פדרו בהיכל

אני לא  גדלתי על בייסבול. עד גיל 16-17 בקושי ידעתי את החוקים. אבל כשהתאהבתי-התאהבתי. די מייד הבנתי שבייסבול זה הספורט הכי אמריקאי. במובן הטוב. הטהור. אמריקה של פעם. אמריקה של ערכים, של פולקלור, של כתיבה, של האנשים הפשוטים, של המעמד הבינוני.

ויחד עם זאת הבייסבול השכיל לשלב לא מעט מיעוטים. אין ספורט עם יותר היספנים ממנו. וגם לא מעט שחורים הפכו בו לגדולי עולם. בייסבול הוא גם הספורט של הכסף הגדול, לפחות במובן של משכורות שחקנים ממש עד השנים האחרונות שבהן המשכורות ב-NBA העפילו עליהן.

בייסבול הוא הספורט של היום יום. שחקן הרכב נקרא Everyday player.

כשחייתי בארצות הברית עקבתי אחר בייסבול מדי יום כמעט, אך כמו שמרבית האמריקאים עוקבים אחריו. לא הכי מקרוב, אבל קרוב מספיק. הולכים למשחקים כשאפשר. לא בוכים אם מפספסים. לא ממש רואים מדי יום בבית בטלוויזיה אלא אם משעמם. אך תמיד עוקבים אחר הקבוצה, ומשתדלים מאוד לא להפסיד את האירועים הגדולים, שיכולים לקרות גם בעונה הסדירה.

אירוע גדול זה משחק יוצא דופן או שחקן יוצא דופן. אין יותר מדי שחקנים יוצאי דופן בבייסבול.

פדרו מרטינז היה השחקן הכי יוצא דופן שיצא לי לחוות.

פדרו הגיע לבוסטון שנה וחצי אחרי ב-1998. עד אז כבר ראיתי מספיק בייסבול. כשפדרו בא- הבנתי מייד שדבר כזה אולי כבר לא אראה.

הוא בא ממונטריאול, מעין נדוניה של הג'נרל-מנג'ר דן דוקט, שעשה עסקה גדולה ומבריקה כדי להביא אותו.

דוקט לא נחשב ל-GM מוצלח אבל את עסקת פדרו אף אחד בעולם לא יוכל לקחת לו.

הפיצ'ר הדומיניקני כבש את בוסטון בסערה. הוא גרם לה להתאהב ויותר מזה- להתלהב עד אין קץ. להידהם.

פדרו היה מדהים. שחקן לא גדל גוף שזרק בעוצמה כבירה, אך הרבה מעבר לכך- עם תזוזת כדור ותוך שימוש בזוויות שיגור וזוויות תעופה שלא נראו עד אז.

בבוסטון יודעים להעריך גדולת בייסבול- יותר מכל דבר אחר.

לא חייתי בעיר בתקופת טדי וויליאמס, בובי אור, ביל ראסל ולארי בירד- אבל יש לי תחושה- שמבוססת על לא מעט התרשמויות ושיחות בזמן אמת- ששום ספורטאי בהיסטוריה של העיר לא זכה להערצה ולהערכה הטוטאליות להן זכה פדרו מרטינז.

האיש היה אליל. משל מוצארט חי בעיר.

וגם אני, הישראלי הזר, מהר מאוד הבנתי שלראות את פדרו מרטינז זה התענוג הגדול ביותר בספורט. לא צריך להיות מבין גדול בבייסבול כדי להבין מיד שמדובר באמן על. ואגב, במקביל להיותו הפיצ'ר המסעיר בעולם פדרו גם היה אדם סופר אינטיליגנטי שלימד עצמו אנגלית בגיל מתקדם אך דיבר אותה נהדר. גם אמרו עליו שהוא מוסיקאי מוכשר. איש לא הופתע. כי זה פדרו, הגאון שמסוגל לכל.

תקופת הזוהר של פדרו בבוסטון לא ארכה יותר משלוש-ארבע שנים, אולי אני אפילו מגזים קצת, הוא התחיל להיפצע, והתחיל להישחק, וזה קורה לא מעט לפיצ'רים, בטח אם מישהו ממריא לאיכויות סנדי קופאקסיות; אבל העיר שחוותה שנים גדולות רבות של רוג'ר קלמנס, עוד פיצ'ר מדהים, הבינה שרוג'ר, עצום ככל שיהיה, הוא פיצ'ר של כוח טבע נדיר שכמובן היה מעורב בו גם גדולה טכנית, אבל פדרו, זו רק טכניקה ויצירה.

פדרו מרטינז זכה באליפות של 2004, הראשונה לאחר בצורת של 86 שנים, כאשר הוא כבר זמן רב לאחר שיאו- ואז מייד עזב את הקבוצה.

כמעט עשור וחצי שלא ראיתי אותו משחק. אבל כיום כשראיתי בכותרת ב-ESPN שפדרו נבחר להיכל התהילה כ-First Ballot (בחירה ראשונה) מייד עלתה בי תחושה אחת: אני רוצה לכתוב על פדרו מרטינז.

 

pedro jon

פדרו עם פיצ'ר שהוא בוודאי אחד מגדולי הדור- רנדי ג'ונסון. שימו לב להבדלי הגובה.

דבר הקפטן
אות קין

12 Comments

אודי 6 בינואר 2015

1998, לא 2008

אודי 6 בינואר 2015

ומאנשים מבוסטון ומהאזור שאני מכיר, אני לא חושב שיש מישהו יותר גדול מבירד אצלהם

אריאל גרייזס 6 בינואר 2015

סימונס אירח את מרק וולנברג לא מזמן והם ניהלו דיון על מי יותר גדול בבוסטון – בירד או בריידי. התשובה שהם הגיעו אליה בכלל היא בובי אור. אני חושב שגם לדיוויד אורטיז יש קליים פור פיים. בוסטון היא עיר של בייסבול מעל הכל.

אריאל גרייזס 6 בינואר 2015

לא יפה, בורוביץ, התכוונתי לכתוב פוסט על פדרו וגנבת לי :-).
אני חולה על פדרו. בשיאו לא היה טוב ממנו. בלתי נגיע לחלוטין. מה שיפה אצלו זה שהוא היה קרוב מאוד להפוך לסוג של גיבור טרגי, אם דיברנו על גרארד השבוע – ב2003 הוא נשאר על הגבעה יותר מדי במשחק השביעי מול היאנקיז והפסיד את המשחק. גם שנה אחר כך הוא היה נראה בדרך הביתה. אבל כנראה שאפילו לאלוהים יש גבולות.
אני די משוכנע שהמשכורות בבייסבול עדיין גבוהות מאלו של הכדורסל, דרך אגב. שחקן של פלורידה קיבל בקיץ חוזה על 320 מיליון לעשר שנים. אין שחקן כדורסל שמתקרב לזה.

יואב בורוביץ׳ 6 בינואר 2015

סורי גרייזס, אבל פדרו זה באמת תענוג מיוחד. שמח לשמוע שהמשכורות בבייסבול עדיין גבוהות יותר- כך צריך להיות.
ובעניין בובי אור, אני לגמרי מסכים. כל מי שמבין ספורט אמיתי בעיר יאמר שאין ספורטאי חשוב (ואולי גם איכותי) יותר מאור, השחקן ששינה את ההוקי, בהיסטוריה של בוסטון.

דיזידין 7 בינואר 2015

הערצתי את בובי אור כילדון,
אבל ביחס לבייסבול, נדמה לי שאין עוררין על כך שטד וויליאמס הוא הגדול מכולם בתולדות הרד סוקס

Amir A 7 בינואר 2015

תלוי איך הוא יהיה כשיפשירו אותו

דיזידין 7 בינואר 2015

וואו, הזכרת לי נשכחות.
כילד גם אני רציתי להיות מוקפא, וזה עדיין נשמע לי רעיון לא רע.

גיל 7 בינואר 2015

יש אנשים שחושבים שבובי אור היה גדול מגרצקי אפילו. ואף פעם לא היה ברור לי מה אנשים עושים כזה ביג דיל מהיכל התהילה. כאילו חוסר הכללה של שחקן מסוים גורעת מההישגים שלו.

red sox 7 בינואר 2015

האיש המוזר בתמונה נבחר יחד עם פרדו להיכל אתמול.
כשמוסיפים להם את ג'ון סמולץ וקרייג ביג'יו מקבלים את אחד ממחזורי קופרסטאון האיכותיים ביותר אי פעם. שלושת הראשונים נכנסו בפירסט באלוט.
נשארו בחוץ בינתיים: מייק פיאצה (שהיה מאוד קרוב), ג'ף בגוול האליל, קורט שילינג ששיחק עם רוב השמות הקודמים כאן וטים ריינס.
נשאר בחוץ סופית ולא יעלה להצבעה בשנה הבאה: דון מטינגלי שהיה חסר מזל לשחק ביאנקיס בשנים ה"מתות" שלהם.
עלו שוב להצבעה ואפילו לא התקרבו למרות שהם מהגדולים ביותר שהיו ויהיו: רוג'ר קלמנס, מארק מגווייר, סמי סוסה, בארי בונדס.

אריאל גרייזס 7 בינואר 2015

אפשר לטעון שהצמד רנדי-פדרו הוא הצמד פיצ'רים האיכותי ביותר להכנס ביחד להול, מאז.. טוב – שנה שעברה. אפשר לטעון שמאדוקס וגלאווין לא פחות איכותי, אבל אין שום ספק שפדרו ורנדי הם הצמד פיצ'רים המלהיב ביותר להכנס להול. גם לא ראינו ארבעה נכנסים ביחד להיכל כבר שישים שנה.

Comments closed