מי סחב לברודי את הספר על הקולג'ים

.

.

.

.

.

.

.

לאחר שנים רבות בהן לא ניסיתי לצפות באדיקות (כמעט) בכל משחקי המכללות בטורניר ה-NCAA השנה חזרתי למנהגי משכבר הימים. סיפור האהבה שלי עם הקולג'ים מתחיל בחטיבת הביניים לקראת התיכון. אני זוכר את השידורים הראשונים בערוץ הספורט (מיילן טנזר משדר את אוקלהומה ואת סטיב נאש וסנטה קלרה שלו מהממים את אריזונה) וגם בשידורים של סטאר-ספורטס או של תחנת ספורט הזויה אחרת ששידרה בכבלים הבתוליים של תחילת שנות ה-90'.

אני זוכר את דונלד וויליאמס מביא אליפות לצפון קרוליינה ואת ה'פאב פייב' ואת ניק ואן אקסל בסינסינאטי. כמובן את טובי ביילי וג'ורג' זידק והאחים או'באנון והרכז הנהדר (שלאחר מכן הביא אליפות אירופה לז'אלגיריס) ב-UCLA.

ואיך שכחתי את נדב הנפלד ובעיקר דורון שפר וחבורות קונטיקט הנפלאות שלהם.

גם בצבא המשכתי באובססיית הקולג'ים. ניסיתי לשים ידי על חוברות פתיחת עונה שנתיות בכל דרך שאפשר. פעם אפילו פילחתי מדריך מכללות מהבית של טל ברודי (הבן שלו היה חבר טוב בצבא וישנתי אצלו. החזרתי את המדריך לאחר שצילמתי אותו במשך שעתיים בצבא).

הזכרונות מוליכים אותי למכללת ארקנסו וקורליס וויליאמסון הנפלא, וגם המאמן הנהדר נולאן ריצ'רדסון וסקוטי ת'רמן. ומשם אני כבר מגיע לשנות אמריקה שלי, שש במספר, שבהן הייתי פריק קולג'ים ברמות פסיכיות.

כמות המשחקים שראיתי ואלה שהימרתי עליהם וכל המשחקים שכל כך נהניתי מהם – קשה לספור.

אני זוכר את קונטיקט הנפלאה של חאליד אל אמין וריצ'רד (ריפ) המילטון שהביאה לג'ים קלהון אליפות היסטורית. ואת הביקור ב'קמרון אינדור סטדיום' שבו חזיתי בדיוק משחקת נגד וויליאם אנד מארי (משחק פתיחת עונה זניח לחלוטין. אבל העיקר להיות בקמרון). גרתי באיזור בוסטון אז הייתי הולך למשחקים של בוסטון קולג' בהייטס.

באמריקה הפכתי גם להיות חולה היי סקולס, ואפילו ראיתי את רון ארטסט במשחק תיכוניסטים בבוסטון. וגם ביקרתי באמהרסט כדי לראות את UMASS בעונה שאחרי ג'ון קליפארי.

אבל כשחזרתי לישראל בסוף 2002 התשוקה לקולג'ים לא יכולה היתה להיות חזקה כפי שהיתה. אני זוכר פיינל פור עם אוקלהומה ואינדיאנה (תחת המאמן מייק דייויס לאחר פיטוריו המדהימים של בובי נייט), ואני כמובן גם זוכר את סירקיוז של מלו אנת'וני הנפלא (בקולג'ים) וחאכים ווריק ומקנאמארה.

אני זוכר כל אלופה בשני העשורים האחרונים היטב. רק חבל לי שהתשוקה לספורט הנהדר הזה ירדה קצת עם השנים.

והנה, השנה משום מה אני חוזר. משתדל לא להפסיד משחק. מקפיד ללכת למוק דראפטס של 2012 ו-2013 כדי לראות האם מי מהשחקנים שאני צופה בהם בטלוויזיה צפוי להיבחר בין ה-60 בדראפט בשנה והשנתיים הקרובות. נהנה עוד יותר לעקוב אחרי השחקנים שאמורים להיבחר, אבל נדהם לעיתים מאלו שחקנים מעולים לא נמצאים במוק דראפטס.

כמה כשרון כדורסל יש באמריקה.

ומוכרח שוב לחזור לסוגיית הגזע. משחק הקולג'ים בא לקראת האדם הלבן עם קו השלוש הקרוב ועם הדרישות האקדמיות שהן חלק בלתי נפרד מהמשחק. אבל גם כאן אני רואה בעיקר שחקנים שחורים נהדרים, ואני רואה בעיקר את הדרך האתלטית והאסתטית שבה הם משחקים את המשחק, דרך שמעט מדי לבנים יכולים לשחזר.

אבל לפני ששוב תקומו עלי אודה ואתוודה – יש גם לבנים מצוינים בקולג'ים. ב-NBA הם כבר כמעט ואינם קיימים, אבל כאן הם עדיין בועטים ורלוונטים.

*** הפוגת כתיבה של שעה וחצי ***

אבל אני באמת רוצה לדבר על הטורניר הנוכחי. על איך הוא מחזיר לי אהבה לכדורסל. על התשוקה שאני מזהה, על האיכות (למרות שאין כמעט כוכבי על עתידיים ל-NBA במכללות של היום, ככל הנראה), על השיפוט הספקטקולארי (אין עבירות למעט ניסיונות ברצח), על הטמפו (רצים כל הזמן. אין שם רכזים כמו יובל נעימי שלעולם יעדיף ללכת עם הכדור), על העזרה בטלוויזיה של השופטים – מקפידים לדייק בכל –  על השדרים והפרשנים הידענים והרהוטים, על התזמורות (איזה כיף לנגן על כלי מוסיקלי ולהיות בתזמורת במכללה), על המעודדות הכוסיות-על (בחלקן המשמעותי), ועל הקהל הנפלא, המעודד-תמיד, המתלהב, והחיובי, והכי הכי חשוב על רוח הספורט – שימו לב איך מכבדים יריב במכללות, שימו לב איך הספורטיבית (כמעט) תמיד מעל לכל. הכבוד הוא בין השחקנים, המאמנים, השופטים, וגם הקהל.

אני בספק אם יש ספורט יפה יותר וטורניר עשיר ומאורגן טוב יותר מה-NCAA.

אני מתגעגע לאמריקנה הזו, קיבינימט. מתגעגע לנשים ולחיים הטובים. אבל גם כאן אפשר לחיות טוב יותר. אם נשתדל.

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

***

בורוביץ' ב"דה באזר"

 "דה באזר" בפייסבוק

הנה אנחנו באים, פאו - בראש מורם! בחזה זקוף! בבטן רועדת!
מהו כדורגל?

14 Comments

דורון 20 במרץ 2012

בורוביץ, יש לך רפיוטיישן להגן עליו, מה זה כל המתק שפתיים הזה? עוד רגע תשים לנו את ריצ'רד קליידרמן ברקע.

כדורסל מכללות הוא באמת נורא נחמד. הבעיה שהוא קצת מזכיר את ליגת העל בכדורגל שלנו – אם אין לך אינטרס באחת הקבוצות, הרמה היא כל כך ירודה, שרק דרמה אמיתית יכולה לפצות על זה.

הקומיש 20 במרץ 2012

איך הזכרת לי את גרי מקנמרה הגינגר אססין.

red sox 20 במרץ 2012

הרכז הנפלא מהאליפויות של UCLA וז'לגיריס הוא כמובן ת'יוס אדני.
מה הקשר של סטיב נאש לאוקלהומה? הוא הוביל את סנטה קלרה הקטנה שדורגה 15 בטורניר לנצחון מדהים על אריזונה.
קורליס וויליאמסון אכן היה ענק ברייזורבקס. היום, אגב, הוא מאמן את סנטרל ארקנסו החלשה (שלנצח תזכר כמכללה של סקוטי פיפן).

אריאל גרייזס 20 במרץ 2012

קו השלוש, דרך אגב, הורחק כבר לפני שנתיים והוא כבר די קרוב לקו של ה-NBA.

יואב בורוביץ' 20 במרץ 2012

הי חברים,
כמה שעות לאחר כתיבת הפוסט כתבתי גרסה נוספת/אחרת שלו. הנה היא כאן:

הייתי שלשום בבית מכבי בראשון לציון למשחק נגד הפועל ירושלים. היה משחק די מזופת. אבל נהניתי ממנו כפי שהרבה זמן לא נהניתי מכדורסל. הרגשתי משהו אחר. והמשחק היה מזופת כמעט לכל אורכו. הייתה דרמה גדולה בסיום והארכה ואפילו הקבוצה שרציתי שתנצח ניצחה אבל לא זו הייתה הסיבה להנאה שלי.
נהניתי כי ביומיים שקדמו למשחק ראיתי שעות על גבי שעות של כדורסל מכללות. אני מקליט את כל השידורים של ESPN מטורניר ה-NCAA וצופה בכל המשחקים (כמעט). מה הקשר בין המכללות לכדורסל בראשון?
על פניו, אין שום קשר. למעשה, זה אותו דבר.
כדורסל.
בשנים האחרונות אני בעיקר חש במרירות גדולה על המשחק. יותר מדי שהיה באולמות הכדורסל בארץ וצפיה במשחקים של הליגה הישראלית או המשחקים של מכבי ביורוליג גרמו לי להרגיש כך. ראיתי פחות מדי משחקים צמודים בשנים האחרונות. כמעט ולא ראיתי משחקים איכותיים.
בכדורסל שניתן לצפות בו בארץ (וגם ביורוליג) רואים המון "סלים רכים" שהם למעשה UNCONTESTED LAYUPS או זריקות פנויות לחלוטין מטווח קרוב או רחוק. אלו המים והקרח שמערבבים בוויסקי המשובח שהוא משחק הכדורסל. אלו הדברים שמדללים ומזנים את המשחק.
מעבר לכך, בהמון משחקים כאן, למעשה כמעט בכולם, אני רואה שיפוט מזוויע. שיפוט שבו כל נגיעה היא עבירה. הרבה מאוד ניסיונות חדירה הם צעדים. יותר מדי עבירות בלתי ספורטיביות. יותר מדי חוקה מטומטמת שמעניקה בין היתר שתי זריקות וכדור מהצד.
השילוב בין הכדורסל הנחות לשיפוט שהוא עוד יותר נחות משאיר אותי שונא. יותר מדי פעמים אני חש שאני שונא כדורסל.
המצב ב-NBA לא בדיוק עזר כי העונה הסדירה ארוכה הרבה יותר מדי וכי הקהל במרבית המשחקים נראה לא מעוניין. וגם הפלייאוף ארוך מדי. ובכלל, אין מספיק קבוצות טובות. וגם קצת כי השעות יותר מדי מאוחרות וקשות.
אז אני נותר עירום.
אבל אולי הסיבה העיקרית לכך שאני סובל כל כך מהכדורסל בשנים האחרונות היא פשוט העובדה שאני לא רואה מספיק מכללות.
כדי להינות כפי שצריך מכדורסל המכללות רצוי מאוד לחיות בארצות הברית. צריך לחיות במדינה כדי להעריך את הסוף את תרבות הספורט בה. אין כמו לעקוב אחר כדורגל אנגלי באנגליה ואין כמו להעריך ולהינות מה-NFL או מהבייסבול כמו בארצות הברית.
בכל ביקור שלי באנגליה אני מרגיש כך. בשש שנותי בארצות הברית ראיתי שלא יכול להיות אחרת וזאת על אף שאני ג'אנקי של ספורט מאז שאני זוכר את עצמי וגם של ספורט אמריקאי כמובן. אחר ה-NBA אני עוקב מאז כיתה ב' (פילדלפיה מנצחת את הלייקרס 4- 0 בסדרת הגמר שאני עוקב אחריה במבט ספורט של יום חמישי) וגם אחר הקולג'ים אני עוקב בדקדקנות מאז חטיבת הביניים.
כבר בתיכון הבנתי שאני יכול להינות יותר מהמכללות מאשר ה-NBA. כבר אז הבנתי שזה הדבר שהכי מרגש ורומנטי בעבורי. בשש שנותיי בארצות הברית הפכתי לג'אנקי אפילו יותר גדול של הקולג'ים. ביום יום אין ספק שזה משחק יותר מעניין מה-NBA.
אך מאז שחזרתי לארץ ב-2002 אני פחות עוקב אחר המכללות. חלק מזה בגלל הנוהג שהחל להיות מאוד פופולארי בסוף שנות ה-90 שהשחקנים הכי טובים בתיכונים פשוט מדלגים על המכללות. זה הוריד את הרמה באופן די דרמטי. אבל הסיבה העיקרית הייתה- אני לא חי באמריקה. אני עובד כעיתונאי ספורט ואין כמעט ביקוש לסיקור קולג' בסקטבול בארץ (ודאי בהשוואה ל-NBA, עליה כתבתי המון).
אז אני קצת זנחתי.
ונזנחתי.
כי כמעט ושחכתי מהו הכדורסל המרגש והטוב ביותר. לא מהיבט הכשרון, אלא בהיבט של התצורה.
אנסה להיות מאוד פשוט: הכדורסל במכללות הכי מהנה לצפייה כי השחקנים משחקים על ספידים, רבים מהם אתלטים בטירוף, קלעים מעולים, מוכשרים באופן כללי, תשוקתיים בטירוף, וגם הכדורסל שם הרבה יותר מאומן כי המאמנים הרבה יותר חשובים. ולא פחות חשוב מכל דבר אחר: השופטים נותנים לשחק וכל דבר שאינו ניסיון לרצח הוא לא עבירה.
לזה תוסיפו את הקהל שמעודד הרבה יותר כמו באירופה מב-NBA, ואת המעודדות (הכוסיות הצעירות), והתזמורות, והתשוקה של השדרים והפרשנים, והאהבה- ששותפים לה כל מי שיש לו נגיעה למשחק/מוצר שאנחנו מקבלים.
בימים האחרונים אני מרגיש שאני בתוך אורגיה של כדורסל. אני מקבל פלאשבקים לימי התשוקה הגדולים שלי מהתיכון והצבא והחיים בארצות הברית. אני שוב מאוהב בכדורסל.
ולכן נהניתי גם בראשון לציון. הישראלים (וחבל שכך) היו גרועים אחד אחד אבל ראיתי קצת את ג'ו קרופורד המקסים ודרווין קיצ'ן המעניין ואת ברייאן ראנדל האתלט ואדריאן יוטר המיומן בקרבת הסל- ובסך הכל קיבלתי כדורסל נחמד מלא בתשוקה שהזכיר לי פה ושם את הקולג'ים שאני רואה. חבל שזה היה רק בגלל האמריקאים.
דווקא הישראלים צריכים לשחזר את החוויה שכדורסל המכללות מעניק אבל הישראלים אצלנו בליגה כל כך רעים שהם לא מסוגלים לעשות זאת.
במשחק שהייתי בו לא עשו זאת עמית בן דוד, ניצן חנוכי, אלישי כדיר, יובל נעימי ואורי קוקיה.
אני בספק אם הם מסוגלים לעשות זאת במשחקים אחרים. אולי פה ושם.
אבל בשביל כדורסל צריך גם כשרון די משמעותי ובטורניר ה-NCAA מקבלים אותו.
גם אם מרבית השחקנים לא יגיעו ל-NBA.
אבל הם יגיעו לכאן, לישראל ולאירופה, ויתנו לנו אולי עוד קצת כדורסל איכותי.
אבל זה לא המכללות. כי אין את כל המסביב.

rondi 20 במרץ 2012

מה שכתבתי למטה…

יואב דובינסקי 20 במרץ 2012

שנה שעברה הייתי בקנדה ונהניתי מכל רגע במארץ' מאדנס. השנה בארץ אני עוקב אחרי הטורניר אבל לא באמת חי אותו.
אני גם מסכים שזה הכדורסל הכי טהור. מצד שני, תמיד יש לי תחושה של ניצול שחקנים. שאצלי זה גם מתחבר לניצול בכלל בארה"ב וכל תרבות האינטרנשיפ.

אלון 20 במרץ 2012

תענוג לראות כדורסל ב'קאמרון אינדור סטדיום'.

אופיר 20 במרץ 2012

אני מבין שהיתה לך בצבא גישה למכונות צילום.

yinon 20 במרץ 2012

Nice.
Even though this year we hardly see upsets. I wonder if this is the highest (lowest) total rank in the history of the sweet sixteen

גיל 20 במרץ 2012

הטורניר מאכזב השנה. אין הפתעות גדולות מדי, יש יותר מדי פציעות והשעיות שמשפיעות על הקבוצות הבכירות, והחשוב מכל, אין אפילו באזר ביטר אחד!

נירדו 21 במרץ 2012

ואין הארכות…

rondi 20 במרץ 2012

אני חייב לציין שאני הרבה יותר נהנה לקרוא את אוהב הכדורסל מאת הנרגן…

לונדון 20 במרץ 2012

לנצח אזכור את קרי קיטלס אויב האומה ווילאנובה שלו שהעזו להלחם בדורון שפר וריי אלן.

Comments closed