עכשיו כשהוא כבר יודע פורהאנד!

המקרה המוזר של אורן מוטוואסל, שבגיל 45 הטניס שלו רק משתבח

לפני מספר שנים יצא סרט בשם "המקרה המוזר של בנג'מין באטון", בכיכובו של בראד פיט, על אדם שנולד כשהוא זקן ועם השנים הוא נהיה צעיר עד שחזר להיות תינוק. לקריירה של אורן מוטוואסל קרה דבר דומה. "גלעד", הוא אומר לי בראיון טלפוני מקליפורניה, שם הוא מתגורר בין הטורנירים, "קורה לי דבר מטורף. אני פשוט ממשיך להשתפר כל הזמן. במקום לדעוך אני רק משתבח עם השנים".

אורן מוטוואסל, לקוראים שעדיין צעירים, שיחק בסבב המקצועני 18 שנים! (1985-2003), אמנם באלמוניות די מזהירה אבל ברצף. הקריירה שלו לא מרשימה במיוחד מבחינה סטטיסטית. בשיאו דורג אורן במקום ה-161 בעולם ביחידים, אבל את רוב הקריירה העביר בדרוגים שבין 300-600 בעולם. הוא הרוויח 128 אלף דולר מפרסים כספיים, במהלך 18 שנות פעילות, ולא ניצח אף משחק בסבב הרגיל. מאזנו עומד על 0 נצחונות בסבב הרשמי. 7 פעמים הצליח להיכנס להגרלה הראשית בטורנירים גדולים (ATP Tour) ובכל 7 הפעמים נוצח בסיבוב הראשון ("בא לי להקיא כשאני חושב על הרקורד הזה"). בטורנירי גראנד סלאם מעולם לא השתתף בהגרלה הראשית.

את רוב הקריירה שלו בילה מוטבסל בטורנירים קטנים ובינוניים בסבב הצ'לנג'רים, וגם שם הוא היה עם מאזן שלילי של 45-68. גם בסבב הפיוצ'רים, הרמה הנמוכה ביותר בסבב המקצועני, היה לו מאזן שלילי של 37-42. פעמיים בקריירה העפיל לגמר של טורניר צ'לנג'ר ופעם אחת לגמר של פיוצ'ר.

אמנם הסטטיסטיקה לא מחמיאה, אבל כשמסתכלים על רשימת השמות של שחקנים שאורן כן ניצח במהלך הקריירה שלו מגלים רשימה מכובדת, שיכולה ללמד על הפוטנציאל שלו. דייויד וויטון (טופ 10 בשיאו), ג'וליאן אלונסו (אותו אורן ניצח כשהיה מדורג 21 בעולם), טיילור דנט, וויין ארט'ורס, גארי מולר ועוד רבים וטובים. כל השמות האלה הם שחקנים מצוינים שעשו קריירות מלאות ופרשו עם כמה מליונים בבנק, בעוד אורן לא הצליח להתרומם מעל 161 בעולם ונאלץ לחיות מהיד לפה במשך שנות הקריירה שלו.

*

עד כאן הסיפור די באנאלי, עוד שחקן חסר מזל בסבב, שלא היו לו מקורות מימון ותמיכה בגיל צעיר, אבל דווקא כן היה לו כשרון ובעיקר את התשוקה למשחק. יש מאות כאלו ברחבי העולם, שניסו את מזלם בסבב באלמוניות, שיחקו טניס סביר במשך שנים אבל לא זכו לשום הכרה ציבורית או כספית, למרות שהתרוצצו שנים בסבב התובעני והשקיעו את השנים הטובות בחייהם במקצוע עם אחוזי הצלחה כמעט בלתי אפשריים.

אבל מה שמענין אצל אורן זה שהוא עדיין רעב למשחק, גם היום בגיל 45, ולמעשה מעולם לא הפסיק להתחרות. בגיל שבו רוב בני האדם מחפשים עבודה קבועה, בן/בת זוג והקמת משפחה, אורן עדיין מתרוצץ לא מעט שבועות בשנה ומתחרה בטורנירים שמציעים כמה מאות או אלפים בודדים של דולרים, למנצח, ויש לא מעט תחרויות כאלה.

מדובר בקריירה רצופה של משחק שמתקרבת ל-30 שנה, אלפי משחקים בכל הרמות והמסגרות. במקרה של מוטוואסל, זקנתו בכלל לא מביישת את נעוריו, נהפוך הוא. בעשר השנים האחרונות מאז פרש מהקריירה האפורה בסבב הרגיל והחל להתמודד בסבב הוותיקים הוא הגיע להישגים מרשימים, הרבה מעבר להישגים שלו כשחקן בסבב המקצועני.

בגיל 35 הוא דורג ראשון בעולם לגילו והיום בגיל 45 הוא מדורג ראשון בארה'ב בגילאי 40 ומעלה, עם אחוזי נצחונות גבוהים מאלו של פדרר בסבב, למעשה, במשך שנים הוא כמעט ולא מפסיד משחק בקבוצת הגיל שלו. אורן זוכה בקביעות גם בטורנירים רגילים ללא הגבלת גיל. בדרום קליפורניה, למשל, האיזור הכי איכותי באמריקה בענף הטניס, הוא מדורג ראשון לגברים. כלומר הוא מתחרה ומנצח שחקנים שצעירים ממנו  ב-20 שנה ויותר.

כדי לאפשר לעצמו את החופש להסתובב באמריקה (ולפעמים בעולם) ולהגשים את חלום הטניסאי המקצועני, סיגל לעצמו אורן סגנון חיים שמאפשר לו גמישות. יש לו ג'וב כמאמן במועדון רנצ'ו מיראז היוקרתי והמועדון מאפשר לו להגיח לתחרויות שנערכות בעיקר בסופי שבוע., בנוסף יש לו מספר תלמידים שהם שחקנים שמתחרים בטורנירים עצמם, אורן מאמן אותם ומשחק איתם זוגות מידי פעם.

בטורנירים מסוג זה יש קטגוריות שונות ולא פעם אורן יתחרה בשלוש קטגוריות שונות – בוגרים, מעל גיל 35 ומעל גיל 40. בשבועות מוצלחים בהם הוא זוכה בכל התארים (ויש לא מעט כאלו) הוא יכול להרוויח כמה אלפי דולרים (וכל ההוצאות משולמות).

*

 יש לציין שסבב הוותיקים העולמי הוא חובבני במהותו ורק האורן מוטאוואסלים של העולם (כלומר אלו שזוכים בטורניר או שמגיעים לגמר) מרוויחים כסף. הרוב עושים זאת מאהבה למשחק ותשוקה להתחרות.

הרמה בטורנירים הללו גבוהה, לא פעם, ביחוד בשלבי הגמר. לרוב מדובר בשחקני שלא מיצו את עצמם בסבב ופורחים בגילאים המאוחרים, לרובם עבר של מצטיינים בקולג' ולעתים גם ניתן לראות שחקני עבר מהשורה הראשונה.

לפני מספר חודשים אורן גבר על ג'ף טרנגו בגמר אליפות ארה"ב לגילאי 40. טרנגו היה שחקן סבב מצוין, שהגיע לעשרים הראשונים בעולם, ואף זכה בטורניר ריקליס ברמת השרון בזמנו, אבל היום כששניהם בשנות ה-40 בחייהם אורן מוטוואסל טוב מטרנגו.

***

במוטוואסל נתקלתי לראשונה כשהייתי בן 16, באליפות ישראל לנערים, בסיבוב הראשון. שנינו בני אותו גיל ועד אז לא ידעתי שהוא קיים, כי הוא התחיל בגיל מאוחר, 14. אני הייתי המדורג ראשון, שחקן ותיק ומנוסה שכבר התחרה בחו"ל אינספור פעמים.התוצאה היתה 6-0 6-0. אבל זה לא היה משחק קל, הנקודות היו ארוכות.

אני זוכר שבפעם הראשונה בחיי שיחקתי מול שחקן שהיה נמוך ממני ומהיר ממני. הבן אדם הגיע לכל כדור מכל מצב, פשוט אי אפשר היה לחבוט ווינר מולו, מדובר במהירות של בני טבק (למי שזוכר). כבר אז היה לו בקהאנד טבעי כמעט מושלם, שהיה החבטה הכי טובה שלו בהפרש גדול. אבל חוץ מגב יד, לא היה לו הרבה מה למכור. היה ניכר שהוא לא מנוסה ולא ממש יודע מה לעשות עם הכדור.

שנתיים מאוחר יותר אורן כבר היה שחקן לגיטימי, וכשנפגשנו ברבע גמר טורניר המכביה לבוגרים (1985) כבר נאלצתי לעמול שלוש שעות כדי לנצח אותו בשלוש מערכות (הטוב מ-3). הוא עשה לי צרות כי הוא היה לוחם, זריז, ערמומי ובעל גב יד אבסולוטית, אבל בסופו של דבר ה"חור השחור" בקריירה שלו פגע בו.

בשנים המכוננות, השנים בין גיל 9-16, בהן שחקן לומד את רזי המשחק. לא היה לאורן את השלמה צורף שלו. מאמן שילמד אותו, ידריך אותו, יתמוך בו נפשית. במידה מסוימת אורן התחיל את הקריירה שלו בפיגור וניסה במשך שנים לסגור את הפער, במקרה שלו די בהצלחה.

"רק לפני כמה שנים למדתי איך חובטים פורהאנד באופן נכון", הוא אומר לי. "היום יש לי פורהאנד אגרסיבי, מודרני, עם עצמות שלא היו לי כשהייתי בסבב, אם הייתי יודע אז את מה שאני יודע היום, הייתי בין ה-50 הראשונים, אני בטוח בזה".

המחסור בחבטת הגשה ברמה בסיסית (ביחוד חבטה שניה), והחולשה של כף היד, הפכו את אורן לשחקן מוגבל בשנים שלו בסבב. אמנם הוא היה שחקן מסוכן שיכול לעקוץ שחקנים טובים, כפי שעשה מדי פעם, אבל בלי נשק אמיתי.  בסבב האמיתי, זה של המאה הראשונים בעולם, בלי נשק רציני (שזה הגשה טובה או חבטת כף יד אגרסיבית) די קשה להצליח, ביחוד כשאתה מטר ושבעים, אפילו אם אתה יותר מהיר מרונאלדו (ואני לא מגזים).

***

אבל מעל הכל, הסיפור של אורן מוטוואסל הוא סיפור על תשוקה למשחק, שאיפה להשתפר והגשמת חלומות .אורן עדיין מדבר על טניס באותה התלהבות, ולא רואה את עצמו פורש בעתיד הקרוב.

דה באזר: אורן, מה נשמע? איפה אתה עכשיו?

מוטוואסל: הרגע ירדתי ממשחק חצי גמר בקליפורניה., נתתי בראש למדורג ראשון 6-2 6-2, מחר אני בגמר.

טורניר ותיקים?

לא, זה טורניר פתוח ללא הגבלת גיל, משהו כמו 1500 דולר למנצח, הם שמו אותי מדורג 3, אתה מבין? הם רואים בן אדם בן 45 ואומרים מה הוא כבר יכול לעשות

אתה עדיין מסתובב בטורנירים בגיל 45. מה המטרה שלך?

אני רוצה להבהיר שהעבודה העיקרית שלי היא כמאמן,מזה אני מתפרנס,יש לי מועדון יוקרתי ברנצ'ו מיראז שבפאלם ספרינגס שמעסיק אותי. הקטע של התחרויות זה בשביל הכיף. המטרה שלי זה ליהנות מהמשחק, אני פשוט אוהב לשחק ולהתחרות,קרה לי דבר מוזר, ככל שאני מתבגר אני רק משתפר, אצל רוב השחקנים הטניס רק מידרדר, אני מרגיש שהיום אני שחקן הרבה יותר טוב מאשר כשהייתי בן 30 למשל.

איך אתה מסביר את זה?

אני כל הזמן לומד את המשחק, למשל כשהייתי בסבב לא היה לי פורהאנד בכלל, לא היה לי מושג, היום, אחרי ששיניתי את החבטה,  יש לי דרייב, יש לי טופספין, אלו עצמות שלא היו לי בעבר. אבל זה לא רק זה, דברים ששחקן נורמלי לומד בגיל 10 אני רק בגיל מאוחר למדתי, כי מעולם לא היה לי מאמן.

אף אחד לא אימן אותך?

מעולם לא לקחתי שיעור טניס, אני לא יודע איך זה כשיש לך מאמן שנותן לך הוראות, התחלתי לשחק טניס בראשון לציון בגיל מאוחר מאוד, שיחקתי עם הזקנים במועדון וחבטתי על הקיר. אחרי שלקחתי כמה תחרויות מקומיות, גדי מרגלית ז"ל ראה אותי באיזה טורניר והזמין אותי לשחק עם הקבוצה שלו ברמת השרון,

הוא לא היה מאמן אותי, רק הביא אותי כיריב אימונים. לגדי היה מגרש צדדי עם הקבוצה שלו ואני זוכר שהייתי הולך למגרשים המרכזיים לראות את האימונים של השחקנים הבכירים, הייתי רואה אותך ואת מנסדורף מתאמנים עם שלמה צורף ושאר החבר'ה, והייתי מנסה לחקות אתכם, מצפייה באימונים שלכם למדתי לחבוט טופספין, לא ידעתי שיש בכלל חבטה כזו עד שהייתי בן 17, אתה מבין את זה?

במבט לאחור אתה מרגיש מסופק מהקריירה שלך או מתוסכל?

מתוסכל, מתוסכל מאוד. אני מרגיש שאם היו לי את הכלים והידע על טניס שיש לי היום הייתי בוודאות בין ה-50 הראשונים. איפה שאני חי בקליפורניה אני רואה את מרק וודפורד, שחקן הזוגות האגדי, הוא גר בסמוך אלי, החיים מחייכים אליו,הוא עשה מליונים, משחק גולף כל היום, כך זה צריך להיות.

אבל אני לא רוצה שתצייר אותי כמסכן ,ההיפך, אני מתפרנס טוב, עושה דברים נוספים בחיים , ניהלתי עסק עבור חבר באטלנטה, היו לי ג'ובים כמאמן ראשי במועדונים אקסקלוסיביים. החיים האלו זה מבחירה, אני פשוט נהנה לשחק טניס ולהמשיך להתקדם ורוצה לראות עד כמה רחוק אני יכול להגיע,אני אומר לך שכל עוד אני כשיר אני אמשיך להתחרות. אני כרגע מדורג ראשון בארה"ב בגילאי 40 ו-45,הייתי מדורג ראשון בדרום קליפורניה לבוגרים ולפני הפציעה בברך, שהשביתה אותי לשלוש שנים, הייתי מדורג ראשון בעולם לגילאי 35 ומעלה.

איך חיה תחרותית כמוך מתמודדת עם פציעה כה ארוכה?

האמת שאלו היו שנים קשות מאוד, אפילו לאמן לא יכולתי למשך כמה חודשים, כי ישבתי בבית עם גבס על הרגל.

אתה מאשים מישהו בקריירה המוחמצת?

לא ממש, זה בעיקר פשוט חוסר מזל. כל מה שהייתי צריך זה אבא תומך או איזה מאמן שייקח אותי תחת חסותו, מישהו שייתן לי טיפים פה ושם. מעולם לא היה לי את זה, המשפחה שלי דתיה ולא ממש מעניין אותם טניס, הם חשבו שזה בזבוז זמן, הכל הייתי צריך לעשות לבד

בכמה טורנירים אתה משתתף בשנה?

משהו כמו 30 טורנירים.

איך זה עובד כלכלית?

לפעמים אני משחק בשלוש-ארבע קטגוריות בכל קבוצות הגיל,אפשר להרוויח  2000-3000 דולר בשבוע טוב ,ההכנסות מטורנירים זה בונוס,יש לי פרנסה כמאמן,רוב הטורנירים נערכים בסופי שבוע כך שאני מתפרנס במהלך השבוע ומתחרה בסופי שבוע.

מה עם עבודה מסודרת במועדון?

כרגע אני מאמן באופן קבוע ברנצ'ו מיראז עם גמישות שמאפשרת לי לצאת לתחרויות.

מה עם חזרה לישראל?

האמת שניסיתי לפני כמה שנים לחזור לישראל, למרות כל השנים באמריקה אני ישראלי בדם ומתגעגע,הלכתי למרכז הטניס לראות מה יש להם להציע, הציעו לי 5000 שקל בחודש, פה אני עושה את זה ביום לפעמים, הייתי רוצה לחזור אבל כלכלית זה לא סביר וחבל,בכל מקרה אני מגיע מידי שנה לביקור מולדת.

במהלך הקריירה שלך היו לך נצחונות לא רעים בכלל על שחקנים טובים,אבל מעולם לא הצלחת לנצח משחק בסבב הרשמי, אתה עדיין חושב על זה?

בא לי להקיא כשאני חושב על ה-0 מ-7 בסבב הרגיל. אני זוכר שבוושינגטון עברתי מוקדמות ושיחקתי מול אנדריי צ'רקסוב (שהיה טופ 10 בעולם בשיאו), היה חום אימים, כבר הובלתי עם שבירה במערכה השלישית ופתאום קיבלתי התכווצויות שרירים. לא היתה לי הבנה בתזונה נכונה או הדרכה איך להתכונן למשחקים.

גם בטורנירי גראנד סלאם הגעת קרוב, ספר על זה

בווימבלדון היה לי את המשחק הכי מתסכל בקריירה שלי מול פאט קאש האוסטרלי (אלוף 1987). הגעתי לסיבוב האחרון של המוקדמות ונתתי משחק גדול, הובלתי 3-0 במערכה החמישית, קאש כבר היה על סף טירוף, הוא קיבל אזהרות מהשופט וכמעט קיבלתי ניצחון טכני, אבל אז פתאום התחיל לרדת גשם ונאלצנו לשחק למחרת.

ביום שלמחרת קאש הופיע כמו בן אדם חדש, עם שלושה מאמנים, סוכנים ומאסאג'יסטים, וניצח אותי 6-4 במערכה החמישית, זה היה הצ'אנס הגדול שלי להגיע להגרלה הראשית של ווימבלדון, אחרי שהפסקנו ב-3-0 לטובתי לא הצלחתי להירדם באותו לילה מרוב מתח,הגעתי למערכה החמישית בלי דקה שינה.

אבל זה לא רק המשחק הזה, היו לי אינסוף משחקים שהייתי על סף נצחון, שהיו יכולים לשנות לי את הקריירה.הבעיה היא שאף פעם לא היתה לי יד מכוונת,מ ישהו שאני יכול להקשיב לו חוץ מלעצמי.

הייתה לך הזדמנות לייצג את ישראל?מה עם גביע דייויס?

בתקופה של מנסדורף ושלך הם תמיד זימנו שחקנים צעירים, ואחרי שפרשתם אז הם המשיכו ללכת על הצעירים, כי הייתי כבר בן 30 ואף אחד לא החשיב אותי.

היתה תקופה, מתישהו ב-1998, שהייתי הטניסאי עם הדירוג הכי גבוה בישראל. שלמה גליקשטיין, שהיה אז הקפטן, דיבר איתי לפני המפגש עם מרוקו ואמר לי שהוא רוצה לזמן אותי לסגל הנבחרת, אבל כנראה שאשב על הספסל, למרות שהייתי השחקן עם הדרוג הבכיר, לא רציתי לוותר על חודש של טורנירים בלי ידיעה שאשחק וסירבתי להזמנה.

כמובן שזו היתה טעות שאני מתחרט עליה, היה יכול להיות נחמד להיות חלק מהנבחרת, ללבוש את המדים הלאומיים,להרגיש איך זה להיות מאומן פעם בחיים על ידי מאמנים שרוצים בטובתך. שוב פעם, אם היה לי מישהו מנוסה שהיה מייעץ לי, אז כמובן שהייתי מתנהג אחרת. אבל הכל עשיתי לבד.

***

ארסנל - הבנאליות של הסתמיות
מה למדנו משבוע שמונה

25 Comments

גיל 31 באוקטובר 2012

תשמע, זה סיפור אדיר שלדעתי שווה לך להציע אותו לSI. הם מתים על סיפורים כאלו. אני מאוד אוהב לקרוא סיפורים על ספורטאים לא מוכרים שלא ממש הצליחו בספורט שלהם אבל הקדישו לו את כל החיים. הם בעצם הרוב.

בני תבורי 31 באוקטובר 2012

סיפור נהדר!
אני מכיר את התופעה הזאת. כשמלאו לי 59 שאלתי את הבנים שלי איך זה לחיות עם אבא זקן והם אמרו שיופי, סופסוף אתה מתבגר…

י. גלילי 31 באוקטובר 2012

מצוין.

איתן בקרמן 31 באוקטובר 2012

גלעד, מצוין מ-י. גלילי זה לא סתם מצוין. באמת מצוין.

ארז ענבל 31 באוקטובר 2012

שוב תענוג לקרוא גלעד !

בשנים האחרונות ראיתי את אורן מתחרה באליפות ישראל שמתקיימת בסוף דצמבר. גם שם הוא עשה תוצאות לא רעות בכלל.

מעניין אם גם השנה הוא יגיע.

אמיר ברמן 31 באוקטובר 2012

פוסט מרתק!

למרות שמפתה להסתכל על חצי הכוס הריקה של חוסר בשעות אימון בגיל צעיר שהביאו אותו לכך שלא מימש את הפוטנציאל המקצועני שלו, אני רואה אדם שנהנה ממש שהוא עושה והולך כנגד המוסכמות.

בסופו של דבר הוא רק רוצה לשחק טניס.

אמיר

יואב בורוביץ' 31 באוקטובר 2012

זוכר שראיתי בילדותי את אורן מוטוואסל בטורניר ריקליס, כבר אז נחשב למעין אגדה ועוף מוזר בענף. סיפור יפהפה.

זיגי 31 באוקטובר 2012

איזה יופי של דוקומנטרי אפשר לעשות על הסיפור הזה…

גלעד – סחתיין על סיפור נהדר, ולאורן – כל הכבוד!

תומאס נוימן 31 באוקטובר 2012

מרתק ומעולה. תודה.

יאיר אלון 31 באוקטובר 2012

קודם כל לא בדיוק הבנתי איך הוא נהיה כזה מאמן דגול אם בחיים לא אימנו אותו ורק לפני כמה שנים למד לחבוט פורהנד…

יש כישרון מולד שאפשר להסתדר איתו עד איזושהי רמה ויש ידע שנדרש כדי שיהיה לך מה להעביר הלאה. אני לא בטוח שיש לאורן מה להעביר הלאה ברמה גבוהה לפי איך שזה נשמע.

בשורה התחתונה מדובר בסיפור יפהפה על בנאדם עם תשוקה נדירה לטניס, כזו שלא פוגשים כל יום.

לשחק כ"כ הרבה למשך שנים על גבי שנים זה דבר נדיר, להעריץ את ההתמדה שלו.

זה שהוא ממשיך להשתפר זה רק בונוס, ואולי בכלל סתם הרגשה כי הוא משחק נגד שחקנים חלשים הרבה יותר.

טוב שהוא לא מאשים אף אחד, עם יד מכוונת או בלי יד מכוונת נשמע שאורן היה לוזר די גדול לאורך הקריירה.

צריך המון יכולות, אבל גם מנטליות ווינרית כדי להצליח בספורט.

כיף לשמוע על מקרים כאלה. ואם אורן קורא שיהיה לו הרבה הצלחה בהמשך!

Zak 31 באוקטובר 2012

יופי של סיפור, תמיד מרתק לקרוא קצת על הצדדים האחרים של הספורט המקצועני

פאקו 31 באוקטובר 2012

פשוט נהדר, כמו כל שאר הפוסטים שלך. תמשיך להפציץ.

איציק 31 באוקטובר 2012

גלעד,
בהתחלה קראתי את הסיפור ונראה לי יופי של סיפור אנושי. ככול שעובר הזמן, אני עדיין חושב שזה סיפור אנושי אבל מאוד עצוב. מתוך הסיפור עולה שלבן אדם אין הווה ואין עתיד, הוא כל הזמן חיי את העבר ומנסה להגשים את החלום שגם הוא יודע שלא יתממש. חלום של להיות בסבב של הגדולים. הוא אולי טוב לגילו אך מהתשובות שלו עולה עצב על חלום ושיברו, אם בגלל שלא היתה יד מכוונת, כשרון מספיק, כסף להורים או כל דבר אחר. לכל אחד היו ויש חלומות, חלקם מתגשמים וחלקם לא, ואנשים ממשיכים הלאה להתפתח, הולכים לחלום הבא. לבחור אין חלומות פרט לחלום נעורים. נשמע שאין לא משפחה, אין לא כלום פרט לזקנים עשירים אותם הוא מנצל (במובן החיובי של המילה) כדי לממן את הטורניר הבא כדי להוכיח שהוא שווה יותר ממה שהוא הראה. לי זה מאוד עצוב. אני חושב שמהתשובות שלו נראה שגם הוא עצוב ומתחרט על חייו איך שהם התנהלו במידה רבה.
הסיפור יפה, החיים שלו, הרבה פחות (לפחות לתחושתי).

אלעד ב. 31 באוקטובר 2012

אני חייב להודות שלאחר שקראתי את דבריך פעמיים יש בזה משהו…במיוחד הקטע של המשפחה.
אני חושב שלכל אחד יש רצון ונטייה טבעית להתמסד ולהקים משפחה (באיזהשהוא שלב) ופה עושה רושם שהטניס האפיל כל הכל.

אלעד ב. 31 באוקטובר 2012

גלעד – שני טורים טובים שלך בשבוע זה בגדר חלום ממש!
תודה.

אני יודע שזה קצת יומרני אבל אם תחשבו על זה טוב, תבינו שבין אורן שלנו לפדרר (לדוגמא) אין הרבה הבדל.
כי הדרייב של שניהם זו אהבה גדולה למשחק ובהחלט יכול להיות שעם אימונים טובים והכוונה אורן היה מוכר יותר היום.

השחקן שהכי קורב אליו מהבחינה הזו זה גי'מי קונורס ששיחק טניס מקצועני (!) עד גיל 44!!!

niv 31 באוקטובר 2012

איזה קטע אני זוכר אותו היה תותח ובאמת נעלם…

דרור בשן 31 באוקטובר 2012

אני שחקתי עם אורן בראשון לציון, היה לו דרייב מטורף, היה בא אלי הבייתה וקורה לי כשהשמיים שחורים ובגשם לבוא לשחק, אולי 20 שנים שלא ראיתי אותו, אני גדול ממנו ב-7 שנים, שיחeנו אז בליגה ארצית, אילן שר היחידי שיצא מראשון כטנhסאי מוכר, הוא היה החניך של איציק פרמט, אני מדבר על התקופה של גליקשטיין ושחר פרקיס, נוסטלגיה

ששון 31 באוקטובר 2012

אתה דרור בשן ששיחק כדוריד במכבי ראשון? פיבוט אם אני לא טועה?

ארז (דא יונג) 31 באוקטובר 2012

אחלה טור וסיפור

פרר 31 באוקטובר 2012

סיפור מעורר השראה אני בעצמי משחק טניס בנוער גם בדירוגים 100 פלוס מינוס. טור ענק מקווה שתמשיך לכתוב טורים כאלה על טניס ללא ספק הטור הכי יפה שקראתי

אורי 31 באוקטובר 2012

גלעד- כרגיל , טור משובח.ישר כח

D! בארץ הקודש 1 בנובמבר 2012

סיפור מצויין גלעד ואורן.
והנה יש פה מקום להרים דוקוספורט ישראלי איכותי.
דה באזר הפקות?

עוז הר אדיר 1 בנובמבר 2012

סיפור יפהפה, ואיזה כיף שהצטרפת בצורה קבועה לצוות!

מיכאל 1 בנובמבר 2012

הסיפור של אורן דומה לסיפור של עולם הסטארט-אפים. רק מעטים מצליחים להגיע לרמות הגבוהות.
ספורט ותיקים ברמה גבוהה לא קיים בישראל וחבל. באירופה ובארה"ב התחרותיות לא מפסיקה. לאליפות אירופה בשחיה למאסטרס מגיעים כ 4000 ספורטאים. חלק גדול מהם עושה תוצאות מהירות יותר ממה שעשו בגילאים הצעירים.
מצטרף למחמאות להצטרפות, לקצב ולאיכות הכתיבה.
תודה

קורא 5 בנובמבר 2012

הסיפור הזה באמת דומה לעולם הסטארט אפים מבחינות שאתה לא חושב עליהן. המקורבים והמקושרים מגייסים את הכסף וחלק גדול מהמוכשרים לא מקבלים בגלל שבמדינה הזו לא יודעים להשקיע לפי יכולות אלא רק לפי החיבור שלך לאנשים הנכונים.

Comments closed