השיעור של סנדרלנד

poyet

בארבע שנים שעבדתי באתר ערוץ הספורט וכתבתי כתבות על כדורגל עולמי אחד הדברים שהכי אהבתי היה להרים טלפון לג'ונתן ווילסון. דיברתי עם האיש עשרות רבות, אולי אפילו יותר ממאה, פעמים.

ווילסון, למרות היותו כותב בכיר מאוד של הגרדיאן וסופר נחשב המתמחה בטקטיקה של הכדורגל ובכדורגל מזרח אירופי (ודרום אמריקאי, ובינלאומי, ובכלל כדורגל), תמיד היה סבלני עד אין קץ ושמח לדבר כדורגל.

ווילסון הוא אוהד סנדרלנד. הוא גדל בעיר. פעם אמר לי ש"העיר הזו בעייתית. יש שם עוני. יש שם בערות. ויש הרגשה של אנשים רבים שהחיים שלהם נידונו להישאר לא מספיק טובים. אפילו כשאני חוזר לעיר ומבקר חברי ילדות אני רואה שרבים מהם לא עשו דבר עם החיים שלהם. לא כי הם לא מוכשרים. אלא כי הם לא מספיק מאמינים. אולי גם אין להם בעיר מספיק הזדמנויות".

הדבר המעניין שווילסון ראה הקבלה בין תושבי העיר והמנטליות שלהם ותנאי החיים שלהם לבין הקבוצה שכמעט כל ילד בעיר אוהד. "כשאתה מסתכל על קבוצת הכדורגל של סנדרלנד כל השנים אתה גם מגלה את אותה חוסר אמונה, שדי מאפיינת את העיר", מסביר ווילסון, "אתה רואה קבוצה שגם כשהיא יכלה לעשות דברים היא לא מספיק האמינה בעצמה. כאילו המנטליות הקולקטיבית של האוהדים מתחברת לאתוס המועדון. זה עצוב".

הייתי רוצה לדבר עם ווילסון הערב, או מחר. לשאול אותו איך הוא הרגיש לנוכח המשחק של סנדרלנד נגד צ'לסי. החתולים השחורים כבר חטפו השנה שמיניה (מסאות'המפטון). זו קבוצה שרחוקה מלהיות קבוצת איכות. ספק אם שחקן אחד שלהם בכלל מצליח לפרוץ את הסגל של צ'לסי, שלא לדבר על הרכב.

ולמרות כל אלה, הבחורים של גאס פוייט נתנו הערב משחק גלוריוזי. הם פתחו אותו תחת מכבש של צ'לסי אבל לאט לאט התחילו להשתלט על המשחק. הם לא עשו זאת באמצעות כדורגל טכני-יפה. הם עשו זאת באמצעות לחימה, ריצה, שכל, התמסרות טוטאלית.

כל שחקן של סנדרלנד שאיבד כדור- מייד רץ כמו מטורף להחזיר אותו, וזה נעשה בכל חלקי המגרש. משחק ההגנה וכל הסגירות של סנדרלנד היו מעולות, כי הן לא היו בונקר. זו פשוט הייתה הגנה נפלאה. ההגנה הזו של סנדרלנד- שניזונה ממחוייבות מוחלטת, כושר גופני כביר ושכל- גרמה לכך שצ'לסי פחות ופחות איימה עליה. בסופו של דבר החתולים השחורים סיכנו את שערו של טיבו קורטואה הרבה יותר. הגיע להם ניצחון, אבל גם התיקו אפס אפס הזה החמיא להם מאוד- ולא בגלל התוצאה. בגלל הדרך.

במשך כל המשחק ניתן היה לשמוע את האוהדים הרבים באצטדיון האור- ועד כמה הם מעורבים רגשית בנעשה על כר הדשא. בסוף כולם נעמדו על הרגליים והריעו ממושכות לשחקנים, שהריעו חזרה.

כשמדברים על אתוס של מועדון ועל אתוס של אוהדים- זה משחק בונה זהות.

כל שנותר לי זה להמליץ לכל מאמן כדורגל לערוך 15-20 קטעים מהמשחק הזה- וזה הרבה. ולהראות לשחקנים- בין אם צעירים או בוגרים- איך נלחמים ואיך משחקים הגנה בכל חלקי המגרש. וגם איך הגנה כזו יכולה להפוך להתקפה.

מהאפס-אפס הזה הלילה ניתן ללמוד הרבה יותר כדורגל מאשר ממשחקים רבים בהם מובקעים שערים כבירים.

 

By George 1 - וולטר ג'ורג'
מדברים עם המאמנים

17 Comments

גור אילני 29 בנובמבר 2014

אכן משחק נפלא של סנדרלנד.

יואב בורוביץ׳ 29 בנובמבר 2014

גור- לא זוכר מתי נהניתי כך מאפס-אפס

רפאל 1 בדצמבר 2014

פעם אחרונה שנהניתי ממש מ 0-0 בליגה היה במשחק באשדוד, בעונת האליפות של קרית שמונה לפני ארבע עונות
בו חזיתי בפעם הראשונה ( אחרונה?) מאז שאני זוכר משחק בין 2 קבוצות שלא מהטופ 4 בשלב אמצע העונה נפגשות
להתמודדות כששניהם קונטנדרים בכירים, לא רק לפי המיקום בליגה אלא גם לפי התפישה.
מובן שעוד היו תהיות והשגות לגבי יכולתן בחצי השני של העונה, אבל בלא מועמדת אחרת באופק- זה נראה שאחת מהשתיים האלו תהיה אלופה.

זה המשחק שהכי ריגש אותי בליגת העל אי פעם.

gil - zimbabwe 29 בנובמבר 2014

לא אשכח משחק שלהם תחילה או אמצע שנות ה – 70, גמר הגביע הם ליגה שנייה או שלישית נגד לידס אני חושב (עזי?) או ארסנל, הם ניצחו 1:0 רק עם הלחימה ושתי הצלות מדהימות של השוער שלהם בדקה האחרונה.

צור שפי 30 בנובמבר 2014

מהזיכרון – 1973, הם בליגה השניה, ההצלה הכפולה של השוער מונטגומרי, לא בדקה האחרונה אבל בהחלט לפנתיאון.

עזי 4 בדצמבר 2014

גמר הגביע האנגלי 1973, אנחנו היינו בשיאנו והם היו בליגה השניה.
מעניין מה היית כותב בורוביץ' אם את אותו משחק היתה נותנת קבוצה איטלקית או קבוצה של מוריניו

cookie-monster 30 בנובמבר 2014

יפה

דורפן 30 בנובמבר 2014

מצחיק – עוד לפני שכתבת כתבתי אצל גור בתגובות – 0-0 יוצא מהכלל היה. 36 נסיונות הבקעה

גור אילני 30 בנובמבר 2014

כן נראה לי שאנשים ממש נהנו בזמן שאני הזעתי

מנחם לס 30 בנובמבר 2014

מי המכוער הזה בתמונה, החבר העתונאי שלך, או אתה?

שינגי 30 בנובמבר 2014

גוסטבו פוייט הגדול!

סימנטוב 30 בנובמבר 2014

יש הבדל לא קטן בין להיות מכוער בפנים למכוער בחוץ ;)

יוסי מזרחי 28 בדצמבר 2014

לפעמים, מכוער בחוץ הוא מלוכלך גם בפנים וגם בחוץ.

יואב בורוביץ׳ 30 בנובמבר 2014

מנחם, מה שלומך? תבוא לבקר לעתים יותר קרובות (:

סימנטוב 30 בנובמבר 2014

פוסט נהדר, אהבתי. אנחנו יכולים לצחוק על האנגלים ועל גינוני הנימוס, הדיבור הארוך, והדיקציה העמוסה שלהם אבל כשחברה נותנת חשיבות לגבולות הגזרה בהן מקובל למתנהל בסוף היום קבוצה נחותה ולוחמנית תקבל עידוד וסטאנדינג אוביישן מאוהדים שיש להם יותר קעקועים משיערות על הידיים והחזה.

mirage 30 בנובמבר 2014

אני עובד עם אוהד סנדרלנד מושבע. הבוקר הוא חגג ועוד איך. לקבוצה הזאת יש היסטוריה מפוארת.

רפאל 1 בדצמבר 2014

תודה על ההארות, בורו.
אתה ממש מצחיק בתור נרגן…
אבל עוד יותר טוב כשאתה מפרגן.

נקודה נוספת שחשבתי עליה היא שהרבה פעמים משיא השפל יודעים לצבור כוחות ולהלחם על החיים.
הקטע הקשה הוא שהדרך לאותו שפל היא הרבה פעמים בעקומה עם שיפוע לא חד מספיק או מורגש ופשוט מתרגלים לדרך הזו ולא נוח לעשות צעדים דרסטיים לצאת ממנה, כי זו המציאות המוכרת.

לכן בהרבה מובנים מרשים לא פחות הדרך של מי שהיה בבינוניות סבירה, נוחה ומכובדת ועדיין נלחם על הכל בשביל פריצת דרך ושינוי, גם אם זה בסופו של דבר לא מוביל לשם. כמובן שע"מ לשים לב לכך, יש להביא סיפורים ודוגמאות קיצון כדי להסיק מכאן לעוד מקומות.

Comments closed