מסקנות מאליפות (פיינלס 8)

מה מלמד אותנו לברון ג'יימס

heat-three

 

כתבו הרבה על סדרת הגמר ובדה באזר כתבנו המון. ועדיין אני חש שזה לא מספיק. כי אני חושב שהיינו עדים לאירוע ספורט נדיר, מונומנטאלי, כזה שייזכר עוד שנים רבות.

היינו עדים לכדורסל ולספורט במיטבו. אבל היה לנו בונוס: היינו עדים לסדרה שיש לה משמעויות לא פחות מהיסטוריות. זה לא שלברון ג'יימס סיים להוכיח. זה לא שטים דאנקן כבר לא ייזכר כגדול עולם. זה לא שטוני פארקר ומנו ג'ינובילי יאבדו משהו מהתהילה שהיתה מנת חלקם. ובכל זאת, כן יש לסדרה הזו משמעויות היסטוריות.

ביל סימונס כתב שאם סן אנטוניו מנצחת- טים דאנקן הוא כמעט בטוח אחד החמישה הגדולים בכל הזמנים. כעת הוא לא שם. אם לברון ג'יימס מפסיד- יהיה לו כמעט בלתי אפשרי לטפס למעמד של אחד משלושת גדולי כל הזמנים- מה שעכשיו נראה הרבה יותר ריאלי מבחינתו.

גם גרג פופוביץ' נזכר כמאמן גדול יותר אם הוא מנצח (ובעיקר, כאשר ההפסד הוא גם בגלל טעויות שלו)

אחד הדברים שאני שמח מהסדרה הזו הוא שאריק ספולסטרה ניצח ואסף אליפויות שניה ובכך גיחך במעט (או לא במעט) את אתוס המאמן. הרי מה ספולסטרה עשה לפני שזכה בשתי אליפויות רצופות? היה עוזר מאמן במיאמי וכזה שבחיים לא היה מאמן ראשי בכל מקום אחר. אגב, גם גרג פופוביץ' היה ג'נרל מנג'ר ומאמן בלתי מעוטר בעליל לפני שהחל את המסע לגדולה שלו עם הספרס.

פופ גדול בעיקר בגלל דאנקן (ובגלל פארקר, ג'ינובילי והניהול המזהיר של אר. סי ביופורד). כפי שספלוסטרה גדול בעיקר ההחלטה של ג'יימס ודי-ווייד לחבור במיאמי.

גם פיל ג'קסון היה גדול בעיקר בגלל מייקל, סקוטי, שאק וקובי.

אבל רבים עדיין לא מתייחסים לכך בצורה הזאת. רבים עדיין שבויים בתוך אתוס המאמן, ורואים בו Auter של סרט צרפתי משובח. אז חברים- גם רד אווארבך הגדול הוא לא פרנסואה טריפו.

ואגב, גם במאים תלויים מאוד בתסריטאים שלהם ובכשרון של השחקנים שלהם. אוטרים באמת גדולים הם אלה שגם כותבים את הסרטים שלהם. אבל מאמנים כאלה- אין.

אולי למעט אלכס פרגוסון שבאמת יצר כל כך הרבה קבוצות שונות ועצומות ביונייטד. גם לאווארבך אני מוכן לתת את הכבוד הזה עם 16 אליפויות להן היה אחראי בדרך זו או אחרת בבוסטון.

אבל האליפות של מיאמי ולברון ג'יימס מוכיחה סופית עד כמה המאמן הוא "זניח" ב-NBA. חשוב, אבל פחות חשוב מהשחקן הכי טוב שלו, או מהג'נרל מנג'ר שמרכיב את הקבוצה שלו, או מהבעלים- שמחליט כמה כסף יושקע ובימינו גם לרוב מתערב בהחלטות מקצועיות.

מדוע אני כל כך מתנגד ל"אתוס המאמן"? כי בהאללת המאמן אני רואה ניסיון, בעיקר של עיתונאים, לבצע גלוריפיקציה-אינטלקטואלית למשחק. מדוע להתעסק בכדרור או בכוח של ג'יימס, אם אפשר להתעסק ב"משחק השח מט" שמנהל פופוביץ'? כאשר עיתונאים גונבים דעת באמצעות גלוריפיקציה-אינטלקטואלית למשחק הם גם גורמים לעצמם להיראות בעיני רבים חכמים יותר.

אך השורה התחתונה מבחינתי היא שמדובר בשקר. כיוון שגם הדברים המאוד חשובים שמאמנים עושים נסתרים לחלוטין מעיני העיתונאים והציבור, לרוב, ולכן כל ניסיון לנתח אותם ולהאציל עליהם תכונות ומחשבות הוא לרוב שקרי.

*

לכן באמריקה אף פעם כמעט לא תראו תמונה של מאמן מעטרת את העמוד הראשון של מדור הספורט. בחיים לא תראו קידום למשחק ספורט עם תמונות של שני המאמנים, כפי שעושים כל הזמן באירופה ובישראל. מבחינתנו סקסי יותר למכור משחק כקרב בין מוריניו לגווארדיולה מאשר כקרב בין ריאל מדריד לברצלונה. זה נקלה בעיני, ולכן אני שמח שהאללת המאמן נפגעת. ובאמצעות לברון ג'יימס היא נפגעת בגדול.

*

אני עדיין לא חושב שה-NBA השנה היתה מעניינת או שהפלייאוף היה איכותי. ממש ממש לא. אני חושב שיש ב-NBA הרבה יותר קבוצות שמשחקות הרבה הרבה יותר מדי משחקים, ואפילו הפלייאוף, שהוא דבר נהדר באופן עקרוני, ארוך מדי. אבל למזל כולנו יש בכל זאת שתי קבוצות מעולות. מיאמי- בגלל לברון. סן אנטוניו- בגלל כל השחקנים הטובים. ולכן קיבלנו סדרת גמר לפנים. והכוכב ניצח את הקבוצה. והדבר הזה צריך לגרום לחשבון נפש להרבה מאוד אנשים אם קיים בהם יושר אינטלקטואלי.

*

אני כל הזמן מטיף למיומנויות אישיות. אני חושב שבלי מיומנויות כאלה אין ספורטאי- על ולא  משנה אופיים או האופן שבו הם משחקים ספורט  קבוצתי.  לכן האתגר של כל מועדון  ספורט צריך להיות לפתח או להשיג עילויים. ואז- לרתום ולגבש אותם למאמץ ולמשחק קבוצתי. בסופו של דבר אני חושב שגם אנחנו, מרבית חובבי הספורט, מעדיפים לצפות בעילויים. אדם שייסע לברצלונה ויאמרו לו מראש שמסי לא משחק- לא ירצה לנסוע. יאמרו לו שצ'אבי, גם עילוי, אבל פחות טוב וארקטיבי ממסי, לא משחק- הוא טיפה יתבאס, אבל עדיין ייסע לברצלונה בכיף.

וגם אני- תנו לי את האופציה לנסוע לראות בעיניים את לברון ג'יימס או לצפות בסן אנטוניו- אבחר באופציה הראשונה. אהנה מאוד לראות את הספרס הקבוצתיים (והמוכשים) משחקים, אבל כל שחקניה ביחד לא יתנו לי את העונג שבלראות את הביצועים הנדירים והנעלים של לברון. ואני חושב שמרבית חובבי הספורט חשים כך ולכן דמותו של לברון מעוררת כל כך הרבה עניין (ומחלוקת).

*

מי שאוהב כדורסל ישראלי ו/או אירופאי מוכרח לקנא באיכות של ה-NBA, ובשיטת הפלייאוף והסדרות (איך היורוליג עוד לא אימצו וזאת ועדיין הולכים עם הפיינל פור העלוב והאנכרוניסטי), ובעיקר  בשיפוט שמאפשר לשמור כמו שצריך ולא  הורס את המשחק עם שריקות אינסופיות שעוצרות אותו כמעט כל רגע ומציבות כל כך הרבה שחקנים בבעיית עבירות.  אבל לא נשמע זאת מכל עיתונאי הכדורסל הישראלי/אירופי שמאפשרים לאדוני המשחק ולשופטים לחרב אותו כבר עשרות בשנים.

 

 

 

טור דה פראנס 2013 (1) - פרולוג / טור אורח מאת רד סוקס
ליגת שוקי ההון - המשותף למפגינים בברזיל ולנשיא אובמה

38 Comments

c web 23 ביוני 2013

לפי מיטב ידיעתי אוטר חייב גם לכתוב את מה שהוא מביים. זו ההגדרה.
המשפט של "אוטרים באמת גדולים הם אלה שגם כותבים את הסרטים שלהם" הוא לא ממש נכון בהקשר של המילה הזאת

בהקשר ל NBA אבל, אתה עדיין לא חושב שהפלייאוף היה איכותי? באמת? אז מה זה איכותי?

טל 12 23 ביוני 2013

לדעתי,שפארקר בריא עדיף לצפות בסאן אנטוניו.ואני לא אוהד שלהם.

אני חושב שצריך לתת קרדיט למאמן על יכולת ההתקפלות של ההגנה,הסגירה .במשחק האחרון בוש שיחק כאילו הוא גם שומר אישי (בלם קדמי) וגם בלם אחורי :-)

יאיר 23 ביוני 2013

הכל חוכמת בדיעבד. אם הפוקס הזה של ריי אלן היה סוטה סנטימטר ימינה או העונשין של לאונרד היה נכנס, אז לברון ג'יימס היה נחשב ללוזר. ולא משנה כמה ידברו על זה, לברון הוא שחקן מצוין אבל מבחינה מנטלית הוא לא ג'ורדן, ולא קובי ואפילו לא דוויין וויד (וגם שאראס לוקח אותו במישור הזה…) ובגלל זה הוא לא יהיה אחד הגדולים. את ג'ורדן לא היינו רואים ברצף של – החטאה- איבוד- איבוד- החטאה שלא פוגעת בסל בשנין אחרונות של משחק. אופי זה משהו שאי אפשר ללמד, וללברון אין אופי של מנהיג. והייתה סדרה מדהימה, וזה לא נכון שלברון ניצח את ס.א.- לדעתי לווייד היא תפקיד לא פחות חשוב, וגם לרגליים היותר עייפות ופצועות של ס.א. בסופו של דבר, הכדורסל של ס.א. הרבה הרבה יותר מרשים בעיני, והשחקנים שלה יותר מהנים לצפייה. חבל שהם לא זכו, והייפ הלא מוצדק סביב לברון ימשיך לגדול. חבל.

נעם 23 ביוני 2013

תשמע יאיר להגיד שלוויד היה תפקיד לא פחות חשוב זה בערך כמו להגיד שגינובילי היה המצטיין של הספרס בסדרה.. ובתוך הרצף שתאם כל כך אוהבים לשנן של החטאה איבוד וכו' היה גם שלשה שהורידה את ההפרש אבל כמובן שלברון לוזר כזה גדול אז מה זה שלשה עשרים שניות לסיום.. ממש שטויות קטן על כולנו.. ומקובי אני זוכר במשחק שביעי מול הסלטיקס 7-21 מהשדה ומשחק דפוק בטירוף

אורי 23 ביוני 2013

6-24 לקובי במשחק המדובר…

המזכיר 23 ביוני 2013

מרשה לעצמי להשוות (למרות שאסור), אבל למה משחק דפוק?
ההיפך. תצוגה ג'ורדנית, בסדר גודל של משחק האליפות של גמר 96'. 5-19 מהשדה, או 26%.
אבל היי, זה ג'ורדן, הוא אף פעם לא פישל במשחקים גדולים…

גיל 23 ביוני 2013

9 ריבואנדים, 7 אסיסטים ו2 חטיפות, אבל היי, למה לא לספר מה שבאמת היה כשאפשר להשמיץ סתם?

המזכיר 23 ביוני 2013

גיל, למה לספר רק חצי אמת? איך זה עומד מול 15 ריבאונדים, 2 אסיסטים וחטיפה?
והמטרה היתה דווקא להראות שלפעמים אחוזי קליעה הם לא חזות הכל.
שכחתי שיש אנשים שלא מוכנים לקבל את העובדה שפה ושם לג'ורדן היו משחקים לא מושלמים.

גיל 24 ביוני 2013

אם כבר אתה ממשיך עם חצאי האמת. קודם כל, אני בכלל לא התייחסתי להשוואה אלא לנתונים נטו. ג'ורדן נתן משחק טוב, למרות שלא קלע באחוזים גבוהים. אבל אם כבר אתה משווה, אז לקובי היה משחק גרוע. 2 אסיסטים זה לא 7, ו19 זריקות זה לא 26. קובי ניסה בכוח לנצח את המשחק לבד כי זה מה שהוא רוצה. הוא מעוניין שהניצחון יהיה רשום על שמו. לג'ורדן כשלא הולך הוא עובר לעשות דברים אחרים לטובת הקבוצה. זה ההבדל בין השניים.

המזכיר 24 ביוני 2013

מזל שאני יודע לספור. 15 ריבאונדים זה גם לא 9.הרבה מספרים הם לא מספרים אחרים. נסכים שבמקרה הזה הם לא רחוקים אחד מהשני?
ההשוואה היתה מאד נקודתית – משחק אחד שאורי ונעם טענו שהוא דפוק, מול משחק אחר של שחקן אחר שגם היה לא משהו וזוכה לחסינות גורפת מביקורת שלברון/קובי/you name it לא נהנים ממנה.

בגלובלי, אני מסכים שקובי, בניגוד ללברון, באמת הרבה פעמים ניסה לנצח לבד. זה הביא לו אליפויות פה ושם, ופגע בקבוצה פה ושם. אבל אם אתה מאמין שלג'ורדן לא היה חשוב שההישגים ירשמו על שמו, אשריך. זה כנראה היה מצחיק אותו.

איציק 24 ביוני 2013

להבדיל מקובי, מיקל ידע (לא חשב, ידע) שזה יהיה רשום על שמו ולא היה צורך, ולכן גם לא ניסה, להוכיח לאף אחד שום דבר. הוא יכל לתת גם לאחרים הרבה ועדיין היה רמה בפני עצמה. קובי של שאקיל לא היה כזה, וגם קובי של גאסול לא היה כזה (לפחות לא ראה את עצמו ככזה וכל הזמן ניסה להוכיח לעצמו ולכולם שהוא כזה) למרות שהיה האלפה דוג.

גיל 24 ביוני 2013

כן אבל צריך לראות את המשחק עצמו כדי להשוות. קובי היה גרוע ביותר במשחק הזה כשהוא לקח זריקות בלי סוף. זה משהו שג'ורדן מעולם לא עשה בשנות האליפות כשלמד לסמוך על החברים שלו. לג'ורדן בוודאות לא איכפת שהניצחון יהיה רשום על שם מישהו אחר. זה קרה אמנם לעיתים נדירות אבל לא הייתה לו שום בעייה עם זה. זה בדיוק מה שפיל ג'קסון כותב עליו בספר שלו.

אדי 23 ביוני 2013

אבל לפני שג'קסון הגיע לאמן את הלייקרס, הם עפו בסוויפים כמעט כל פלייאוף. והיה להם אפילו יותר עומק משנות האליפות, עם ברייאנט מהספסל, אדי ג'ונס וואן אקסל. אז בכל זאת הוא דוגמא למאמן ששינה משהו, גם אם בעיקר מנטלי.

קובי 23 ביוני 2013

לברון לא לקח אליפות לבד.
גם הוא בלי וויד ובלי השלשה של אלן עכשיו בוכה בבית,
אז כן הוא השחקן הטוב בעולם אבל בלי קבוצת שחקנים משלימים טובים לא היה לו כלום.
אגב אין הרבה מאמנים בנ.ב.א שבאמת משפיעים גדולים על קבוצתם,זה באמת שונה לגמרי מאירופה,אבל דווקא פופוביץ' הוא אחד היחדים שעוד נותרו.

גיל 23 ביוני 2013

אתה טועה לגבי הטעויות של פופוביץ'. ההחלטות שלו היו נכונות רק הביצוע כושל. כל העיתונאים שסיקרו את משחק 7 אמרו שכבר מהרבע הראשון ראו שהספרס גמורים מעייפות אז להגיע למשחק צמוד עד לדקה האחרונה זה הישג עצום. לא מבין למה לא ריווחו יותר את סדרת הגמר כדי שהקבוצות יגיעו בשיא הכושר כמו שעשו בסדרות מוקדמות יותר. יכול להיות שהדחיסות היא שהכריע את הסדרה בסופו של דבר.

באבא ימים 23 ביוני 2013

הקביעה לגבי הבינוניות של ספולסטרה נשענת על המשפט הבא "מה ספולסטרה עשה לפני שזכה בשתי אליפויות רצופות? היה עוזר מאמן במיאמי וכזה שבחיים לא היה מאמן ראשי בכל מקום אחר." האם מאמן חסר ניסיון לא יכול להיות מאמן גדול? מישהו אמר גווארדיולה? מישהו אמר מייק טומלין? תיאו אפשטיין (נכון gm אבל ההגיון הוא אותו הגיון)?

אבל בוא נניח שקיים הבדל עצום בין המאמנים: במשפטים מקובל הביטוי – hard cases make bad laws, רוצה לומר ניסיון לקבוע את הכללים לפי מקרי הקיצון יביא לקביעת כללים גרועים. כללים אמורים לעבוד ברוב מכריע של המקרים וכללים המסונחים להתאים למקרי קיצון לא יעבדו ברוב המכריע של המקרים. הכישרון שרוכז במיאמי הוא מקרה קיצון, כל כך מקרה קיצון שאנשים התרעמו, בזמן אמת, על הפגיעה בתחרותיות שנובע ממנו. לגזור ממנו מסקנות על חשיבות המאמן מועד לכשלון.

ועכשיו תרגיל משבתי קטן – תחליף את המאמנים בשתי הקבוצות. בכמה משחקים הסדרה הזו היתה נגמרת?

כתבתי לך בתגובה לפוסט אחר –

"אני חושב שהבנתי מה מפריע לי בכתיבה שלך. כל ניסיון לחפש עומק, אינטלקט, אירוניה, יופי או אנושיות בספורט מרודד אצלך לכשרון גולמי, לשפיץ של הנעל, לבושה, לחרפה, לכלימה, לפח לגניבת דעת. נכון שלא כל דבר חייב עומק אבל אתה הכותב היחיד כאן שהשטחיות אצלו היא אידיאולוגיה."

מ.ש.ל

סופרפלי 23 ביוני 2013

"השטחיות אצלו היא אידיאולוגיה" בדיוק, כאילו ספורט הוא אלא יותר מסך כישורים אתלטים, משעמם (ולא נכון).

משה 24 ביוני 2013

באבא, כנראה שפספסת את הכותרת, בורוביץ' עושה סיכום של סידרת הגמר דהיינו הוא מרכז את כל השטויות שכתב לאורך הסידרה לפוסט אחד.

איתי 23 ביוני 2013

אתה טועה באופן מוחלט בעניין המאמנים,בעיקר כלפי פופוביץ' שזה קצת מביך שאתה לא יודע שלפני אר סי ביופורד הוא גם היה הג'נרל מנג'ר ואחראי להבעת שחקנים רבים שדאנקן הוא אחד מהם,בנוסף לזה תראה את כמות הכישרון שיש לסאן אנטוניו,אין כמעט שחקנים שהם שמות גדולים הוא מאמן אותם בעזרת העוזרים שלהם והופך אותם למי שהם,סאן אנטוניו הוא ממש הפרכה לכל מה שאמרת לגבי הכישרון ואי החשיבות של המאמן כי שם המאמן הוא זה שעושה את המועדון(כמובן ביחד עם בחירת שחקנים מעולה בלי אגו ובעלי איכויות חברתיות כבירות כמו יכולות הכדורסל שלהם כאשר דאנקן בראשם).
ולפני שאני אסיים כמובן אי אפשר בלי מילה על ספולסטרה שהייתי בין אלה שזלזלו בו לפני הפלייאוף הזה,בעיקר שעם האיכויות האלה כנראה מאמנים טובים יותר היו זוכים בקלות גדולה יותר(בעיקר פיל עם היכולות שלו להיכנס לראש של השחקנים ולהפוך אותם כך להכי טובים שהם יכולים להיות) אבל הוא בסדרה הזאת וגם בסדרה עם אינדיאנה עשה התאמות ממשחק למשחק דבר שלא רואים הרבה ובתוך משחק דבר שלא רואים כמעט בכלל והראה שהוא בהחלט מאמן גדול וכמובן כל הכבוד למיאמי(אני אוהד ספרס מ2003 אז זה קשה לי מאוד להגיד את זה)

ליאור Spurs 23 ביוני 2013

עזבו אותכם משטויות כל הNBA מכור
ומי שחולק לא באמת מבין

משיח 23 ביוני 2013

בורו מסקנות צריך לבסס, אתה שופך ערמות של מילים ולא מבסס את הטענות שלך

איתי 23 ביוני 2013

אני חושב שאתה עושה עוול גדול למעמדו של מאמן הכדורסל באופן בו אתה קובע שאין לו כל נחיצות.

אמנם יש אפשרות כפי שאתה טוען שבמסגרת השיח העיתונאי אין הבנה גבוהה ברמה הטקטית ולכן האופן בו מייחסים חשיבות למאמן הוא לוקה בחסר, או שקרי לפעמים.

אך אדם בעל נסיון בכדורסל יידע לשייך אירועים ספציפיים שקרו במשחק ולראות בהם את טביעת העין של המאמן.

בסדרה הזאת דוגמאות לכך לא חסר. אם זה בגזרת פופוביץ והאופן שבו סן אנטוניו מרווחת את המשחק, והשחקנים זזים ללא הפסקה,דבר שלא משנה עד כמה הם גדולים, לא היה קורה אילולא היה להם צוות אימון שהפך אותם לקבוצה המשחקת בסגנון הזה.

דוגמה בצד של מיאמי ניתן לראות בהתאמות שנעשו על ידי צוות המאמנים להתמודדות עם דני גרין, שנעלם וזכה לשמירה הדוקה, דבר שלטעמי פגע רבות בשטף של המשחק של סן אנטוניו שנאלצו לשחק יותר פנימה.

כדורסל זה משחק סופר מתוחכם ומלא בהתאמות לכן הייתי מצפה שיינתן קצת יותר קרדיט לאנשים שאחראים על האופן בו הוא משוחק.
ל

אלעד (האחר) 23 ביוני 2013

בורוביץ' – "מיתוס המאמן" ולא "אתוס המאמן", כי אין מדובר כאן במיתוס אתני, וגם "האלהה" ולא "האללה" שהיא מילה שהמצאת כנראה כי רצית לגזור שם-פעולה מהמילה אליל.

אלעד 23 ביוני 2013

אם כבר פוסט על מאמנים ו-נ.ב.א (ואני אגב לגמרי לא מקל ראש בחשיבות המאמן, ופופוביץ' ובצד השני של הסקאלה ד'אנטוני בלייקרס מוכיחים את זה), יש לי שאלה לחובבי ה-נ.ב.א הרציניים שמגיבים כאן:
למה לעזאזל הקליפרס שוקלים להביא את ביירון סקוט?
למיטב ידיעתי כריס פול לא סבל אותו בניו אורלינס. ולפי מה שאומרים כל מה שהם רוצים לעשות זה לרצות את פול (ובצדק). הקליפרס צריכים מאמן אמיתי כדי להתחיל למקסם את הפוטנציאל שלהם. סקוט לא שונה בכלום מדל נגרו, חוץ מצבע העור.

גיל 23 ביוני 2013

לא יודע לגבי סקוט אבל היחסים למאמנים הוא חרפה בנבא. פיטרו את מאמן השנה, מאמן שהביא את הקבוצה שלו לגמר המערב ומאמן שהוביל את הקליפרס (הקליפרס!) לראש הבית הפסיפי ולמאזן הכי טוב שלה. נראה שאם מאמן לא זוכה באליפות או מגיע מינימום לגמר הוא לא שווה את זה. אין שום הסתכלות על השיפור שהקבוצה עושה או אל העתיד.

אלעד 23 ביוני 2013

אני איתך בתמיהה לגמרי הפיטורים של קארל והולינס, אבל דל נגרו היה חייב ללכת. הקליפרס בשום שלב של העונה לא נראו כמו קבוצה ששווה יותר מסכום חלקיה (בניגוד לממפיס ולדנבר). גם עם סקוט בם לא ייראו ככה.

גיל 24 ביוני 2013

הקליפרס קרובים לסיכום עם ריבאס.

איציק 23 ביוני 2013

טוב, מה חדש, אנחנו רואים את זה גם במכבי, אם אין אליפות, מישהו הולך (השנה במקום המאמן הלך מחליף המנורות, אולי גם המאמן ילך בהמשך).

איתמר 23 ביוני 2013

הלייקרס עם קובי ושאק לא לקחו אליפות לפני שפיל ג'קסון הגיע.

קסיוס קליי 24 ביוני 2013

ועוד משהו, מיאמי קבוצה מאוד קבוצתית. כל קבוצה עם לברון ג׳יימס היא קבוצה של לברון והיתר אבל זה נמדד בדברים הקטנים. ששחקנים מוכנים לזרוק את עצמם לפרקט בשביל כמה דקות משחק. קבוצת הגנה כזו חייבת להיות קבוצתית. הרוטציות שלהם על הספרס היו מטורפות.

roei034 24 ביוני 2013

1.לאברון גיימס– מבחינת כשרון, עוצמה, ומפלצתיות זהו השחקן הגדול שהיה פה כולל גורדן ,אבל לאברון לא רוצח משחקים כמו גורדן,אין לו -למרות התעלות במשחק 7-את הזריקה של קובי,אין לו פייד-ווי כמעט בכלל.
2. ללברון יזכרו לעד שתי סיטואציות שבהם הוא "נחנק" ולא הופיע: בגמר לפני שנתיים נגד דאלאס, וההופעות עם קליבנד בפליאוף ששם הוא לא נשאר וחבר למיאמי וויד.
3.לאברון לא הכריע את הסדרה לבד.ממש לא.הרבה תרמו-לא בדיוק בעקביות- אנדרסן,צלמרס במיוחד במשחקי בית,מילר ,ריי אלן,אפילו האסלם נתן כמה הצגות מול אינדי.באטייר במני טיים, וויד שהפתיע אותי ביציבות שלו למרות הפציעה.

football junky 24 ביוני 2013

What a waste of virtual space…. Dear Boro, your lame hypothesis does not hold water – I doubt if you believe the text that came out of your keyboard.

The more I read you, the more I feel I read a 12 year old kid (super-excited and with poor expression abilities) who only wants to see dunks and showtime. The worst is that you pretend to be someone else, a sophisticated, all-American sport expert – who has the guts to criticize and judge everyone who doesn't think like you.

Your lack of basic understanding in sport, psychology, training and group dynamics is so embarrassing so at least stop the arrogant attitude (which is obviously trying to cover your poor knowledge…)

המאמן 24 ביוני 2013

יופי של פוסט.
מאמן בוגרים הוא 20% מהצלחת הקבוצה, וזה הרבה. ע"ע פופוביץ' וההחלטות שלו במשחק מס' 6 (בעיקר).
נכון שלא ראוי לבקר מאמנים, במיוחד עיתונאים שלא ראו אימון אחד שלהם מתחילת העונה, א ב ל מאמן נמדד בסופו של דבר בניהול משחק – ועל כך אפשר לבקרו.
רלף קליין אמר שבכדורסל הקבוצה המוכשרת יותר מנצחת. במקרה שהקבוצות די שוות ברמת הכשרון, ההכנה וניהול המשחק של המאמן יכריעו.
כמות הכשרון באנ.בי.איי גדולה עשרות מונים מהיורוליג, אבל הכדורסל האירופי משוחק נכון יותר מהבחינה הטקטית.
עובדה, נבחרת ספרד עשתה בושות לנבחרת ארה"ב באולימפיאדה, וברור שההבדל בכמות הכשרון הוא אסטרונומי.
לגבי השיפוט באירופה – מסכים.
לגבי פיתוח מיומנויות אישיות בגילאים הצעירים – מסכים גם מסכים, אבל לא זו הבעיה של המאמנים. זו בעיה מערכתית, ברמה מדינית. אבל אין כוח כבר לחפור על זה. זו מדינה לא נורמאלית פה. שבע מלחמות, אינספור פיגועים – ועדיין יש יותר הרוגים על הכביש. לא נורמאלי.

עדידס 24 ביוני 2013

השלשה של ריי אלן לא היתה שלשה…אפילו היו שם צעדים שלא שרקו לו השופטים.
ריי אלן שיחרר רגל ציר, את הרגל שנגעה ברצפה כשקיבל את הכדור.
לא שזה מה שהכריע את הסדרה – אבל אני הרגשתי מגמה וזו היתה טעות אחת מיני רבות לטובת מיאמי.

Comments closed