התמסרות (פוסט אורח מאת מיכאל בבלי)

תשעה סטודנטים, ארבעה שמיניסטים, ארבעה שכירים, שלושה חיילים בחופשה, שלושה מאבטחים, שלושה מהנדסים, שני ברמנים, וגנן אחד מתייצבים למשחק בעין המפרץ. שמונה וחצי בבוקר של יום שישי, בשמיים הכל עננים, באוויר ריח גשם וקרקע חקלאית ספוגה, אפור של חורף ישראלי, קר בצפון, ורטוב. אתה שואל את עצמך למה בכלל יצאת מהמיטה בבוקר שכזה, ואילו הם ניצבים שם בחוץ, קסדה ומגינים – כי עד כדי כך הם רוצים את זה. הם התכנסו מוקדם בבוקר ממרחבי הפריפריה: משלומי, נהריה, חיפה והקריות, לימן, בית העמק, כרמיאל, ומעלות – כי עד כדי כך הם רוצים את זה. הם כבר אחרי שתי תבוסות רצופות על האפס, והם ניצבים באויר הפתוח חשופים לגשם ללא כל מחסה – כי עד כדי כך הם רוצים את זה. הקבוצה היריבה מגיעה כל הדרך מירושלים ולשם היא גם צריכה לחזור לפני כניסת השבת. אבל עד שתצא לדרכה חזרה, היא תפגוש בכוכבי הצפון.

בעיטת הפתיחה נקבעה לשעה עשר, ועד אז יש חימום, מתיחות, והתנעת אדרנלין. בפוטבול צריך לדעת טכניקה ותזמון, אבל חייבים אדרנלין. האדרנלין זה הדלק של השחקן, ולכן מוכרחים לדעת להיכנס לאותו אזור טעון ומחשמל, ולהוציא לפועל לפי קריאה מהלך בכוח מתפרץ. הקבוצה היא חבורה של מוציאים לפועל, וכשכל מהלך מתחיל ומסתיים בשניות ספורות, אפקט ה-פאמפ-איט-אפ מקבל משמעות קריטית שיכולה להרים ולהפיל קבוצות. לכן כל שחקן חייב לרצות את זה יותר מהכל. לכן שחקן לא נרטב, לא מתקרר, לא נאנח, לא מתבכיין, ויותר מכל – הוא לא מפחד. שחקן צריך לרצות את זה יותר מהכל, לבצע עד הסוף ובלי פחד, ולא להפסיק עד השריקה.

בשבוע שעבר כששיחקנו נגד החלוצים מתל-אביב, רגע לפני תחילת המחצית השניה, שמעתי אותם צועקים בצד השני של המגרש: "מה התוצאה? אפס-אפס! מה התוצאה?? אפס-אפס!!". התוצאה במחצית היתה בכלל כבר 44-0 לטובת ת"א, אבל הם דירבנו את עצמם לעלות למגרש עם תאבון לעוד. המכשלה הכי גדולה בכל משחק היא השחקן עצמו, וקבוצות יעשו כל שנדרש על מנת להקנות לכל שחקן בנפרד ולקבוצה כולה את אותה תחושת התעלות שבאמצעותה אפילו מספר 3 שלך מצליח להפוך באויר את מספר 76 שלהם (למרות שהוא 75 ק"ג גדול יותר). ההתעלות הזו שאני מדבר עליה תלויה בעיקר דבר אחד – ביכולת להתמסרות. התמסרות טוטאלית וללא פשרות, ובלי לחשוב על כאב או על כל דבר אחר מלבד ביצוע המשימה עד הסוף. זו התמסרות לריצה עד שהרגליים כבר לא זזות גם כשאתה פוקד אותן לזוז, התמסרות לתפיסת הכדור כי אין דבר אחר שמשנה מלבד הכדור, התמסרות לתאקל כי אותך לא עוברים, ואף אחד, אבל אף אחד(!) לא יגע ב-QB שלך. ההתמסרות הזו משכיחה קור ומשכיחה כאב, ובאמצעותה שחקן וקבוצה יכולים להתעלות על עצמם ועל הסביבה. בפוקר, שחקן יכול לבחור להמר קצת או ללכת על הכל – all in. בפוטובול, אין ברירה כזו, השחקן חייב להיות all in כל הזמן. התקפה – ALL IN!, הגנה – ALL IN!, ההתמסרות חייבת להיות מוחלטת ומלאה, עד השריקה.

כוכבי הצפון רוצים את זה, ויש לנו את התאבון, אבל כאן גם בולטת הבוסריות של הקבוצה מהפריפריה הצפונית. כי כשהתאבון עולה על היכולת – התסכול מוכפל, ולכן נדרש עוד שיפור משמעותי בטכניקה האישית והקבוצתית – שיפור שיושג באימונים ועוד אימונים. אבל הליגה לא מחכה ולו"ז המשחקים צפוף, ולכן דברים מסויימים צריך ללמוד ברגליים. ההתמסרות, לעומת זאת, היא פונקציה של רצון והחלטה, של state of mind, ולכן בשישי בבוקר, ובכל שישי נתון, ההתמסרות שלנו היא מלאה ומוחלטת – עד השריקה!

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url