ג'קי רובינסון מיפו

Turk (1)

אני משער שג'ימי טורק ספג לא פחות חרא מג'קי רובינסון. מגרשי הכדורגל בישראל בשנות ה-70 וה-80 היו מקום לא פחות אלים וגזעני ממגרשי הבייסבול בארה"ב בשנות ה-40 וה-50. ג'ימי סיפר לי ממש לאחרונה על המכות והיריקות והקללות והנאצות והגערות וההשפלות שהוא ספג כאן לכל אורך הקריירה. סיפר- אך לא ביקש רחמים. ג'ימי לא אחד שייתן שירחמו עליו. הוא גם אחד שלא מתקפל וגם יודע להחזיר. והוא מחזיר כואב (במובן הזה אולי הוא קצת פחות ג'נטלמן מג'קי רובינסון).

טורק, כמו שחקן הבייסבול המהולל, היה ספורטאי מחונן ופורץ דרך חברתי. הוא הערבי הראשון בנבחרת ישראל. הוא לא היה מוכן לשיר בהמנון, ואז תקפה אותו מדינה שלמה. והוא הסביר למדינה הזו מדוע הוא לא שר בהמנון. "כשיכתבו המנון שגם מתאים לי ומייצג אותי כערבי, אני אשמח לשיר". היום אף אחד כמעט לא דורש מהכדורגלנים הערבים לשיר בהמנון. בגלל טורק, יש כיום המוני כדורגלנים ערבים בישראל. הוא הראה שזה אפשרי. לא רק להיות שחקן. להיות כוכב. וסמל. ושחקן נבחרת.

ג'ימי טורק אף פעם לא נהנה מפירות התהילה. לא נתנו לו כלום. הוא רצה לאמן, והמקום היחיד שקיבל אותו בליגת העל היתה הפועל טייבה החלשה, שעלתה לעונה לליגה הראשונה ונפרדה לעד. בהפועל תל אביב הוא נאלץ לעבוד תחת משה סיני, שאת יכולות האימון שלו זכינו להכיר. העובדה שג'ימי ומשה רחוקים מלהיות חברים, גם היא לא סייעה. וחוץ מזה – כלום.

לכן השנה הייתי כל כך מופתע שטורק התמנה בגיל 60 למאמנה של מכבי אחי נצרת מהליגה הלאומית (השניה). אחי זו קבוצה גדולה במגזר אבל הניהול שם כבר שנים הוא על גבול השערוריה, והקבוצה גם בפגרה האחרונה נפרדה מכמה שמות גדולים כמו עלי חטיב, אנאס דאבור ועידו אקסברד. הציפיות בעונה הנוכחית מאחי לא היו גבוהות. ספק אם כעת הן גבוהות. ולמרות זאת, לאחי כבר יש שני נצחונות בשני משחקים.

היום בערב ראיתי את המחצית השניה במשחק הביתי מול הפועל ראשון לציון, שניצחה במחזור הראשון 1-3. ובכן, מה שאחי עשתה באותה מחצית היה קונצרט של כדורגל. אני לא מגזים ולא מהלל לשווא. זה הכדורגל הישראלי הכי יפה שכבר ראיתי הרבה מאוד זמן, ואני כולל כמובן את ליגת העל. המשחק של אחי היה מהיר בטירוף, שוטף, מדויק, טכני מאוד, קבוצתי ותכליתי. אחי הוליכה 0-3 והייתה אף מסוגלת לכבוש יותר, ולבסוף ניצחה 1-3.

ג'ימי טורק מוליך את הטבלה.

*

לפני חודשיים הגיש טורק עתירה נגד בית"ר ירושלים על כך שהיא מפעילה מדיניות גזענית בכך שאינה מעסיקה כדורגלנים ערבים. לפני שבועיים בראיון להארץ אמר לי טורק כי הוא מתכוון ללכת עם זה עד הסוף. בלי קשר לכך שהוא מאמן או לא מאמן. הוא מתכוון ללכת עם העתירה הזו עד ניון, או איפה שזה לא יהיה בשוויץ, למשרדי אופ"א וגם למשרדי פיפ"א, ולא לעזוב עד שלא נותנים לו להיכנס למשרד של פלאטיני, בין אם זה יהיה כבר נשיא פיפ"א או עדיין נשיא אופ"א, ולקבל תשובה ממנהיג הכדורגל בעולם איך לעזאזל הוא מאפשר לקבוצה עם פרקטיקה גזענית להמשיך לפעול באין מפריע.

זו המשימה החשובה ביותר שניצבת בפני טורק. אבל גם להעלות את אחי נצרת ליגה, זה חתיכת הישג בן זונה.

*

בשנה א' שלי באוניברסיטת ברנדייס (בפרברי בוסטון) למדתי על ג'קי רובינסון בקורס שנקרא American Studies. רובינסון, אמר פרופ' ג'רי כהן, הוא "מהאמריקאים החשובים במאה ה-20". בעבודה שעשיתי אז השוויתי קצת בין מצבו של רובינסון למצבם של כדורגלנים ערבים בכדורגל הישראלי. פרופ' כהן נתן לי A או אולי אפילו A פלוס, וזה ציון שלא זכיתי לראות כמעט כל חיי האקדמיים. אבל כבר אז עניינה אותי ההשוואה.

מה שברור, בלי קשר לקשיים שרובינסון וטורק נאלצו לחוות בקריירות הנהדרות שלהם, הוא שרובינסון נחשב גם עשורים לאחר מותו לאייקון אמריקאי, לאדם פורץ דרך, לדמות שדורות לומדים על מעשה חייה; מי בישראל מקדיש מחשבה או מחקר לחייו של טורק? או של ארמלי? או אפילו של עלי עותמן, ערבי ששיחק לפניהם? (ואפילו היו לפני עותמן..טורק פשוט היה הראשון שהתפרסם בגדול ונבחר לנבחרת ישראל והערבי שללא ספק משך הכי הרבה אש).

גם לזה הכוונה כשנאמר שאין תרבות ספורט בישראל. ועוד משהו חשוב מאוד בהקשר זה: טורק, כדורגלן עבר אגדי ואדם שבאמת מכיר את המשחק, ואת היסודות והפיתוח וניהול הקריירה ולמעשה הכל, בחיים לא קיבל כאן הצעה מקבוצה יהודית בליגת על להיות המאמן שלה. הוא גם בחיים לא קיבל הצעה לעבוד בהתאחדות, אפילו לא כמאמן במסגרות הצעירות, שמכילות היום באמת הרבה מאוד ערבים שמן הסתם יכלו לקבל לא מעט הכוונה והשראה ממדריך כמו ג'ימי טורק.

כשעופר עיני התמנה ליו"ר ההתאחדות לפני יותר משנה הרים לו טורק טלפון. עיני לא ענה. טורק השאיר הודעות כתובות. וגם הודעה אצל המזכירה. עד היום עיני לא חזר אליו. אם ג'קי רובינסון היה מתקשר – לא לקומישינר של הבייסבול, אלא לנשיא ארצות הברית – אז הנשיא לא רק שהיה עונה, גם היה נפגש איתו איפה שמס' 42 היה רוצה.

מהומת הרכש. פוסט מתגלגל
מה המטרה חברים?

33 Comments

דורפן 31 באוגוסט 2015

כמי שבמקרה חי אז… יציעי הכדורגל לא היו בכלל מקום אלים וגזעני. אולי הוא מדבר על שחקנים – אבל אני הייתי אוהד בית״ר עד 1987 והמקסימום שטורק קיבל היה ״בן זונה״. שירי מוות לערבים בוודאי שלא היו.

יואב בורוביץ׳ 31 באוגוסט 2015

דבר איתו דורפן, הוא ישמח להרחיב. בימק"א פעמים רבות היה סופג יריקות וגם אגרופים ואפילו בעיטות. מאוהדים. ולא היה מסוגל להגיב. פעמים רבות הרגיש שהוא תחת תקיפה, בלי מקום לברוח. ובכל אצטדיון אחר הוא קיבל קללות שאף אחד לא היה רוצה לקבל, כאשר כמעט תמיד זה רק הוא בקבוצה שסופג כמעט את כל הקללות.

דורפן 31 באוגוסט 2015

לי יש תחושה שהגזענות עלתה ביציעים. אבל אולי כשחקן יחיד ערבי מוביל הוא באמת ספג הכל

יואב בורוביץ׳ 31 באוגוסט 2015

אולי לא היו שירים אז אבל היו קללות (בעיקר נגד ערבים) אפילו יותר מהיום.

צור שפי 1 בספטמבר 2015

רונן צודק, האווירה היום הרבה יותר גרועה ממה שהיתה אז. שחקנים ערבים תמיד ספגו "אקסטרות" אבל לא במימדים של היום. טורק הוא גיבור נערותי. שחקן שחקן. מאחל לו בהצלחה.

אסף המושבניק 31 באוגוסט 2015

בסוף – זו השוואה מתייפייפת.

בלי שום גזענות. העם היהודי נלחם (בעבר ובהווה) עם אבותיו ועמו של מר טורק היקר. מציאות מבאסת אבל זו המציאות. בארה"ב – הלבנים שיעבדו את השחורים (ברמה זו או אחרת) מאות שנים.

האם זה בסדר להכליל את הערבים, להפלות אותם – לשיר להם וכד'? לא.
האם זה דומה לשחורים בסיקסטיז? גם לא.

אריאל גרייזס 31 באוגוסט 2015

אני לא חושב שההשוואה הזאת במקום. אני גדלתי בשנות השמונים ואני לא זוכר אף אחד שהסתכל עקום על טורק. כן, אולי הוא חטף ביציעים מדי פעם, אבל להשוות את זה לפריצת הדרך של ג'קי רובינסון, בתקופה של הפרדה גזעית בה הכל היה מופרד? זאת השוואה לא במקום, וכבודו של טורק באמת מונח במקומו.
בתור נער שלא ממש אהד את הפועל תל אביב, טורק היה אחד מחביביי. וגדלתי בסביבה דתית (אם כי פעם היא היתה פחות קיצונית מאשר היום) ולא היה מישהו שדיבר רעה על טורק בהקשר הגזעי שלו. היה נראה נראה טבעי לגמרי שהוא בנבחרת.

יואב בורוביץ׳ 31 באוגוסט 2015

אני גדלתי בסביבה לא דתית, צפון תל אביבית, כאוהד מכבי שרוף. ואני שמעתי כל ילדותי קללות נגד טורק, אני בעצמי שנאתי אותו (בגלל שהוא הפועל), ושמעתי הרבה מאוד קללות לעבר טורק בהקשר גזעני. אני גם זוכר כילד שעקב אחר כדורגל ישראלי באובססיביות בשנות השמונים, וגם כמי שהלך כמעט לכל משחק בכל שבת, בית או חוץ, כי העיסוק בערביות של טורק, והחרא שהוא נאלץ לספוג במגרשים, היה דבר די קיצוני. אבל לא צריך רק להסתמך על הזכרון. אפשר פשוט לדבר עם טורק. יש לו מספיק סיפורים.

יואב 1 בספטמבר 2015

טורק היה שחקן שחקן. על אמת. וכותב את זה אוהד מכבי.
אני במגרשים מסוף שנות השבעים וחוויתי לא מעט משחקי דרבי מולו. לא זכור לי כלל שמוצאו היווה איזשהוא אישיו. הוא היה שנוא בקרב אוהדי מכבי כי הוא היה שחקן אדיר. לא היה הבדל בינו לבין סיני מהבחינה הזאת. זאת היתה ישראל אחרת לגמרי. הרבה יותר תמימה והרבה פחות גזענית מיקצועית. היום גזענות זה מקצוע.

ר.בקצה 1 בספטמבר 2015

למה אתה מתכוון במונח "גזענות מקצועית"?

יואב 1 בספטמבר 2015

בפרהסיה, לעיני כל, נעלמה הבושה. ומי שצועק את זה חזק יותר-״הרי זה משובח״.

ר.בקצה 1 בספטמבר 2015

על מה אתה מדבר?
פעם היו צועקים פה ברחובות ״מוות לערבים״ אחרי כל פיגוע

אריאל גרייזס 1 בספטמבר 2015

היום מבצעים..

ר.בקצה 1 בספטמבר 2015

חסר ביסוס- הטבח האחרון בערבים היה לפני 21 שנה.

יואח האדום 1 בספטמבר 2015

ר בקצה :
אתה מדבר על תקופה אחרת .
הקריאה מוות לערבים לא הייתה לגיטימית באותה תקופה בה שיחק טורק.
כמדומני שהתחילו לעשות בה שימוש עם תקופות הפיגועים .
בכל אופן ,בתור אוהד הפועל שליווה את הקבוצה כבר אז אני זוכר שטורק ניקז את כל החרא סביבו (היה הערבי היחיד , אולי יחד עם עלי עותמאן מהפועל י"ם )

ר.בקצה 1 בספטמבר 2015

אני זוכר דיווחים ברדיו, לפחות 25 שנים אחורה על התכנסויות קבועות וקריאות "מוות לערבים" אחרי אירועי פח"ע (ככה קראו לזה אז).

גורביץ' 1 בספטמבר 2015

עדיין צועקים בשטחים מוות ליהודים אחרי פיגוע, בוא נפסיק עם הצביעות והיתממות שהגזענות / שנאה היא חד צדדית.

גל 2 בספטמבר 2015

מישהו כתב אחרת? או שסתם רצית להוכיח שאתה שונא ערבים?

רוגל 1 בספטמבר 2015

זה מזכיר לי מאמר בסוציולוגיה שקראתי פעם שטען שהחיילים הישראלים גזענים, וכראיה הביא את הנתון שלא היו מקרי אונס של נשים ערביות בשטחי הכיבוש…
כשרוצים להוכיח גזענות אין קל מזה.

אלון 1 בספטמבר 2015

הייתי מצפה שבברנדייס ילמדו על ספורטאים יהודים פורצי דרך ולא שחורים.

trailblazer 1 בספטמבר 2015

באמת איום ונורא,בקורס הנקרא "American Studies" לומדים על דמות מרכזית בהיסטוריה של ארה"ב,ועוד שוורצע?? אוטו-אנטישמים כולם,תאמין לי..

אלון 1 בספטמבר 2015

אתה כנראה לא יודע מה זה ברנדייס.

trailblazer 2 בספטמבר 2015

אני יודע שברנדייס היא אוניברסיטה יהודית,אבל היא נמצאת בארה"ב

holden 1 בספטמבר 2015

רפעת טורק היה אהוד על ילדים ששיחקו כדורגל בשכונה, הערצנו את כח הבעיטה שלו, ריפעת-טיל, רפעטיל קראו לזה,
היה כוכב גדול בזמנו, עד כדי כך שהשתתף באיזה סרט על דייגים ביפו.
רפעת היה חזק גם פיזית וגם מנטלית וזה מן הסתם עזר לו להתגבר על הקללות והנאצות,
אחד השחקנים הטובים בתקופה ההיא,
היה תענוג לראות אותו על כר הדשא

תiמר 1 בספטמבר 2015

מוזר.. גם ממה שאני יודע הגזענות בתקופה שלו כשחקן הייתה הרבה פחות גרועה ממה שהיא היום.
אולי הוא לא קיבל קבוצות לאמן כי בתור פרשן הוא היה ביי פאר הכי גרוע בישראל (יותר מנויימן)

יניר 1 בספטמבר 2015

אני זוכר את סיכום המשחק הראשון שלו. חצי כתבה הייתה על יכולת הנגיחה שלו וכמה רחוק הוא יגיע. דבר אחד לא ידעו- את השם שלו, קראו לו בכתבה חסן ראפאת

דיזידין 1 בספטמבר 2015

א. למיטב זכרוני עלי עותמן היה השחקן הערבי הראשון בנבחרת.
ב. בתחילת שנות ה-70, כשעותמן שיחק בהפועל ירושלים, צפיתי בכמה וכמה דרבים מול בית"ר. הגזענות ביציעים בשנות ה-70 היתה קטנה יותר מהגזענות בכנסת היום.
ג. עם כל ההערכה לטורק, ההשוואה בינו לבין רובינסון מופרכת.

MOBY 1 בספטמבר 2015

בתור ילדון ביציעים של אז, אצלנו לא היה יחס שונה בין טורק, לסיני, לאלי כהן ללנדאו (היה נבדל!). כולם נב… ועם הצבע הלא נכון.
אבל מה אני מבין.

LEONIDAS 1 בספטמבר 2015

אני עוד זוכר איך שחקן הנבחרת שלמה קיראט מבית"ר ירושלים התבטא כנגד שיתוף שחנים ערבים בנבחרת.
גזענים לא מתים רק מתחלפים….

עומר 1 בספטמבר 2015

קראתי פעם כתבה שסיפרו בה על שתי נשים אמריקאיות פעילות בקבוצה פמיניסטית. אחת לבנה ואחת שחורה. הלבנה שאלה את השחורה אם היא באמת מרגישה מופלת והשחורה ענתה שהיא מסתכלת כל בוקר במראה, היא רואה אישה שחורה. האישה הלבנה רואה אישה.
ככל שיש לנו פחות הגדרות עצמיות, כנראה שאנחנו יותר קרובים למיינסטרים. אנחנו כאן מחשיבים את עצמנו כישראלים. אני מניח שטורק מחשיב את עצמו כערבי ישראלי (או משהו דומה). לנו במיינסטרים קשה להבין מה שעבר עליו. יכול להיות שאפילו היינו באותם מקומות ולא הבנו מה הוא הרגיש או מה הוא חווה. זה לא אומר שהוא לא חווה את זה.
זאת המציאות של האנשים שלא חלק מהרוב, בכל חברה שהיא

ניר 1 בספטמבר 2015

שחקנים ערבים השתתפו בליגה מאז 1963 כשג׳ימי טורק היה בן 7. הוא לא היה הראשון כמו ג׳קי רובינסון.

גזענות היתה ועודנה בחברה הישראלית, אבל מעולם לא היו כאן חוקי הפרדה גזעית כמו בארה״ב בתקופה שרובינסון שיחק. לא היתה מקבילה לליגת השחורים שרק ערבים שיחקו בה בגלל שלא יכלו לשחק בליגה היהודית. לא היה מקביל לכך שרובינסון לא יכל לשבת באותה מסעדה או לישון באותו מלון עם עמיתיו לקבוצה.

טורק לא נעלם כלל מאז שפרש. כמו שחקנים מובילים אחרים, הוא לא הצליח לעשות את המעבר לאימון, אבל הוא בוודאי בתודעה של כל אוהד כדורגל ישראלי ראוי לשמו וגם היה סגן ראש העיריה של תל אביב.

כלומר ההשוואה לרובינסון מופרכת לגמרי, כמו ההשוואה בין השחורים בארה״ב לערבים בישראל. אבל סחתיין עליך – ידעת בדיוק מה הפרופסור האמריקאי יאכל בתאבון ובלי ספק גם על הפוסט הזה היית מקבל A+

thedove 2 בספטמבר 2015

פעם היו קוראים מוות לצהובים, מוות לאדומים, מוות לכורדים (האוהדים של בית"ר) וגם מוות לערבים, לא התכוונו לכך ברצינות תהומית כמו היום

שירה 2 בספטמבר 2015

אני לא מבינה הרבה בכדורגל אבל אני מכירה את ג׳ימי טורק ועבדתי איתו בעמותה שהקים לילדי יפו הערבים והיהודים. ג׳ימי או יותר נכון ריפעת טורק הוא אדם נדיר ופורץ דרך מבחינה מחשבתית. ישר, אמיץ, כנה וחרוץ וכל חייו נלחם בגזענות. העובדה שרק עכשיו הוא קיבל קבוצה לאמן היא בעיקר הפסד של הכדורגל הישראלי. אבל מוטב מאוחר…אני בטוחה שיצליח ודרך אגב יש לו הרבה מה לתרום לא רק לשחקנים הערבים בכדורגל הישראלי גם לשחקנים היהודים.

Comments closed