AP MVP

 

אני לא אוהד מינסוטה וייקינגס אבל יש לי סימפטיה לקבוצה הזו מאז שנת 1991 כאשר רכשתי כובע שלה בבית כלבו בעיר בפאלו (הייתי אז אוהד הבילס. לא יודע מדוע רכשתי את הכובע של הוייקינגס, אולי כי הוא היה יפה יותר וקצת מיוחד יותר בעיני).

אהבתי את הוייקס בניינטיז כשאימן אותה דני גרין, וכיכב בה כריס קרטר והיה לה גם ראנינג בק מצוין בשם רוברט סמית', שהיה בחור מאוד אינטיליגנט שזנח את הפוטבול כאשר הוא בשיאו והלך ללמוד רפואה. כמובן שגם רנדי מוס אינו נשכח.

מה שאני אוהב בוייקס זה שהיא קבוצה מאוד אהובה ואהודה באזור הפרובינציאלי והנחמד שבו היא חיה. הטווין סיטיז. במינסוטה חולים על הוייקס, ופראן טרקנטון הוא אחד הספורטאים המיתים ביותר בעבורם.

מנגד, תמיד נגזר על הוייקס לנגן כינור שלישי לפאקרס מגרין ביי ולברס משיקגו, שתי קבוצות גדולות ומצליחות ממנה ב-NFC NORTH.

אך מה שיפה כל כך ב-NFL ומה שגורם לליגה הזו להיות המצליחה והמעניינת בעולם הם חוקי ה-PARITY. ביניהם גם הדראפט. ואין דראפט יותר מעניין וחשוב מזה של ה-NFL. זה דראפט שבו נחרצים גורלות של קבוצות. כל עונה קבוצה מתחמשת ב-6-7 שחקנים דרך הדראפט והיא חייבת לפגוע במרביתם. אם לא- סיכוייה להצליח קטנים ביותר. ולא משנה מאיזו עיר היא מגיעה וכמה אוהדים או כסף פוטנציאלי יש לה.

אבל עוד מה שיפה כל כך בדראפט ה-NFL זה ה-unpredictability שלו. יש איסנפור נפילות עם בחירות גבוהות ושיחוקים עם בחירות נמוכות- שלא כמו בכדורסל.

לפני חמש וחצי שנים מינסוטה בחרה בבחירה השביעית בדראפט את אדריאן פיטרסון.

אני זוכר אותו עוד כפרשמן במכללת אולקהומה כשגמע 1.935 יארדים- הכי הרבה בכל המכללות. אך לאחר מכן פיטרסון נפצע בקרסול ושבר את עצם הבריח כך שבעונתו השניה רץ פחות מאשר בראשונה ובשניה פחות מאשר בשלישית (1208, 1112).

ועדיין הוא נבחר שביעי בדראפט. כי הוא היה סופרסטאר במכללת ענק. וכנראה שגם ב-NFL הבינו שלמרות הפציעות יש כאן משהו מיוחד.

*

אלא שלא ניתן היה לדעת עד כמה מיוחד. כבר בשנת הרוקי שלו (2007) קבע פיטרסון שיא יארדים למשחק (296). זה אולי לא שקול ל-100 הנק' של צ'מברליין אבל זה לא פחות מרשים מה-81 נק' של קובי בראיינט.

מאז פיטרסון הוא למעשה בלתי ניתן לעצירה. עד הפציעה בעונה שעברה, כשקרע שתי רצועות בברך- ה-ACL (הצולבת) וה-MCL.

אנחנו כבר יודעים שאין כמעט חזרות לאותה יכולת מפציעות כאלה. גם לא אצל הכוכבים הגדולים ביותר. כמעט תמיד מתדרדרים מאוד אחרי שקורעים שתי רצועות כל כך חשובות. אבל אצל פיטרסון כל החוקים הלו אינם תקפים.

הוא רץ השנה ל-2,097 יארדים.

אני משתדל לראות את פיטרסון מתי שאני רק יכול. זו חוויה. זה לראות ראנינג בק חזק ובעיקר אמיץ שרץ לאמצע במרבית הפעמים ולא מפחד להיכנס לתוך יער התקלים והליינבקרים. כמעט תמיד הוא גובר עליהם. למרות שהם צריכים שלושה או ארבעה בד"כ כדי להפיל אותו.

פיטרסון הוא רץ דרום-צפון קלאסי אך כשצריך הוא גם יודע ללכת לצדדים ולחתוך. כי הוא גם מאוד מהיר (10.33 שניות למאה מטר בתיכון).

פיטרסון גם היה כוכב כדורסל. אביו היה שוטינג גארד ברמה גבוהה במכללות ואמו הייתה כוכבת אתלטיקה.

אלה החומרים שמהם עשויים אתלטי וספורטאי על.

אבל עזבו את כל היכולות הפיזיות. כי כדי להיות ראנינג בק ברמה של פיטרסון צריך להיות גם אמיץ בצורה קיצונית ואדם בעל מוסר עבודה טוטאלי וגם אדם שיודע להתמודד עם כאב.

לא רק בגלל הקרעים ברצועות הצולבות. הכאב של פיטרסון מגיע מדי משחק, כמעט מדי מהלך.

והוא ממשיך לרוץ. כפי שכמעט אף אחד לא רץ לפניו.

ואולי עוד דבר שעוזר להסביר מי זה אדריאן פיטרסון. בגיל 9 כשרכב על אופניו ראה את אחיו הגדול נדרס למוות על ידי נהג שיכור. כשהיה במכללה אביו שוחרר מהכלא ואחיו למחצה נרצח.

*

אם פיטרסון לא זוכה העונה ב-MVP מבחינתי אפשר לסגור את ה-NFL. כי עם כל הכבוד לפייטון מאנינג, בלי AP הוייקינגס בחיים לא בפלייאוף (דנבר היא קבוצת הגנה מעולה שהעפילה לגמר ה-AFC בעונה שעברה עם טים טיבו כקוורטרבק).

פיטרסון משחק עם קוורטרבק בשנתו השניה שבעונת הרוקי שלו היה מהגרועים בליגה. אין לוייקינגס רסיברים בולטים וגם ההגנה שלהם לא מדהימה.

כל מה שיש להם זה את AP, והוא משנה בכל משחק את האופן שבו ההגנה שממול משחקת (וכמעט תמיד כושלת) וגם נותן להגנה שלו זמן רב לנוח כי מהלכי הריצה של AP הם סוחטי השעון הטובים ביותר.

*

יותר מדי מדברים על קוורטרבקים. ועל מסירות. ועל רסיברים ואפילו על טייט אנדס. זה עידן שנדמה שיש בו יותר טייט אנדס כוכבים מאשר ראנינג בקס.

אבל אני חוזר ואומר- הלחם והחמאה של המשחק הוא הריצה. היא נותנת יארדים ונקודות ומאפשרת להגנה לנוח. היא הבאלאנס של הקבוצה. נכון שקבוצות זכו באליפות בלי ראנינג בקס גדולים (כפי שזכו באליפות בלי קוורטרבקס גדולים).

אבל בואו נביט בקבוצות שהעפילו לפלייאוף השנה ונראה כי במינסוטה, בולטימור, יוסטון, סיאטל, וסן פרנסיסקו (5 מתוך 12) הראנינג בק הוא שחקן טוב יותר מהקוורטרבק. לדעתי גם בוושינגטון אלפרד מוריס, הרוקי הבלתי ייאמן (1,613 יארדים) תרם לא פחות מ-RG3.

שלושת צוברי היארדים על הקרקע הבכירים (פיטרסון, מוריס, לינץ') בפלייאוף; שלושת צוברי היארדים הבכירים באוויר (בריס, סטאפורד, רומו) לא העפילו לפלייאוף.

אני עדיין סבור שהקוורטרבק חשוב מהראנינג בק אבל בפער באמת מזערי.

ואף שחקן בליגה אינו חשוב מאדריאן פיטרסון- A TRUE MVP.

 

סיכום שנה 4 ואחרון: מה זה כדורגל?
בועט אצל עצמו הוא גר

20 Comments

גיא 31 בדצמבר 2012

מסכים. אני אוהד גדול של פייטון מאנינג וראיתי השנה את כל משחקי דנוור. אבל מה שפיטרסון עשה השנה פשוט מדהים, אין כמו המהלך שעשה שהוביל לבעיטת הנצחון במשחק אתמול נגד גרין ביי להראות כמה הוא שחקן מדהים. אחד הבודדים שבכל הפסקה במשחק של דנוור שווה לעבור למשחק שלו כי בכל רגע הוא עלול לעשות מהלך מדהים מהסוג שפיטרסון מספק בכל משחק.

grukel 31 בדצמבר 2012

אין ספק שמגיע לפיטרסון הMVP..
כשהוא על המגרש אתה ממש יכול לראות את הפחד שמבצבץ לו מהקסדות של ההגנה ובאמת מינסוטה לא התברכה בק"ב גדול.
אני אוהד פאקרס ואמנם לא רציתי שנפסיד אתמול אבל קיוויתי שAD(זה הכינוי האמיתי שלו- All Day long- ככה אבא שלו קרא לו כשהוא היה קטן) ישבור את שיא היארדים. פשוט כי מגיע לו. שחקן נוסף שמגיע לו ציון במינסוטה הוא ווייט. בכל משחק הוא מספק תפיסה גדולה. גם אתמול הייתה לו אחת כזו.
אני לא מסכים איתך שההגנה של מינסוטה לא טובה. היא טובה ואפילו טובה מאוד. ג'ארד אלן הוא סופרסטאר ברמת הליגה וכל שאר השחקנים טובים מאוד. לראייה אתה מוזמן לבדוק כמה נק' הם ספגו העונה(לא בדקתי כמ הם ספגו אבל שמתי לב היום שהם הקבוצה שהבקיעה הכי מעט טאצ'דאונס. זה די אומר שצריך הגנה חזקה כדי לעמוד בזה..)מה שהם עשו לטקסנס בשבוע שעבר היה התעללות. הם מיררו לשאוב ופוסטר את החיים.
בכל מקרה, פיטרסון שחקן ענק. רמה מעל כל הרצים בליגה.
תומך בקריאה להעניק לו את הMVP.
נ.ב
דבר קטן על ק"ב,
איכות הק"ב והאם מגיע לו MVP לא נמדדת דווקא בכמות היארדי שהוא השיג. בריס לדוגמא, השיג הכי הרבה יארדים אבל גם הכי הרבה אינטרספשנס. לעומתו, רוג'רס מקום שני בטאצ'ים ובאיזור המקום העשירי ביארדים(מקום שני בטאצ'ים כשהרסיבר עם הכי הרבה יארדים שלו נמצא רק במקום 24[קוב])
רוג'רס כל כך יעיל שהרסיבר עם הכי הרבה טאצ'ים בליגה הוא ג'יימס ג'ונס(מקום 44 ביארדים..) גם קוב נכנס לטופ 20 כשנלסון מגיע ל22(כל זה כשג'רמייקל פינלי עוד היה בעונת פציעות..)
ההשוואה שלך לא הייתה הכי נכונה..

יריב 31 בדצמבר 2012

אתה חייב לקרוא את הפוסטים שלך לפני שאתה מפרסם אותם. קודם כל תתקן את הטעויות העובדתיות הבולטות (דנבר לא הגיעו לגמר ה AFC בשנה שעברה, ניו-אינגלנד הביסו אותם בחצי הגמר). אחר כך אתה יכול לחשוב שניה על כמה מהקביעות שאתה זורק כלאחר יד (בכדורסל אין אינספור נפילות עם בחירות גבוהות ושיחוקים עם בחירות נמוכות – על נפילות עם בחירות גבוהות אין מה להכביר מלים, ולגבי בחירות נמוכות יש לציין שבכדורסל הדראפט כולו יותר צפוף ומספר השחקנים קטן יותר, אז צריך לתרגם את המושג "בחירה נמוכה" בהתאם, ביחס מקומות של 1:4 בקירוב). השמטת כמה מהדברים האלו עשוי לעזור לך להעביר את הרעיונות שאתה כל כך נסחף בהם אל הקוראים.

גל 31 בדצמבר 2012

ואני חושב שאולי דווקא אתה צריך לעבור על דבריו פעמיים לפני שאתה מעז לבקר.
כי הוא טען את ההפך ממה שכתבת, בורוביץ' טען שבפוטבול ולא בכדורסל יש הרבה נפילות בבחירות גבוהות והצלחות בבחירות נמוכות ובגלל זה בפוטבול יכולות דראפט יותר משמעותיות לקבוצה כי יש יותר משמעות לזיהוי השחקן הנכון מאשר לקבלת הבחירה הגבוה. בכדורסל בניגוד לזאת אין הרבה נפילות בבחירות גבוהות או הצלחות מבחירות נמוכות כמו בפוטבול ולכן יכולות דראפט הן פחות משמעותיות לקבוצה ויותר השגת הבחירה הגבוה
למעשה הבנת את דבריו בדיוק הפוך מכוונת המשורר.

יום טוב, ובקשה קטנה, אם אתה מתכוון להתווכח איתי או לערער על דברי לפחות תקרא את התגובה ואת הכתבה פעמיים כדי שנהיה בטוחים שאתה מדבר באיזור חיוג הנכון.

יריב 31 בדצמבר 2012

זה בדיוק מה שכתבתי. בורוביץ' טוען שבדראפט ה NFL "יש אינספור נפילות בבחירות גבוהות והצלחה בנמוכות" – שלא כמו בכדורסל. מכאן נובע שהוא סבור שבכדורסל אין כאלו, או לפחות יש משמעותית פחות. אני טוען שהאמירה הזו פשוט לא נכונה. בתור דוגמאות לנפילות בבחירה גבוהה אפשר כמובן להציג את הדוגמאות המובנות מאליהן מבחירות ראשונות בעשור האחרון – גרג אודן, וברניאני. זה בהגבלה לבחירה ראשונה ולבאסט של ממש, יש עוד די הרבה בחירות גבוהות בצמרת הגבוהה. הדוגמאות הקלאסיות להצלחות בבחירות נמוכות הן כמובן של סן אנטוניו – פארקר (בחירה 28) וג'ינובילי (בחירה 57). פה חשובה ההערה לגבי מספר השחקנים בדראפט ובקבוצה, בחירה 57 היא כמעט אחרונה בדראפט, היא מקבילה לא לבחירת סיבוב שני ב NFL, אלא לבחירת סיבוב שביעי. אלו הדוגמאות המקובלות, אבל יש עוד המון שחקנים טובים מהסיבוב השני, כמו ורז'או (30), לו וויליאמס (45) או פול מיסלאפ (47).

אם לא ברור למה אני טוען שבחירת במקום 40 בדראפט ה NBA מקבילה לבחירה במקום 160 בדראפט ה NFL, הסיבה היא פשוט שאתה רואה פי 4 שחקנים ב NFL. זה ההבדל במספר השחקנים בקבוצה.

את הטענה על אי קריאת מה שאתה מגיב עליו אתה צריך להפנות לעצמך, לצערי.

גל 1 בינואר 2013

אז אתה יודע לקרוא וסתם לא מבין את הנושא לעומק.
ברור שגם בכדורסל יש נפילות והצלחות בלתי צפויות, אבל ההבדל הוא שבכדורסל יש אולי שחקן אחד בדראפט שיצליח מבחירה שהיא נמוכה יותר מ40 ובNFL יש כל דראפט לפחות עשרה שחקנים מסיבוב 5 ומטה (אותו בחירה בערך בהקבלה של 1ל4 כמו שאתה ביקשת)שיהיו שחקנים לגימטים ומעלה מכך בליגה

Yavor 1 בינואר 2013

בכדורסל המיתאם בין מיקום הבחירה להצלחה יחסית הוא גבוה, בפוטבול (אני חושב, וכך גם הכותב) הוא נמוך.

גיל 1 בינואר 2013

צריך להפריד בין כמה עניינים שונים פה. בפוטבול, יש הרבה יותר בחירות ולכן סביר שעשרה שחקנים טובים ימצאו גם בסיבובים מאוחרים. לא רק זה, אני לא יודע מה ההגדרה שלך לשחקן לגיטימי, אבל יש הרבה שחקנים גבוליים שמשחקים פשוט כי יש כל כך הרבה פציעות בליגה. אבל הדבר החשוב ביותר זה לבדוק לפי העמדה שבה משחקים. בנבא, כמעט לא בוחרים שחקן לפי מה שצריכים אלא לוקחים את השחקן הכי טוב שנותר פנוי. בפוטבול, לא תיקח קיקר או פאנטר בסיבובים הראשונים (אלא אם אתה אל דיוויס) אבל זה לא אומר שקיקר שנבחר בסיבוב שישי לא יהיה שחקן מצוין. במילים אחרות, צריך לבדוק לכל עמדה בנפרד, האם השחקנים שנבחרו גבוה יותר לעמדה הצליחו יותר או פחות. למעשה, נעשו ניסיונות כאלו (בעיקר על ק"ב) וגילו מתאם לא רע בין גובה הבחירה ליכולת על המגרש.

יריב 1 בינואר 2013

בדיקה, האם תגובה זו תיראה? תגובות להודעת גל מ 1 בינואר 2013, 1:02 נרשמות כאילו נכנסו למערכת אך אינן נראות.

יריב 1 בינואר 2013

נראה שמשום מה אני לא יכול להגיב להודעת גל, אז אני מעתיק לכאן:

מן הסתם, את אותו כלל של יחס 1:4 צריך להפעיל על מספר השחקנים (כי מדובר בסיכוי ששחקן יצליח).

רשימה חלקית של שחקנים מהמקום הארבעים ומעלה בדראפט ה NBA בשנים 2003-2007 (טווח חמש עונות, החל מחמש עונות לאחור):
2003: זאזא פאצ'וליה (42), קית' בוגאנס (43), מאט בונר (45), מו וויליאמס (47), ג'יימס ג'ונס (49), קייל קורבר (51).
2004: טרבור אריזה (43).
2005: מונטה אליס (40), לואיס ויליאמס (45), אנדריי בלאטץ' (49), רייאן גומז (50), אמיר ג'ונסון (56), מרצ'ין גורטאט (57).
2006: דניאל גיבסון (42), פול מילסאפ (47).
2007: מארק גאסול (48), רמון סשנס (56).

אפשר אולי לטעון שלא כל השחקנים ברשימה הזו "לגיטימיים" בליגה, אבל קשה לי לראות איך אין ברשימה הזו לפחות 10 שחקנים שכן – שניים בעונה. (ברשימה 17 שחקנים, שזה כמובן מעט יותר מ3 לעונה). אני לא יודע אם מדובר בתקופה חריגה, כי לא בדקתי שום תקופה מוקדמת יותר, אבל אני אופתע אם זה חריג.

אה, ואם אנחנו הולכים עם 1:4, אז 40*4=160, כך שהמקבילה של בחירה מהמקום ה40 היא בחירה מהמקום ה160 ומעלה בדראפט ה NFL. המקום ה160 הוא עמוק בתוך הסיבוב ה5, אז ספור בבקשה ממנו והלאה, לא מהמקום ה 130 (שזה, בערך, תחילת הסיבוב ה5, תלוי בחלוקת "בחירות פיצוי" באותה עונה).

בפעם הבאה שאתה מציג נתונים, אני ממליץ לבדוק אותם קודם.

אריאל גרייזס 31 בדצמבר 2012

אני דווקא חושב שהדראפט ב-NFL הוא אוברייטד ומעטות הקבוצות שמשנות את גורלן עם בחירת דראפט נכונה. כמובן שמדי פעם יש לך שחקן כמו מאנינג או לאק שהקבוצה שבוחרת בו יודעת שהיא זכתה בג'אק פוט (במקרה, זאת אותה קבוצה) אבל בדרך כלל זה הרבה עניין של מזל. סתם בתור דוגמא, קח דראפט של לפני כמה שנים ותגלה שם את מאריו וויליאמס (שחקן גרוע בבאפלו) בבחירה הראשונה, את רג'י בוש (ראנינג בק בינוני פותח בקבוצה בינונית) בבחירה השניה ואת וינס יאנג (איפה הוא באמת היום?) בבחירה השלישית או הרביעית.

אבל חוץ מזה, כמובן שלפיטרסון מגיע ה-MVP וזה גם מה שייקרה בסוף.

גיל 31 בדצמבר 2012

מאריו וויליאמס היה מצוין ביוסטון ובחירה ראשונה מוצדקת. גם יאנג היה לא רע אבל אצלו הבעיות הן בראש. לגבי בוש, אכן ההישגים שלו קטנים מההייפ אבל הוא שחקן טוב מאוד.

לא משנה 31 בדצמבר 2012

למה כולם קוראים לו כאן AP? הכינוי זה AD, כלומר ALL DAY

mnm 1 בינואר 2013

סתם בורוביץ' ניסה לשחק אותה מבין בתרבות האמריקאית…(וכמובן שהוא לא שכח לעקוץ את קובי)הדבר היחידי שאני מסכים איתו זה זהות הMVP…

גיל 2 בינואר 2013

הכינוי שלו הוא גם AP. לא צריך להיות קטנוניים.

גיל 31 בדצמבר 2012

אני אומר כל השנה שזו השנה שבה הראנינג בקים חוזרים להיות דומיננטיים, ובעיקר מה שנקרא הfeature back ולא רק ועידות רצים סטייל הפטריוטס. זה טוב לליגה ויוצר איזון מתבקש במשחק ההתקפה.

אגב, לעניין הניתוחים, אני חושב שקצת מגזימים עם התאורים האפוקלפיטיים של אחרי פציעה כזו, כאילו כמעט בלתי אפשרי לחזור ממנה. הרפואה היום, ובעיקר פיזיותרפיה ותוכנית אימונים קפדנית, מאפשרים לחזור מפציעה כזו כמעט כמו חדשים.

ניינר 1 בינואר 2013

המשחק אתמול שכנע אותי סופית שהוא הmvp. שחקן עוצר נשימה. ראיתי כתבה על הריהאב שלו, מוסר עבודה שלא יאמן.

ויינר 1 בינואר 2013

מה שהכי יפה אצל פיטרסון זה שהניסיון לגרום לו לשבור את השיא רק תרם לקבוצה, בעוד הניסיון של דטרויט לגרום לקלווין ג'ונסון לשבור את השיא לטעמי רק הזיק…

ירוקה 1 בינואר 2013

צודק בהחלט

URLACHER 1 בינואר 2013

אחרי שהוא סחב את הוויקינגס לבד על הגב עד הפלייאוף והגיע מרחק 9 יארד(רק 9 יארד??!) מהשיא של דיקרסון אני כמעט בטוח שהוא יזכה ב MVP. אז מה אם גרין ביי מנצחים אותם בשבת? שלפחות יקבל משהו.
זה כל מה שנשאר ל RB עילית בליגה הזאת – לשבור שיאים ולהשיג תארים אישיים.

Comments closed