדויקות, כשהמטרה הסופית היא לקבל כדור קצר, לעלות לרשת ולסיים את הנקודה עם חבטת יעף. התקופה היתה סוף עידן מחבטי העץ ותחילת עידן המחבטים ממתכת שאחרי מספר שנים הפכו לגרפיט או חומרים אחרים מהם עשויות ספינות חלל.

כעבור מספר שנים, כשהפכתי למקצוען (בשנת 1983) והתחלתי להסתובב בעולם ולהתחרות, היה הסבב עדיין בליל של סגנונות שהיו תלויים במוצא של השחקן ובמשטח עליו גדל. היו כמה אקסיומות שהיו כמעט בלתי ניתנות לערעור: לשחקנים שגדלו בדרום אירופה ובדרום אמריקה לא היה בכלל משחק רשת ולא היה להם מושג איך לשחק על דשא או על משטחים מהירים. לקבל שחקן ספרדי או ארגנטינאי בסיבוב הראשון בווימבלדון או בטורניר באולם היה נחשב כמו זכיה בלוטו.

גם לקבל שחקן אוסטרלי, דרום אפריקאי או אנגלי על חימר נחשב גם כהגרלה מאד נוחה. שחקנים שגדלו במרכז אירופה או צפון אירופה (בוריס בקר או ביורן בורג למשל) נהנו משני העולמות. הם היו משחקים חצי שנה על חימר ובחצי השני של השנה (בחורף כמובן) שיחקו באולמות, שהם כמעט תמיד על משטחים מהירים, ולכן היו מסוגלים לעשות את המעבר באופן חלק (למרות שבקר לא זכה מעולם בטורניר חימר הוא היה שחקן חימר לא רע).

*

אבל כשפרשתי מטניס מקצועני, בסוף 1995, כבר היה הסבב שונה לגמרי. בשנות השבעים והשמונים הסבב נשלט לחילופין ע'י פנומנים עם סגנונות שונים לחלוטין, כמו ביורן בורג איש הקרח, שלא עזב את קו הבסיס, ג'ון מקנרו שרץ לרשת כמעט בכל נקודה עם אש בעיניים, ג'ימי קונורס שהיה אגרסיבי בטירוף אך עם סגנון חבטות ללא טופספין. ואחריהם איבן לנדל שטחן כל מה שזז על כל משטח שאינו דשא בעזרת חבטות קו אחורי עוצמתיות, הגשה אדירה וכושר גופני בלתי נלאה.

במבט לאחור לנדל היה נקודת המפנה. הוא היה הראשון שלקח את הטניס למחוזות של עצמה מהקו האחורי בלי לעלות לרשת, עם גובה של מעל מטר ותשעים, הסגנון השולט היום בסבב.

*

עוד שחקן שחולל מהפיכה תודעתית היה אנדרה אגאסי, שהיה הראשון שהביא את הסגנון שאני קורא לו "הכל או כלום". לאגאסי היתה עצמה אדירה בחבטות קו הבסיס ומאמנו ניק בוליטיירי אימן אותו בשיטה הפוכה ממה שמאמנים מסורתיים אימנו. מאז שהיה ילד הונחה אגאסי להפציץ כל כדור בכל הכח באימונים, כדי לפתח את מהירות היד – הגורם העיקרי שמאפשר לחבוט עם עצמה וספין. בניגוד לשיטת האחוזים, שאומרת שקודם כל צריך ללמוד לחבוט מאות כדורים ברציפות, עבד אגאסי קודם כל על עצמה. בוליטיירי אמר לו לא לדאוג אם הכדורים הולכים החוצה, בסוף הם ילכו פנימה.

ואכן כשהגיע אגאסי לסבב בגיל 16, בשנת 1986, הוא נראה כמו בדיחה מהלכת לפעמים ולפרקים כמו גאון כי הוא פשוט הפציץ כל כדור כמעט ללא מחשבה או מודעות טקטית. אני זוכר משחק שלו מול עמוס מנסדורף בטורניר ממפיס 1986 באיצטדיון המרכזי בסיבוב הראשון. עמוס, שכבר היה שחקן סבב ממולח ומנוסה ניצח בקלות 6-3 6-0 וכשירד מהמגרש שאלתי אותו בחדר ההלבשה איך הילד החדש. "סתם שחקן", אמר לי עמוס. "מפציץ כל כדור ללא מחשבה, אבל יש לו עצמה אדירה בפורהאנד".

ואכן בשנתו הראשונה אגאסי היה שחקן לא יציב עם הגשה בינונית, בלי משחק רשת בכלל ושום גיוון במשחקו. הוא פשוט הלך על כל הקופה. אבל בשנה השניה שלו ,כפי שבוליטיירי חזה, הכדורים החלו להיכנס. בסוף 1987 זכה אנדרה בתואר הראשון שלו ומהר מאד הפך לשחקן טופ 10 לגיטימי. בהמשך הקריירה שלו, כשהחל לעבוד עם בראד גילברט, למד אגאסי לשחק את משחק האחוזים היותר יעיל, נכנס לכושר גופני מושלם, שיפר את ההגשה ושלט בסבב (יחד עם פיט סמפראס) במשך כעשור.

*

היום שיטת האימון שעליה גדל אגאסי היא מקובלת. כבר אין כמעט שחקנים שמתבססים על רגש כמו שלמה גליקשטיין או ג'ון מקנרו. עוצמה מהקו האחורי, יכולת גופנית עילאית והגשה חייתית, זה מה שרץ בסבב. במחשבה שניה יש עדיין שחקן שכן מתבסס על רגש ובלי הגשה חייתית – דודי סלע.

לכן כמאמן אני מעודד את התלמידים שלי מגיל צעיר לעבוד על ייצור נשקים. כלומר חבטות מסיימות. חבטות שיפתחו את זוויות המגרש ויגרמו לטעויות של היריב. אלו החבטות שצריך לפתח בגיל צעיר, לפני שיש חשיבות לתוצאות בטורנירים. על היציבות אפשר לעבוד גם בגיל מאוחר יותר, אבל מהירות יד צריכים לפתח בגיל צעיר.

אחד הדברים שמפריעים לי כמאמן הוא שאין היום כמעט צורך במשחק רשת איכותי. אפשר להסתדר בלי זה, ולמעשה לא מעט שחקנים בסבב, אפילו כאלה שבטופ 20 העולמי, לא ממש מעורים בדבר הזה שנקרא משחק רשת, כי 90 אחוז מהנקודות משוחקות מהקו האחורי.

היום המציאות בסבב היא כמעט הפוכה מאשר בתקופתי. אין כמעט שחקנים אוסטרלים, דרום אפריקאים או אנגלים (אנדי מארי סקוטי). האירופאיים שולטים בכל המשטחים. ספרדי זכה בווימבלדון (רפאל נדאל) – דבר בלתי נתפס בתקופתי, ארגנטינאי העפיל לגמר ווימבלדון (דויד נלבנדיאן), שחקנים משחקים על דשא בלי לעלות לרשת. אפילו בזוגות כבר לא עולים לרשת אחרי ההגשה לעזאזל. לאן נעלם המשחק שלי?

*

האם הענף טוב יותר או מעניין יותר? והתשובה תלויה את מי שואלים ובן כמה הוא. רומנטיקנים נוסטלגיים כמוני תמיד יטענו שהתקופה שבה היו דמויות וסגנונות שונים, מגוונים ומנוגדים – כמו איליה נאסטסה, בורג, גיירמו ווילאס, קונורס ומקנרו היתה יותר מעניינת. למרות שאין ספק שפדרר, סמפראס נדאל ודג'וקוביץ' עולים על השחקנים הללו טכנית ופיזית.

לא פעם אני מדבר על זה עם ג'ון מקנרו (הבוס שלי לשעבר) ושואל את עצמי איך היה מתפתח הענף אם היינו נשארים עם מחבטי עץ ואם לא היו מאפשרים להגדיל את ראש המחבט. אין לי ספק שהשינוי במחבטים הוא הגורם שהביא עלינו מוטציות טניסאיות כמו ג'ון איזנר ואיבו קרלוביץ.

אבל יש גם כמה נקודות מעודדות. ברמות הגבוהות ביותר עדיין משוחק הענף בצורה הקלאסית. שחקנים כמו פדרר, דג'וקוביץ', מארי ונדאל עדיין משתמשים במגוון חבטות. משחקים בתוך המגרש, לוקחים את הכדור בעליה ועולים לרשת יותר מהשאר (אוקיי חוץ מרפא), ומשלבים רגש וחכמה טקטית יותר משאר השחקנים. אולי זה יהיה המסר גם לאחרים.

*

בראגה. כנראה השלב הבא
יומן אליפות צהוב-כחול (6) – מצ'עמם כאן!

63 Comments

אלעד 23 באוקטובר 2012

ברוכים הבאים.
אני גם מקווה שבנוסף לטניס, אתה תיתן קונטרה אדומה לבלוגים של פרוסנר, אלפסי ובן-יהודה.

פלה קוטי 23 באוקטובר 2012

ברוך הבא!!
תענוג לקרוא!
היה חסר פה מקצוען טניס!!

יואב דובינסקי 23 באוקטובר 2012

היי גלעד, ברכות על ההצטרפות הקבועה. ניתוח מעניין מאוד, אשמח לקרוא עוד ולעקוב.
מה לגבי טניס נשים? אתה גם מרגיש שהמשחק השתנה?

אמיר 23 באוקטובר 2012

מזל טוב על הפוסט הראשון.
מעניין ומרתק לשמוע על ניתוח הענף מנקודת מבט של שחקן עבר
ומאמן הווה.
כחובב ספורט אני רק יכול להצטער בשביל הענף בארץ
שאתה מאמן בחו"ל ולא בעל אקדמיה בארץ. (אני יודע שזאת לא אשמתך
ועל זה צריך לתת את הדעת)

בני תבורי 23 באוקטובר 2012

ברוך הבא גלעד, ולהזכירך, מה שדורפן אומר זה:
"כתוב את המילה ברבטוב ופוסט שלם על מוסיקה בולגרית…"

אלון 23 באוקטובר 2012

ברוך הבא. תמיד היה תענוג לקרוא אותך.

הבת שלי משחקת כדורגל עם בת דודה של אייזנר. הגנים המשפחתיים שם בהחלט משובחים.

MG 23 באוקטובר 2012

גלעד, מברוק.
חשבתי להגיב על הטקסט שלך, אבל אתן לך פוסט אחד של חסד :)
אני גדלתי עליך ועל עמוס. קפצתי שפירקתם ת'שוויצרים ונכנסתי לדיכאון שלעמוס אבדו הכוחות מול הצ'כי (לא זוכר את שמו).
בקיצור, איזה כיף יהיה לקרוא אותך באופן קבוע.
בהצלחה!

דורפן 23 באוקטובר 2012

גלעד- מה שאתה אומר על ארבעת הגדולים, שבכל זאת נותר אצלם טניס מהעבר, הוא דומה למה שאמר לי גלפנד על השחמט המודרני. שם הבעיה היא מחשבים ולא מחבטים. הוא אמר שלא בעיה לייצר היום רב אמן אבל להיות מועמד (שזה מקביל לטופ 10) קשה בדיוק כמו שהיה בעבר.

רמי מורנל 23 באוקטובר 2012

תענוג גדול לקרוא,גלעד!! וגם מעניין ביותר.אני שמח על הצטרפותך ויהיה הרבה יותר כיף לראות טניס ולהיכנס כאן לקורא דעה של מקצוען.
עדיין צורם בזכרוני מספר רב של בטטות שנתנו פרשנות לפיה אנדי מארי הוא 'לוזר' כי לא הצליח-עד השנה- לקחת תואר גראנד סלאם משלושה מהשחקנים הגדולים בהיסטוריה,ואני שמח שמעתה נוכל לקרוא ניתוח ופרשנות ממישהו שמבין עניין,ובגדול.

גרי 23 באוקטובר 2012

תענוג לגרי גלעד, מחכה לעוד כתבות

יונתן 23 באוקטובר 2012

ברוך הבא גלעד,

אני מהדור שגדל עליך ועל מנסדורף ואפילו זכה לראות אותך משחק. זכור בעיקר מפגש דיוויס ברמת השרון כשהצלחתי לשכנע ארבעה חברים שעדיף לראות טניס ברמת השרון מאשר ללמוד אזרחות.

בכל מקרה שיהיה בהצלחה ויאללה הפועל!

red sox 23 באוקטובר 2012

גלעד – כל פוסט אורח שלך כאן היה חגיגה ותמיד אמרתי "תבוא כל שבוע". אז עכשיו אתה פה על בסיס קבוע. תענוג.

יש עוד שחקן בסבב ("הסבב" = כל מה שממקום 5 ומטה בדירוג) שעדיין מתבסס על טכניקה, מגוון חבטות ורגש ביד ולא על הגשה עוצמתית והפצצות מהקו האחורי – רישאר גאסקה. נכון שהוא לא זיכרון אייטיז טהור כמו דודי סלע, אבל הוא הרבה יותר קרוב לשם מאשר למפגיזים המודרניים.

לא במקרה הוא כנראה הטניסאי הכי מהנה ומעניין לצפייה היום.

IDO 24 באוקטובר 2012

גם ראדק סטפנק וטומי האס…

יואב 23 באוקטובר 2012

גלעד,
שיהיה בהצלחה(:

D! בארץ הקודש 23 באוקטובר 2012

ברוך הבא גלעד,
חיכנו המון זמן לזה. מהנסיון שלי עם התגובות שלך הולך להיות גם מעניין משעשע וגם מחכים (אפילו ולמרות (ולפעמים בגלל) העניין הזה עם האדום).

שיהיה בהנאה.

גילעד 23 באוקטובר 2012

גלעד, מאחר שאנחנו כמעט חולקים אותו שם משפחה טבעי שאחלוק לך רק מחמאות :)
אבל אני חייב לבקר אותך – למה עד לאחרונה בגלובס? מתי ישובו בנים לגבולם? אני חייב להודות שהסיבה האמיתית שהודיתי להוריי על המנוי ארוך השנים בגלובס הייתה הטורים שלך, שתמיד היו פשוט ברמה אחרת.

אגב, שלמה גליקשטיין מאוד מודה שהשווית אותו לפני רגע אחד למקנרו…

בעניין הטור עצמו – אני חושב שזו לא תופעה ייחודית לטניס. בכדורסל אפשר לראות ביתר שאת את חשיבות האלמנטים של האתלטיות על חשבון היסודות – גם אתלט-על בעבר כמו ג'וליוס אירווינג אחז ביסודות טובים מספיק שמנעו ממנו לעשות צעדים בכל מהלך (כמו המפלצת האתלטית ממיאמי..) ומה שהבדיל את ג'ורדן מהאחרים לא היה רק היכולת האתלטית שלו. היום יש חשיבות יתרה ליכולת האתלטית. במשחקים מסויימים זה גם תוצאה של מערכת שיווקית שגוברת על המערכת המסורתית יותר, של הקפדה על חוקים. ציינתי את חוק הצעדים בכדורסל, נזכיר שבאופן כללי ליגת הכדורסל האמריקאית הופכת מתירנית יותר ויותר כלפי ההתקפה ומנגחת את ההגנות. מה שמעניין הוא, שלמרות התהליך הזה, כמות הנקודות עדיין בירידה.

אם לחזור לטניס, אפשר להקביל את התהליך הזה לעובדה שאתלטיות אינה תחליף לאיכות. לנדאל יש טופ-ספין שיכול להיות שאולי מעולם לא היה בסבב, אבל הוא אחד בדור, אם לא בשלושה דורות. אבל כל יתר החיות האתלטיות? הכשרון לא נוטף להם מהאוזניים.
מצד שני, נשאלת השאלה מה חשיבות המיכון והציוד המכאני בכל התהליך הזה. אפשר לטעון במידה רבה של צדק שהשיפור התוצאתי באתלטיקה הקלה למשל משוייך בעיקר לציוד ולא לאבולוציה, שאינה עובדת כל כך מהר.

מצד שני, השוואות עם העבר מטבען תמיד נוטות לנוסטלגיית יתר. על כן, ייטב לנו אם נהנה ממה שישנו כרגע, גם אם הוא שונה בתכליתו ובמהותו ממה שהכרנו (יפה לי להגיד את זה ממרום 26 שנותיי…). כלומר, להתרפק, להיות נרגן, זה טוב ויפה – השאלה היא איך מוצאים את האסתטיקה גם במה שישנו היום.

יריב 24 באוקטובר 2012

למעשה, כמות הנקודות אינה בירידה. נתונים נמצאים כאן:
http://www.basketball-reference.com/leagues/stats.html
ORtg הוא מספר נקודות למאה התקפות, נתון עדיף בעיני על מספר הנקודות למשחק בבואך לבחון את מאזן הכוחות בין ההגנה להתקפה.

לון 23 באוקטובר 2012

איזה כיף שתכתוב כאן קבוע.
יופי של פוסט.
אקרא בהנאה, גם אם אגיב מעט.

אהוד 24 באוקטובר 2012

חשבתי על מה שאמרת על אגאסי ופיתוח מכה בעוצמה מטורפת לפני המחשבה על דיוק. כל הקאמבקים הגדולים של דיוקוביץ' בשנתיים האחרנות באו בזה שהוא מוותר על לנסות לשים את הכדור במקומות מסויימים ופשוט להפציץ, לקוות לטוב. אני חושב שפדרר אפילו התלונן על זה בבכיינות מרגיזה אחרי החצי גמר ביו אס אופן ב-2011

איציק 24 באוקטובר 2012

גלעד,
יופי של פוסט.
מלבד העובדה שאין היום שחקנים מגוונים ובעלי יסודות כי אם גלדיאטורים לתפארת, היום גם אין כמעט את הדמויות הציבעוניות של פעם. היכן הקונורסים, הנסטאסה עם המטריה, מקנרו, לקונט, נואה, ורבים אחרים. היום או שצועקים על טעות/הצלחה, או דופקים מחבט לראש של עצמך, אבל מעט מאוד שחקנים צבעוניים (לא במובן בורוביץ').
דבר נוסף, טוב להתחיל את הפוסטים ממשהו שאתה טוב בו, זה מאפשר אחר-כך לכתוב על מה דברים שאין לך בהם כל מושג :-) בהצלחה.

יואב בורוביץ' 24 באוקטובר 2012

טקסט מעניין ומעשיר. בכלל תענוג שאתה מתחיל לכתוב.
בנוגע לטניס- כילד שהחל לעקוב אחר טניס ממש בתחילת שנות ה-80 גם אני מרגיש שהטניס של אז היה הרבה יותר מרתק מזה של היום וגם היה עשיר בהרבה יותר שחקנים טובים. העשר שנים אחרונות שרק שני טניסאים (ולאחרונה אולי 3-4) הוא דבר די משעמם ולא טוב- גם אם שני הטניסאים הם בין הגדולים ביותר בהיסטוריה. אגב, גם לא נהנתי מתקופת שליטתו של פיט סמפראס. בגדול, לדעתי הטניס בנפילת עניין כבר המון שנים (וזה ניכר גם בטניס הישראלי). אני פשוט יותר מדי מתגעגע לטניס של שנות ה-80 עם הידיעה כמובן שפדרר לא היה אז וכנראה גם לא נדאל.

IDO 24 באוקטובר 2012

חיכינו לך הרבה זמו גלעד בלום…

השני פני שלי זה שהכל סיבה ותוצאה..
לנדל התאמן בשביל לנצח את בורג.
אגאסי וסמפרס היו בנוער והתאמנו איך לנצח את לנדל.
המשחק של יואיט ופדרר תוכנן לנצח את האמריקאים.
נאדאל מאריי ונולה התאמנו שיש להם את פדרר כמטרה.

אלכס 25 באוקטובר 2012

אמת ויציב IDO, תגובה לתפארת.

ששון 24 באוקטובר 2012

גלעד, סוף סוף טור שלך. תענוג צרוף. אתה הדורון קרמר של הכדורסל.

קסיוס קליי 24 באוקטובר 2012

הכי אהבתי בטניס של פעם זה לראות שחקנים גדולים מתפרקים במשטחים זרים להם. כמו סמפראס והחימר. טניסאי ענק שאם היה מגיע לשמינית גמר ברולאן גרוס היה צריך להגיד תודה..

שונא את הkop 24 באוקטובר 2012

סוף סוף אדום אמיתי ולא כמו לוינטל שלא מוציא מילה על זה. סוף סוף אחד שדרך על מגרש בחייו ולא רק חלם שיבחרו בו כמו דורפן שתמיד נשאר בכוח׳ות אחרון

דוד מירושלים 24 באוקטובר 2012

איזה דוחה אתה, מצדיק כל סטיגמה על אוהדי הפועל.
אולי אתם 'אנטי פאשיסטיים', אבל בעיקר אתם אנטיפטים.

איתן בקרמן 24 באוקטובר 2012

צודק דוד… כשתבין בספורט אחוז אחד מדורפן אתה מוזמן לחזור.

MG 24 באוקטובר 2012

בקרמן, זה בסדר "להגן" על חברך לצוות האתר, אבל הבן-אדם מגיב פה בשם שכל מטרתו היא בריונות מגעילה נגד מגיב קבוע ואיש אינו פוצה פה.
פשוט מחרחר מדון.

דוד מירושלים 24 באוקטובר 2012

למה אתה מתכוון אמ.ג'י.?

MG 24 באוקטובר 2012

לבחור שהגבת אליו.
יש מגיב באתר שכינויו הוא אסף THE KOP והשם של מגיב 23 מופנה אליו.

איציק 24 באוקטובר 2012

לפני מספר ימים הורידו תגובה של מישהו שניבל את הפה. למה לא עושים זאת שוב. אולי זה ירגיע כמה אנשים. נכון שפה כולם בעד פלורליזם, אבל כמו שדמוקרטיה מגנה על עצמה, גם אתר זה ראוי שיעשה זאת במיקרים חריגים.

גיל 24 באוקטובר 2012

לדעתי, אם אתה שולח את פדרר במכונת הזמן לשנות ה80 והוא לומד לשחק על מחבטי עץ, הוא עדיין היה עושה קרקס לכולם רק שהוא היה נהנה מזה יותר.

אלכס 25 באוקטובר 2012

לדעתי בשנות ה-80, הוא היה הופך לטניסאי בינוני פלוס, גם אם הוא היה משחק עם מחבט טיטניום.

גיל 25 באוקטובר 2012

על סמך מה בדיוק? לפדרר יש את מגוון החבטות המושלם והוא מצטיין בכל מגרש. הוא לא מתבסס רק על כוח ושהיריב יתעייף. התעוזה שלו והאסתטיקה היו הופכים אותו לכוכב על בשנות ה-80.

אלכס 26 באוקטובר 2012

מצטער, אני לא מסכים. אני חושב שהוא אובר-רייטד וצמח בתקופה שלא היו לו באמת מתחרים, כשסמפראס ואגאסי כבר היו לפני פרישה.

גלעד בלום 24 באוקטובר 2012

לכל המגיבים-תודה על קבלת הפנים החמה,מתנצל על האיחור בתשובות,יש פה עניין של הבדלי שעות ועוד עניין פעוט שנקרא עבודה,אשתדל להתיחס לנקודות שהעליתם.

לאלעד(ושאר אוהדי הפועל)-אל דאגה,יהיו חומרים אדומים,לאט לאט,לא רוצה לנחס לפני טדי.

לגילעד-לא רציתי לעזוב את גלובס,מאד נהניתי לכתוב שם ונדמה לי שהם לא שנאו אותי ואת הכתיבה שלי,אתה מוזמן לנחש למה אני כבר לא שם.

לאיציק ובורוביץ-אני מניח שהייתם ילדים בשנות השבעים והשמונים ולכן הרומנטיזציה של התקופה והדמויות,אני לוקה באותה רומנטיזציה,אבל אין ספק שהטיפוסים ששולטים היום בסבב,מה שנקרא ארבעת הגדולים,הם חבורה של חנונים חסרי כריזמה(בעיניו של בן 40 פלוס) לעומת אנשים כמו וויטאס גרולייטיס שהיה מזניף קוקאין בין המשחקונים,איליה נסטאסה שהפך כל משחק לקרקס פרטי שלו(תוך כדי הצגת טניס גאוני) או ג'ימי קונורס שכל משחק שלו היה רכבת הרים של ריגושים מכל הסוגים כולל טניס מדהים.

ההתמקצעות של הענף והכסף הגדול משמעותה שאין מקום לשחקנים שהם לא גלדיאטורים באופי,כלומר גם הכשרוניים של היום חייבים לעבוד קשה ולהיות סופר מקצוענים-תזונה נכונה,הרגלי שתיה,שינה וחיים סולידיים נטולי הילולות ואורגיות.והגלדיאטורים,מה לעשות,לרוב די משעממים וידברו בקלישאות כי כל מה שמעניין אותם זה הנקודות,הדירוג ועוד תואר סלאם,את נאסטאסה עניין הזיון הבא(והוא עדיין זכה בשלושה מארבעת ההטורנירים הגדולים)

אבל עבור הנוער של היום נאדאל ופדרר הם אלילים כי זה דור שלא ידע את משה.

עידו-תיאוריה מעניינת.

ששון-תודה על המחמאה,קרמר גדול.

לשונא את הקופ-דוד מי-ם צודק.

לדוד מי-ם-אתה מצדיק כל סטיגמה של אוהד ביתר שמגיב לתגובה של אוהד הפועל וקורא לו דוחה ואנטיפת.

דוד מירושלים 24 באוקטובר 2012

מצטער גלעד, זה היה בשבע בבוקר אז לא הייתי ממש בפוקוס, אני מצטער על ההכללה.

בכל אופן לגופו של עניין, התעצבנתי בגלל שאדם אנונימי משמיץ אדם בשמו, בהשמצה מכוערת (ולא בטוח שנכונה). רוצה לומר – לא התכוונתי שהוא דוחה בגלל שהוא אוהד הפועל אלא בגלל איך שהוא מגיב.

ולגופו של עניין באמת – בהצלחה ואיזה כיף שיש לך סופסוף בלוג משלך!

זאב 24 באוקטובר 2012

כתיבה מהנה בדיוק דיברנו על זה אתמול בפיוצ'ר באשקלון

שראיתי שכמעט כל אורח ואורחת מחו"ל בנויים יותר כמו שחקן כדורסל ולא טניס.

לכן כל השחקנים שלנו הצעירים שהתמודדו מול שחקני חו"ל הפסידו וגם בעכו רק אור רם ניצח שחקן מחו"ל

מבין הצעירים רק איגור סמילנסקי בנוי טבעית כמו שחקני הטניס מחו"ל בדור המאוחר יותר זה טל ארוס אבל סבל מפציעות כמעט 2 מטר גובה ובר דקל.

זה לא רק מנטלית ראיתי את טל ואור רם נלחמים כמו פייטרים מול השחקנים מחו"ל אבל למשל אור התמודד מול שחקן ממדינת מזרח אירופאית. שהיו לו עוצמות סרב וחבטה הרבה יותר חזקות גם היה גבוהה יותר זה קצת הזכיר לי דוד מול גוליית ( אור רם הוא גינג'י כמו דוד) , כל חשיבת המשחק בהתחלה הייתה אייך לשחק לגוליית נמוך ולרגלים וזה הלך טוב במערכה הראשונה אח"כ הגוליית הבין את הפרנציפ הכניס יותר כדורים עוצמתיים ולאור רם לא היה סיכוי , אני לא רואה אולי זה מבחינה גנטית שחקנים שלנו עם נתונים פיזים של
גלדיאוטרים. וזה בעיה.

נתון אחרון בבית הגמר בעכו לאחרונה רק אור רם מבין הגברים הצליח לנצח שחקן מחו"ל השאר הפסידו בכל מפגש. ( אפילו אמיר שפרש מול הסלובקי )

אצל הנשים המצב לדעתי מבחינה זו טוב יותר , לי מסתמן דווקא אצל הנשים תקופה טובה יותר עם יותר שחקניות ברמות הגבוהות.

סימנטוב 24 באוקטובר 2012

סוף סוף פוסט, יש כאן עניין אם איזה נדר שעד שהתרנגולים לא ינצחו את השדים האדומים לא תעלה לנו כאן פוסט?
איזה יופי (הפוסט לא הנצחון…) עד היום נהנתי מאוד לקרוא את התגובות שלך ועכשיו יש לנו שדרוג, בהצלחה!

אריק 24 באוקטובר 2012

גלעד כתבה על משחק רשת בלי איזכור של פטריק ראפטר היא חסרה. הבחור היה ראשון בעולם וניצח גראנד סלאמים בלי שיש לו כלום (באופן יחסי) חוץ מממשחק רשת. אמנם הוא היה בתפר שבין סאמפרס לדור הנוכחי אבל הוא ניצח את אגאסי וסאמפרס בדרך ואולי יבוא עוד איזה בחור כפרי מקווינסלנד עם מאמנים מהדור הישן שיעשה מה שהוא עשה.

איציק 24 באוקטובר 2012

פטריק ראפטר זו היתה הבלחה חד פעמית, בתפר כמו שכתבת. שחקני רשת גדולים היו מקנרו, אדברג, בקר. הם היו שחקנים אחד אחד. לבוא מולם על דשה היה, ברוב המקרים, לחתום על הפסד מראש.
כשאני מנסה לשחזר שנים אחורה, אני לא מצליח לחשוב על שחקניות ששלטו בטניס עם משחק רשת. אני מניח שיש, אבל לא מצליח להיזכר. מרטינה היחידה שעולה לי בראש, אבל לא יתכן שהיא היחידה (לפניה זה רחוק מידי בשבילי).

אלכס 25 באוקטובר 2012

מקנרו,בקר ואדברג בשיאם היו מנצחים על דשא את עילית הטניס של היום, 8 מתוך 10 משחקים.

יהודה 24 באוקטובר 2012

הזכרת את איליה נסטסה ועשית לי חשק לחזור לשנות השבעים
אז הנה קישורית שמצאתי, גמר יו אס אופן, 1972 נסטסה – אש:
http://www.youtube.com/watch?v=lf4wrrpzdYc
תהנו

גורדיטו 24 באוקטובר 2012

כיף שהצטרפת לצוות הקבוע, ובתור עוד אחד שזוכר אותך משחק כילד, תענוג לקרוא על טניס מנקודת מבט של מישהו שקרע איזה זוג נעליים או שניים על המגרש.
מצפה גם לכלל הנושאים האחרים, אם כי לא מבטיח שתמיד אסכים עם כל מילה שלך

באבא ימים 24 באוקטובר 2012

ברוך הבא גלעד.

אני חושב שצריך להבדיל בין ענף טוב יותר למעניין יותר. מעניין יותר זה שאלה סובייקטיבית. טוב יותר בספורט זה עניין די אובייקטיבי. אני חושב שלשאול איזה ענף טוב יותר זה כמו לשאול איזה ענף ריצות ארוכות טוב יותר, זה של זאטופק או זה של גברהסילאסי.

תומאס נוימן 24 באוקטובר 2012

גלעד ברוך הבא. כחובב הענף, אני מברך על הצטרפותך, ובכלל, אתה כותב מעניין על כל נושא.
הערה על אגאסי – הראשון שאימן אותו כך היה אבא שלו, מגיל 4, ולא בוליטיירי. לפי הספר שאגאסי כתב, אבא שלו כל הזמן צרח עליו hit harder, hit harder. הוא גם לימד אותו להכות את הכדור on the rise, שזה חידוש נוסף שהכניס אגאסי למשחק. בוליטיירי עשה בשכל כאשר אימץ את מה שקיבל לידיו (בגיל 14 נדמה לי) ולא ניסה לשנות אותו ולהחזיר לו את היסודות ה"נורמטיביים" של אז.

גלעד בלום 24 באוקטובר 2012

תומאס,

אוקיי אז ניתן קרדיט לאבא שצרח לחבוט חזק שהתווה את דרך האימון,בכלל הגדולה של בוליטיירי היא לא ממש כמאמן אלא כמוטיבטור וכמזהה את הסגנון הכי טוב עבור תלמידיו,הוא זיהה גאונות,הקשיב לאבא(תכונה לא אפיינית למאמנים, מנסיון) וולקח את זה הכי רחוק שיש,כך הוא גם עשה עם סלש)…לגבי נושא ה on the rise-אגאסי אמנם לקח כל כדור בעליה בלי פשרות,הוא גם מעולם לא וויתר על קו הבסיס,כלומר לעולם לא תמצא את אגאסי רחוק מקו הבסיס כמו נאדאל או אפילו מוריי שבורח אחורה ומשחק הגנה.אצל אגאסי הוא תמיד בשליטה והוא היה מסתכן בכדורים של חצי יעף רק לא לברוח אחורה,זו היתה הגדולה האמיתית שלו.

אבל הוא בהחלט לא היה הראשון לעשות את זה.ג'ון מקנרו ולפניו אלילי ילדותו רוד לייבר עשו את זה,עם עליות לרשת ובקהאנד יד אחת אבל עם אותו סוג של גאונות קרובה לבייסליין שמושתתת(יש מילה כזו?) על אנטיסיפציה(יכולת חיזוי) לאן הכדור הבא יגיע וקואורדינצית יד-עין פנומנלית,יחד עם יכולת אתלטית מעל הממוצע אבל לא מייקל ג'ורדנית.

למעשה היום,בעקבות הנאדאליזם שפש בכל עבר יש אסכולה ספרדית שעושה מליונים מלעמוד 6 מטר מאחורי הקו האחורי,לתת לכדור לרדת ולהפציץ חבטות עד שהשני נשבר,אצל מקנרו,אגאסי,לייבר,פדרר שהם שחקנים רומנטיים תמיד קורה משהו,אין נקודות משעממות כי הם תמיד תוקפים,גם קונורס בקטגוריה הזאת למרות שהוא היה חיה מנטלית יותר מאשר כשרון צרוף.

אופיר 24 באוקטובר 2012

מעניין ששחקני טניס מקצוענים תמיד יעדיפו את פדרר על נדאל.

גלעד פאקינג בלום כותב קבוע בדה-באזר??! נוק אאוט לכל אתר בעברית.

תומר חרוב 24 באוקטובר 2012

מברוק על ההצטרפות, הרווח כולו שלנו.
וכבר יש לך הישג מרשים, תגובה היסטורית של לון.

קורא אדוק 24 באוקטובר 2012

תומר יא גאון בדיוק חשבתי על זה
לון לא רשם פה לדעתי שנים

Asaf the Kop 24 באוקטובר 2012

שיהיה בהצלחה !

שונא את הkop 25 באוקטובר 2012

אתה בושה

משתמש אנונימי (לא מזוהה) 24 באוקטובר 2012

גם אני מצטרף למברכים ומשכבת הגיל שעקבה אחריך בבוקסות של מעריב… התגובות שלך היו מחכימות ואני מאמין שהפוסט יהיה כיפי לא פחות.
גלעד פאקינג בלום… גדול. רק בשביל התגובה הזו של אופיר היה שווה לך להתחיל בלוג :)

גורביץ' 24 באוקטובר 2012

welcome welcome גלעד,
תענוג לקרוא פוסט שלך על טניס.
הדבר הראשון שעלה לי לראש זה, שבדומה לטניס, גם הסנוקר המודרני
איבד את הצ'ארם והכריזמה של שנות ה-80 (חוץ מרוני שהוא באמת אגדה).
אני חושב שזה קשור לפוליטקלי קורקט המוגזם של ימינו.
איפה הימים שג'ימי וויט היה עולה לשחק שיכור עם כוס וויסקי ביד, ודופק ברייקים של טום קרוז בצבע הכסף..

פול ניומן 25 באוקטובר 2012

קרוז שיחק ניין בול לא סנוקר

אוהד נ. 24 באוקטובר 2012

שאלת תם:
מה הכוונה שלך במהירות היד? האם מהירות היא לא פונקציה של הכוח המושקע, שאותו ניתן לפתח בגיל מבוגר יותר? למה מהירות יד ניתן לפתח בגילאים המוקדמים יותר דווקא?
ובאותו העניין, למה אתה מתכוון כשאתה אומר רגש?

תודה

O - ren 24 באוקטובר 2012

איזה כיף לנו
עדיין זוכר את הצמרמורת שהייתה לי כשראיתי תמונה שלך על מעריב לנוער עם הכותרת אלוף העולם!
בזכותך (כמו רבים אחרים) הלכתי לחוג טניס למשך שנה….

גורדיטו 24 באוקטובר 2012

יכול להיות שאני זוכר כתבה של יורם שמרון עליך בזהו זה?
פתאום קפצה לי תמונה כזו לראש, ואני תוהה אם דמיינתי

זיזו 25 באוקטובר 2012

ברוך הבא.

גלעד בלום 25 באוקטובר 2012

לדוד מי-ם-תודה ודע לך שלמרות שאני אדום מת'א י-ם זו העיר שהכי האירה לי פנים כשחקן ובהפרש ניכר,אפילו יותר מהאיצטדיון ברמהש שם נולדתי,לא מעט בגלל התמיכה של הקהל של מרכז הטניס הירושלמי שהיה מורכב מ-99 אחוז אוהדי ביתר.

לזאב-תודה על העדכון מהשטח.

אריק-ראפטר היה שחקן מעולה אבל לא בליגה של אלה שהזכרתי(לא שחקן הסטורי כפי שדורפן אוהב לומר)

אופיר-פדרר זה כמו נבחרת הולנד של קרויף רק בלי הלוזריות,נאדאל זה ספרד של היורו האחרון(או אינטר של מוריניו אם תרצה).

וחוץ מזה-אני מתכוון להדפיס חולצות עם הכיתוב גלעד פאקינג בלום,אהבתי.

אוהד נ.-כשאני אומר מהירות יד אני למעשה מתכוון למהירות מחבט(racquet speed) זהו דבר מדיד ביותר,מהירות המחבט נעשית על ידי מעין פליק של פרק כף היד שמייצר את הטופספין,ככל שמהירות כף היד גדולה כך יהיה לכדור יותר סחרור(ספין),אגב גם כמות הספין מדידה וכצפוי בבדיקות התגלה שהכדור של רפא נאדאל הוא בעט עצמת הספין הגבוהה בסבב ובהפרש ניכר,כלומר מהירות כף היד שלו פנומנלית וסביר שהיה יכול להיות מתאגרף מעולה,פיצ'ר בבייסבול או מגיש בקריקט.

פרק יד מהיר,חזק וגמיש(כל השלושה נחוצים) הוא תכונה נחוצה ברמות הגבוהות,יש בד'כ קשר בין מהירות ברגליים למהירות היד אבל לא תמיד,כבר נתקלתי לא פעם בשחקנים מהירים כשד ללא מהירות מחבט, יכול להיות קשור לטכניקה לא נכונה או תזמון לא נכון.

גורדיטו-כן הייתי בזהו זה מספר פעמים,אתה לא חולם

גלעד בלום 25 באוקטובר 2012

בעט=בעל

ירוק 26 באוקטובר 2012

גלעד, סליחה על האיחור. אני ארכב על התירוצים שלך – הפרשי שעות + יותר מידי עבודה.

קודם כל – מברוק! תענוג לקרוא.

דבר שני, מקווה שזה בסדר שאני מבקש, אבל זה יהיה מעניין לשמוע יותר על האקדמיה שלך – כמה יש שם, מה אתם עושים, האם יצא לך לזהות (או זיהית בעבר) וללמד מישהו שאנחנו נשמע עליו? פדרר הבא אולי? או שלא מדובר ברמות האלו?
בקיצור, כשיהיה לך זמן. זה גם ישיג מטרה נלווית – פחות פוסטים על הפועל…

Comments closed