מספר 2

לא ממש אהבתי את ההחלטה של קליוולנד- למעשה של לברון- להביא את קווין לאב בקיץ תמורת אנדרו וויגינס ואנתוני בנט, שתי בחירות דראפט ראשונות, שניהם קנדים.

אבל קנדי אחד קליוולנד בכל זאת השאירה.

טריסטן תומפסון נבחר רביעי בדראפט 2011 ועד לאחרונה נחשב לסוג של אכזבה.

בשלוש העונות הראשונות שלו רשם ממוצעים של סביב ה-11 נק' ו-8.5 ריב' והקבוצה שלו הייתה רחוקה מאוד מלהעפיל לפלייאוף.

די מהר התברר כי יהיה קשה מאוד להפוך את תומפסון לכוח התקפי בקרבת הסל. כמי ששיחק שנה אחת בלבד במכללת טקסס, הוא נחשב לפרויקט, כזה שספק אם יתפתח אי פעם לכדי שחקן משמעותי.

בעונה האחרונה, הרביעית שלו, תומפסון אפילו התדרדר בתפוקת הנקודות (8.5), ריבאונדים (8) ודקות המשחק (מ-31 ל-26).

אבל בפלייאוף הזה קרה מבחינתו דבר מאוד משמעותי. קווין לאב נפצע כבר בסדרה הראשונה נגד בוסטון.

בלאט הרגיש מחוייב לשחק הרבה עם לאב. הוא שם גדול מאוד שהגיע תמורת מחיר גדול מאוד ומשלמים לו כסף גדול מאוד. העובדה שלאב בשש שנותיו במינסוטה לא לקח אותה לפלייאוף- הייתה פחות רלוונטית. גם הרכות שלו ומשחק ההגנה הרע היו קצת פחות רלוונטים. למעשה, לאב בקליוולנד היה כמעט אך ורק שחקן שתורם שלשות כשהוא חם- והוא לא היה חם יותר מדי. בגדול, לאב הוא הבאסט הגדול של העונה האחרונה של הקאבלירס. ובגללו גם אין כוכב על עתידי בדמותו של וויגינס.

אבל ספק אם מישהו בקליוולנד חושב על זה בכלל עכשיו. כי כולם די נדהמים ממה שתומפסון עושה בפלייאוף. זו לא כמות הנקודות באחוזים מאוד גבוהים (9 נק', 58.3% מהשדה) ואפילו לא כמות הריבאונדים (9), אלא זו ההשפעה הטוטאלית בהגנה ובהתקפה על כל מה שקורה באזור הצבע והטבעת בעיקר. תומפסון שחקן הגנה כביר. הוא אמנם לא חוסם הרבה (1.2) אבל הוא משנה המון זריקות ואז לוקח את הריבאונד. אבל הגאונות האמיתית שלו היא ריבאונד ההתקפה, שמאפשרת לקבוצה שלו לא מעט הזדמנויות שניות או שלישיות ובכל אופן- המלחמה שלו על ריבאונד ההתקפה מונעת מהיריבה להשתלט בקלות על כדור חוזר וליצור משחק מעבר מהיר.

תומפסון נאלץ בפלייאוף הזה להתמודד עם שחקני פנים מוכשרים כמו ג'ארד סאלינג'ר, ג'ואקים נואה, פאו גאסול, טאג' גיבסון, פול מילסאפ ואל הורפורד- והוא יכל לכולם. הוא למעשה התעלה על כולם, ולא במעט.

כאשר קיירי אירווינג פצוע, הפך תומפסון הלכה למעשה לשחקן השני הכי טוב ובעיקר חשוב של הקאבס. החשיבות שלו היא מעבר לתרומתו האישית הגבוהה- כי תומפסון למעשה מכתיב שני אתוסים שמאפיינים את משחקו: להילחם בטירוף כל הזמן בשני צידי המגרש, ולא לעשות שום דבר שאתה לא יודע. וכך קליוולנד משחקת: בלחימה אין קץ, ובמקסום יכולות שנובע מכך שכל שחקן מבין את העוצמות והחולשות שלו ומשחק בהתאם. ויש עוד משהו בכדורסל של קליוולנד: הוא לגמרי-לגמרי קבוצתי (למרות הבידודים של ג'יימס או השלשות של שחקנים רבים). וגם הקבוצתיות של הקאבס נובעת לא מעט משחקן משמעותי כמו תומפסון, שמשחק בלי טיפת אגו.

והוא רק בן 24.

אני חושב שבעקבות הפלייאוף האחרון כל קבוצת NBA הייתה מאוד שמחה להחתים שחקן כמו תומפסון ולתת לו בתמורה כסף גדול ודקות משמעותיות. אבל אין סיכוי שקליוולנד תתן לו ללכת.