ללא קשר לאלמנטים במשחק עצמו, היה כאן משהו מהותי: ליברפול נראתה כמו קבוצת צמרת מכניסטית, מסוג הקבוצות שעל דרך השגרה מפרקות קבוצות תחתית בבית, לא כאיזו גחמה חד או דו פעמית, אלא כמשהו שקיים בקוד הגנטי שלהן, וגם כי זו דרכו של עולם. בנוסף לכך, הן לא עושות את זה על ידי משחק מדהים, מבריק, ספקטקולרי. הן עושות זאת במשחק נכון, בניצול טוב של מצבים ובהרבה ביטחון עצמי. המון ביטחון עצמי. לא בכדי פלאנגן ורובינסון (אני עדיין לא נרגע מהשם הזה, ג'ק רובינסון) משחקים כאילו יש להם כבר איזה ארבע שנות ניסיון בפרמייר ליג לפחות. זה עניין של רוח, ועניין של קבוצה מנצחת. שימו את שניהם משחקים בתקופה של בניטז, תקבל משהו אחר לגמרי. בזכות אותו רוח דלגלישית גם ג'יי ספירינג הופך לשחקן סגל לגיטימי, לא כזו שהוא באנקר בהרכב, אבל כזה שטוב שיש על הספסל. ובקשר למקסי, אני חושב שהמשחק הזה הרוויח לו לפחות עוד עונה בקבוצה. יש משחקים כאלה שחורצים גורלות, כמו גורלו של ג'ון ארנה ריסה שנחרץ במשחק ההוא, בגול העצמי ההוא נגד צ'לסי. אני די סגור על זה שסיטי הדוחים יקחו גביע, ואז מקום ישיש יוביל לאירופה, אבל לפי המצב המתמטי, אנחנו נגד טוטנהאם במשחק האחרון. אם נצטרך את המקום החמישי, המשחק הזה יהיה תלוי בו, יש לי תחושה שננצח בו. גם אם לא נצטרך, יש לי תחושה שננצח בו, כדי להוכיח לספרס שאנו קבוצה טובה יותר, ושלא ירימו את האף מעבר לפרופורציות שלהם, כפי שניצחנו את הסיטי, את יונייטד, את צ'לסי, כפי שתקענו לארסנל. כי אנחנו ליברפול. קבוצה שמביאה 5:0 כעניין שבשגרה.
גליון ציונים: ריינה – היה פעיל אך לא מתח מדי את איבריו; פלאנגן, עדיין טועה קצת לפעמים; קראגר – יציב, סקטל – שימו לב איך קני שיפר לו את המשחק; רובינסון – סך הכל בסדר; לוקאס – גם אצלו קני סידר משהו; מאירלש – פשוט נפלא; ספירינג – סולידי; קאוט – נותן הכל; מקסי – לקח את הכדור הביתה; סוארז – אם רק ישפר את הסיומת יהיה וורלד קלאס; קול – רק גולים כאלה מסוגל לתת; שלבי – יש לי תחושה טובה מאוד לגביו.
39 Comments
משחק מצוין. מקסי ביטל לחלוטין את בירמינגהאם, קאוט לדעתי שחקן העונה שלנו, ומוכיח למי שהספיד אותו שהיה מוקדם מדי. מבחינתי סוארז הוא כבר עכשיו וורלד קלאס וברגע שיהיה יותר תכליתי יקרע רשתות בלי הכרה.
לראות את ממוצע הגיל של ההרכב יורד במקביל לעליית היכולת עושה אותי מאושר.
אני מעתיק את התגובה שרשמתי במחצית בפוסט הקודם:
"יופי של מחצית ראשונה. היו כמה דקות שנראינו כמו בארסה ופשוט ישבנו לברמינגהם על השער באחוזי החזקת כדור מפלצתיים של 78:22 לטובתנו או משהו כזה.
מטרידה המחשבה שהקבוצה משחקת הרבה טוב יותר מאז שסטיבי בחוץ."
ועל זה אוסיף שיכולת המיקום של מייראלש על המגרש היא פשוט נהדרת והמנוף ליכולת ההתקפית המצוינת היום.
השער של קאוט הוא המייצג המובהק ביותר של ליברפול של דלגליש. כשכולם חושבים שהמהלך גמור הוא ינסה שוב. השער הזה הזכיר לי (לדאבוני) את השער השני של של קמפס בהארכה של גמר מונדיאל 1978. שער שכולו נחישות.
השער הזה היה לדעתי השער החשוב ביותר במשחק, שגם זה אגב הכי קאוט שיכול להיות. אחרי השער הראשון בירמינגהאם השתלטו לפרק זמן מסויים את המשחק וסיכנו יותר את השער. אחרי שהם ספגו את השער השני הם החליטו להתאבד על משחק וניסו עם כל מה שיש להם. הבעיה עם נסויונות התאבדות היא שלפעמים הם מצליחים.
פלאנגן היה תענוג. בטחון עצמי, משחק בנגיעה, הבנה טקטית.
שלבי הארה לי דברים שלא ידעתי שיש בו. מסירות מדויקות תוך כדי תנועה וסידור מצבים.
סוארז עבד הרבה. הנוכחות שלו גורמת להרבה מצבים שהוא מצליח לבשל. הגולים יגיעו.
לוקאס מפתיע אותי ממשחק למשחק מאז שהמלך חזר לקווים. אולי מצאנו קשר אחורי?
למה קרול לא שיחק?
* הארה= הראה
לדעתי קארול סחב פציעה מהמשחק נגד ארסנל. כשיחזור יהיה מעניין מאוד.
עמיחי,
את הסיבה לביטחון העצמי של פלאנגן ורובינסון היה אפשר לראות ביתר שאת במשחק הקודם : אאורליו נפצע, עומד הילד רובינסון ליד אגדה חיה כמו קני דלגליש מול 60 אלף צופים באיצטדיון האמירויות והאיש מריץ איתו דאחקות עם חיוך רחב ורגוע כאילו מדובר במשחק סטנגה בשכונה. איך אפשר לא להיות רגוע אם זו הגישה שאתה שואב מההמנג'ר והמנהיג שלך ? אותו ג'ק רובינסון ביום שני שלאחר המשחק אמור לקום וללכת לתיכון כלשהו(או מבריז ממנו, בכל זאת שחקן כדורגל)…עם הגישה של המלך אני כמעט הוצאתי את החולצה מהארון , לבשתי אותה על הכרס ונכנסתי בעצמי, האיש משרה ביטחון שזה הכי פשוט וקל בעולם.
לא רק קני, גם השחקנים על המגרש עוזרים להם. אפשר היה לראות את ריינה עובר ליד כל אחד מהם בדקות לפני השריקה ומחליף כמה מילים. אחרי המשחק מול ארסנל יותר מאחד או שנים מההרכב הראשון יצאו ואמרו כמה הם נראו פשוט שייכים, ואפשר ממש לראות איך הקבוצה נהנת לאקלם לתוכה צעירים חדשים.
ליברפול מתכננת מהפכה של ממש בקיץ הקרוב עם "22 עיסקאות" – 11 שחקנים נכנסים ו – 11 יוצאים".
ראשון המוחתמים הוא סילבאן מרבו ומרבית השחקנים החדשים יהיו צעירים עד גיל 24.
השחקנים שליברפול רוצה למכור הם 5 המושאלים קונצ'סקי , אקווילאני , דגן , אל זהאר ואינסואה , 3 שחקני הסגל אנגוג , יובאנוביץ' והרקולס , עוד 3 שמות שלא מוזכרים (כנראה אורליו שמסיים חוזה – קול שמוזכר לעזיבה ומקסי).
http://www.telegraph.co.uk/sport/football/teams/liverpool/8470622/Liverpool-director-of-football-Damien-Comolli-to-lead-the-way-in-bid-to-refresh-the-playing-staff-at-Anfield.html
יוגב, מסכים איתך לחלוטין, זוכר את הרגע הזה מול ארסנל. מייטי רדס, אכן צפויה מהפכה, אם כי המילה קצת דרמטית. זה שיובנוביץ' וכו' יעזבו, זה לא ממש מהפכה. יבוא כנראה מגן שמאלי, יש דיבור על אנריקה מניוקאסל, אולי בלם, צ'רלי אדם ואשלי יאנג, ככל הנראה
עוד רגע של מנהיגות מבית היוצר של קני, ראיתי היום שוב עם הקפה של הבוקר כמה דקות מהמשחק (כשיש תקופות טובות צריך לנצל אותן) : אחרי השער השלישי של מקסי רואים את קני מוחא כפיים , מרים אגודל לכיוון סוארז ואומר משהו כמו : "GOOD, LUIS". סוארז בישל או יצר את כל ארבעת השערים הראשונים אך עם סקוררים תמיד קיים החשש שהוא יתחיל לחשב מתי הוא הבקיע בפעם האחרונה(לפני 4 משחקים) וישכח שיש לידו עוד שחקנים.
קוקי, את צודקת בהחלט, לפני הבכורה של פלאנגן מול הסיטי ראו אפילו את קארול(שנמצא במועדון שתי דקות וחצי) נותן לו חיבוק של אח גדול וכמה מילים.
מייטי רדס – 11 החוצה אפשר להאמין שאולי.. אבל שנחתים 11 ? אין מצב וגם לא נראה לי שכזה מצב רצוי.
יוגב,
כתבת את מה שחשבתי לגבי קני והחיוך המרגיע שלו לרובינסון באמירויות. אני רק תוהה שוב ושוב, אם בניטס הצנון הקפוא, שמעולם לא החליף חיוך עם שחקן מוחלף, לא הביע כל שמחה אחרי שער שלנו, הוא אותו בניטס שמגלה כל כך הרבה רגישות ושיתוף ברגעים הקשים והכואבים של הילסבורו. הדמעות שלו בטקס הזכרון גרמו לי להבין שאני אמנם לא רוצה אותו כמנג'ר, אבל באמת אוהב אותו.
…וקאוט הוא בהחלט שחקן העונה שלי. כתבתי על זה כאן, למרות שהכותרת עלולה לבלבל:
http://debuzzer.com/tavory/2011/04/22/%d7%9c%d7%90-%d7%a9%d7%97%d7%a7%d7%9f-%d7%94%d7%a2%d7%95%d7%a0%d7%94/
בני-שחקן השנה שלכם הוא דלגליש,השינוי שהוא עשה באמונה וברוח של הקבוצה הוא מדהים.
המכירה של טורס הייה מהלך מעולה(גם אם נעשה לא מרצון) שתרם לרוח הקבוצתית,גם העדרות של ג'אררד באופן מוזר תורמת לקבוצה במובן זה שכולם עושים את המקסימום שלהם ולא מחכים למשיח.
אתם צריכים מספר חיזוקים בהגנה,סך הכל הסגל שלכם טוב,ואין ספק שבשנה הבאה תהיו חלק מהצמרת הגבוהה.
הקניות של השנה האחרונה,מיראלש.סוארז,קארול הם מעולות ותואמות את רוח המועדון והמנג'ר של עבודה קשה ומצויינות.
שחר,
כתבתי שם שדלגליש הוא הרוח וקאוט החומר. דלגליש החזיר למועדון משהו שנעדר ממנו זמן רב אבל קאוט השאיר אותנו עם הראש למעלה ברגעים המביכים ביותר.
מהרגע שהספידו את קאוט התקוממתי. אמרתי שאולי אין לו טכניקה אבל יש לו אופי ונחישות של לוחם שייטת. מסתבר שטעיתי, כי מאז הוא הבקיע יותר מ12 שערים במאני טיים.
בני,
אין ספק שאתה אדם אבירי יותר וקטנוני פחות ממני, אני לא אוהב אותו והוא מעורר בי לצערי בעיקר ציניות וסארקזם. אני מעדיף שלא ישמור על קשר ושלא יגיד באף ראיון שיבוא יום והוא יחזור כי מישהו עוד עלול להאמין לו בטעות. לא כ"כ ברור לי איך מנג'ר שניהול הקבוצה שלו לקה בכל פן של אינטיליגנציה רגשית הפך לאחד שמפגין רגשות לקבוצה תחת כל עץ רענן. אם הקבוצה כ"כ חשובה לו למה הוא לקח כ"כ הרבה כסף בתור פיצויים, כסף שיצא מתקציב הקבוצה(ושלא יספר לי על כך שזה יצא מהבעלים, הם הוציאו הכל מהקבוצה). אם הוא כ"כ רגיש איך כל מי שעזב את הקבוצה בשלוש השנים האחרונות יצא וסיפר על ההתנהגות המזלזלת והמתנשאת שלו.
איפשהו גם לא ברור לי למה הנושא של הילסבורו הפך כ"כ קרוב לליבו אחרי שהוא עזב, אני לא זוכר אותו בוכה בטקסים כשהוא היה מנג'ר.
בני,
יופי של טור בקשר לקאוט. אני חושב שהקבוצה שקני בונה במידה רבה עפ"י מידותיו: לא הכי מבריקים, לא הכי יפים אבל הכי רוצים. קאוט גם בליברפול(טורס, ג'רארד) וגם בנבחרת הולנד(סניידר, רובן, ון פרסי) הוא השחקן הכי פחות סקסי, כ"כ לא הולנדי שהוא גורם לך לתהות איפה לעזאזל הוא למד לשחק. אבל קאוט הוא החבר שאתה יכול לסמוך עליו שתמיד יהיה שם בשבילך, ידחוק, ידחוף, ישרוט, יעבור דרך שחקן אבל בסוף יגיע.
בדור שמקדש את האסתטיקה וקושר לה כתרים(ע"ע מסי) אני מעדיף שיגדלו קאוטים.
לדעתי הבכי של בניטס לא היה רק על הרוגי הילסבורו. אני חושב שהמעמד העצים את הדרמה אבל הבכי של בניטס היה תולדה של חוסר יכולת לשלוט ברגשותיו נוכח האהבה שהופנתה כלפיו. יכול להיות שבניטס בכה על הכל – על העובדה שלא הצליח להביא תואר למרות שכל כך רצה והיה כל כך קרוב, על שגיאותיו שלו, על האנרגיות העצומות שהתפקיד דרש ממנו, על המאבק בתקשורת עוינת ואולי על הידיעה שבסופו של יום, על אף שמאוד רצה, הוא איכזב את האנשים שכל כך אהבו ועדיין אוהבים אותו.
למה עכשיו? אולי מכיוון שעכשיו, כשהוא משוחרר מגבלות התפקיד, הוא יכול להוריד מעל פניו את מסכת המפקד הקשוח והתובעני שדורש מכולם את אותה התמסרות מוחלטת למטרה שהוא עצמו התמסר אליה ולהפגין רגשות. בעיני אגב, ניכר היה שזה בכי של מי שעדיין מנסה לשלוט ברגשותיו. זה פשוט היה יותר מדי.
על דבר אחד אין להתוכח יוגב וזה על הציניות והסרקאזם שלך. ציניות שגורמת לך לתהות "למה הנושא של הילסבורו הפך כ"כ קרוב לליבו אחרי שהוא עזב" ציניות שגרמה לך להתעלם מנציגת המשפחות שהודתה לו בדמעות על תמיכתו. לך תדע – בעולם שלך אולי גם היא חלק מגניבת הדעת של בניטס.
לטעמי הכי מדהים הוא שעד לפני קני לא היה אפשר לדמיין משחק סביר של ליברפול בלי סטיבי (אפילו שטורס שיחק).
המשחק אתמול כלל רק את סוארז במסגרת הרכישות של ינואר, כל השאר היה מימי הודג'סון/בניטז וניצחנו 5-0.
old timer,
התגובה שלך לא הוגנת ואפילו נבזית. אולי "העולם שלי" כפי שאתה מגדיר אותו חשוך יותר ומסתובבים בו אנשים פחות טהורים מהעולם שלך. יש לי את הזכות לפרש את האירועים בשונה ממך, כנראה ש"בעולם שלך" יש פרשנות אחת והיא שלך. מכאן ועד הפיכתי לציני כלפי משפחות הקורבנות של הילסבורו זה פשוט לא מכובד.
אדרבא פרש נא. הבמה שלך. איך דברי נציגת המשפחות המודה לרפא בדמעות על תמיכתו מתישב עם התמהון שהבעת על כך ש"הנושא של הילסבורו הפך כ"כ קרוב לליבו אחרי שהוא עזב" , שממנו בכל הכבוד עולה האשמה בסוג של אופורטוניזם. יותר מאשמח לקחת את נבזותי בחזרה אם תצליח למצוא דרך מתקבלת על הדעת לישב בין הדברים.
אגב, מה לדעתך יותר נבזי – להאשים באופורטוניזם אדם דומע או להאשים אדם שהודה שהוא ציני וסרקסטי בכך שהוא לקח את הציניות והסרקזם שלו רחוק מדי.
ורק לגבי הנקודה האחרונה אם זה לא מכובד להפוך אותך לציני כלפי משפחות למה זה מכובד מצדך להפוך את רפא לציני כלפי כלפי משפחות הילסבורו?
משפחות = משפחות הילסבורו
באבא,
יכול להיות שאין בי את היכולת שאולי יש לך להפריד בין ההתנהגות שאפיינה את האיש במהלך כהונתו כמנג'ר לבין התנהגויות אחרות. המשקעים שלי מבניטס לא נובעים מהביקורת שלי על הישגים/תארים/נצחונות/הפסדים או כל היבט ספורטיבי אחר, אני לא אוהב את האיש מכיוון שבעיני הוא אדם קטן, קטנוני, יהיר, חצוף ומאחז עיניים והכישלון המרכזי שלו בקבוצה היה בראש ובראשונה אנושי. כמה דוגמאות :
1. יחסיו עם חלק גדול מהשחקנים שלו. מאמן טוב הוא מאמן ששחקנים מוכנים להרוג בשבילו(פרגוסון, מוריניו), במקרה שלו נראה שהשחקנים מעדיפים להרוג אותו. אתה יכול לשאול איפה החלק שלהם בעניין אבל התפקיד שלו היה לאחד ולא לפורר את המרקם הקבוצתי ואם הוא לא מסוגל להתמודד עם שחקני כדורגל שיהיה רשג"ד בצופים.
2. החוצפה שלו לזרוע חול בעיני האוהדים בכך שקשר את הכישלונות הספורטיביים שלו בכישלון הבעלים. האיש ללא בושה נשך את היד שמאכילה אותו בכל הזדמנות כדי להסיט את האש ממנו ולצבור פופולאריות על חשבונם. דרך אגב, עפ"י הראציונל שלו הפועל ת"א צריכה לרדת ליגה.
3. הבכי המתמיד שלו על כל נושא: שופטים, בעלים, שחקנים…
4. האיש פירק מתוך יהירות את הקבוצה הכי טובה שהצליח לבנות.
5. אחרי העזיבה שלו(ואני מזכיר שוב את נושא הכסף) הוא לא מפסיק לערבב. ניסיון לקחת שחקנים(קאוט, מאסצ'רנו, לוקאס) כשהקבוצה במצב הכי קשה שלה בשנים האחרונות(לא מעט באשמתו) , השארת אדמה חרבה בלא מעט אספקטים מקצועיים ואפילו הניסיונות לקשור את עצמו חזרה לקבוצה אחרי שעזב אותה. התגובות שלו כלפי כל אזכור של מוריניו באינטר היו חריפות ביותר, למה מנג'ר ליברפול הנוכחי צריך לסבול את ההתבטאויות שלו בכיוון הקבוצה ?
מתוך כל זה אני חושב שבניגוד לעולם האידילי שלך בו בניטס בוכה על מר גורל האנשים שסמכו עליו בעולם שלי הוא בוכה בעיקר על עצמו. בניטס מבין שהוא היה בגן עדן(במקרים מסוימים של שוטים), רואה מסביב סיטואציה שלעולם לא תחזור ואחרי פיטורים משתי אימפריות תוך פחות מחצי שנה ואחרי שלא השיג הישג משמעותי מאז 2006 הקריירה שלו במדרון תלול. הוא מסתכל ורואה את הקהל המדהים הזה שהוא היה שמח שהיה שר לו כל שבוע ומבין מה הוא הפסיד.
אם השתמע מדבריי שאין בו כאב ואמפתיה למשפחות זו לא הייתה הכוונה. כל ההפיכה של האיש לסוג של קדוש מעונה או גיבור הילסבורו לא מקובלת עליי, להיות חלק מהמשפחה(אוהדי ליברפול) זה להתנהג ככזה כל הזמן ולא בנקודות שאתה בוחר לנכון.
יוגב,
כל זה יכול להיות נכון וצודק (אני אישית לא מסכים עם כמה דברים, אבל זה לא לפה), אבל אתה פשוט מתעלם מדבריה של הדוברת.
אם אני לא טועה, היא הודתה לראפא על שנים של תמיכה במשפחות.
אתה יכול להיכנס בראפא על המון דברים, אבל למה לגעת גם בנקודות טובות שלו?
למה להמשיך לבעוט בו, ופשוט לא להסתכל עליו גם כאדם נורמאלי ונורמטיבי שאסון כבד שכזה נגע בו?
יוגב:
אם אתה מסכים שהבכי שלו והתגובות שלו בעניין הליסבורו לא היו הצגה של אופורטוניזם או אחיזת עיניים אני שמח לקחת את דברי בחזרה. עם חלק נכבד מדבריך האחרים אני לא מסכים אבל זה לא העניין פה.
אתם מוזמנים להשתתף בבחירות השנה של אוהדי ליברפול בישראל
http://www.liverpool-il.com/forum/viewtopic.php?p=185431&language=hebrew#185431
לברון ג'יימס? מניות בליברפול?
http://www.bizportal.co.il/shukhahon/biznews02.shtml?mid=270420
גם הפעם ליברפול נראתה טוב, ובמשחק לא גדול שלה פירקה ביעילות את האין הגנה של ניוקאסל. השער השני של קאוט את סוארז היה בית ספר לכדורגל. מקסי הוא עוד שחקן שהיה עם שתי רגליים בקבר ושקני הציל.
אני פשוט נהנה לראות את ליברפול (גם את קאוט) מאז שקני הגיע. נכון שאנחנו צריכים לחכות לגדולות בכדי לתת הצגות כדורגל אבל גם מול הקבוצות הקטנות אנחנו ממוקדים ונותנים עבודה.
לפני המשחק מול ברמינגהם, לא ניצחנו אותם במשך 6 שנים ברציפות עד שהגיע קני, שנותן פשוט חיים מחדש לכל הקבוצה – כולל אלו שהיו בשינה עמוקה בתכריכים שלהם.
מי האמין שבינואר אנחנו נהיה במקום שמוביל לאירופה? כולנו רצינו ודיברנו על זה אבל פרקטית היה פער של 11 הפרש מטוטנהאם אחרי שההפסד לבלקבורן 3-1. עכשיו אנחנו בכסא הנהג בדרך לאירופה (ואם ישחק המזל אולי גם לליגת האלופות).
המינוי של קני כמנג'ר לעונה הבאה כבר כתוב על הקיר וזה רק עניין של זמן (בתקווה אחרי הקיץ) שליברפול תהיה קבוצה שנאבקת על הכל.
אם כבר מדברים, בעיניי שחקן העונה הוא לוקאס. נכון שקאוט יכול לעשות את השערים ברגעי המפתח ולהנות מהיוקרה והתהילה שבאה יחד עם תפקיד החלוץ, אבל לוקאס הוא פשוט הנאה צרופה במרכז השדה – נאבק על כל כדור, ברומטר אמיתי של הקבוצה, מחלץ כדורים, סוגר שטחים ומחלק מסירות. כשהוא לא היה טוב, הקבוצה לא הייתה טובה. עבורי הוא שחקן העונה.
סמי הופייה , אגדת הכדורגל והקפטן לשעבר בן ה37 של ליברפול הודיע על פרישה מכדורגל.
הפיני בן ה37 שיחק בליברפול 10 עונות וזכה איתה בכל תואר אפשרי פרט לאליפות.
http://www.liverpoolfc.tv/news/latest-news/sami-retires-from-football?utm_source=twitterfeed&utm_medium=twitter
בשמחה הייתי מחזיר אותו לעונת פרשיה אחרונה באנפילד. אגדת קופ חיה ונושמת.
פרשיה-פרישה
ליברפול שיחקה כדורגל טוב עד השער הראשון מול ניקאסל. אחכ די התגוננו. למזלנו יש את סוארז שמסוגל לשגע מגינים. יותר מידי בקלות היריב חוצה את מרכז המגרש שלנו ומתקרב עד 30 מטר מהשער.
לטעמי צריך להפעיל יותר לחץ על היריב . כשליברפול עושה זאת היא נראית טוב.
אנדי קארול לא נראה מתלהב לשחק נגד חבריו מהקבוצה לשעבר. זה מראה שהוא לא שכיר חרב . לדעתי זה טוב
זה בסדר גמור להתגונן בבית, מה גם שניוקאסל לא קבוצה רעה בכלל. מה שכן, כאשר תוקפים צריך לתקוף בכל הכוח ואת זה הקבוצה עושה בלי להתבייש. סוארז הוא אכן שיחוק, אבל משום מה הוא מתמקד בלפרוץ הגנות ולסדר מצבים נוחים להבקעה לקאוט ולמקסי ולמי לא. אני הייתי מעדיף לראות אותו בועט יותר לשער, כי במקור האיש מכונת שערים.
קארול הוא עדיין שחקן צעיר ונראה לי שעם הסגל המקצועי שלנו, ובראשותו קני, יהיה לו קל להקשר למועדון מלא בשחקנים צעירים עם רוח קרב. לא ייקח הרבה זמן עד שהוא ירגיש כמו שחקן בית. יש לו חמש עונות לעשות את זה.
http://sportsillustrated.cnn.com/video/soccer/2011/05/04/050411.baird_liverpool_transfers.SportsIllustrated/index.html
זה לא קטלוג של Sports Illustrated, אלא כתבה על מטרות אפשריות מבית FIFA.
רומאלו לוקאקו הוא מטרה אפשרית בערך כמו ליונל מסי.