לברון מפרגן לבוש

על חגיגת שלשת הניצחון של מיאמי בפורלנד

הרבה יותר כיף לשחק עם לברון ג'יימס מאשר עם מייקל ג'ורדן. לא רק שהוא מוסר הרבה יותר אסיסטים והוא שחקן יותר קבוצתי. הוא גם פחות כועס על חבריו לקבוצה והרבה יותר מפרגן להם. אין אצל לברון הנהגה דיקטטורית כלל ועיקר. להיפך.

וכאשר הוא כבר צועק על חבר לקבוצה, כמו על מריו צ'למרס לפני כשבוע, הוא ממהר להתנצל.

אבל אם ראיתם את התגובה לפנות בוקר של לברון לסל הניצחון של כריס בוש מייד אתם יודעים שאצל מייקל לעולם לא הייתם רואים דבר כזה.

ג'יימס לא שיחק במשחק החוץ בפורטלנד, הקבוצה בעלת המאזן הטוב ב-NBA עד הלילה (24- 5).

אייל ברקוביץ' כבר הודה והמחיש כי גם שחקנים גדולים יכולים לרצות בכשלון הקבוצה כאשר הם על הספסל. לא לברון.

הוא עודד את חבריו במשך כל המשחק, שבו קצת באופן מפתיע הם נשארו צמודים לטרייל בלייזרס ואף הוליכו במשך דקות רבות.

אך שבע שניות לסיום הם מצאו עצמם בפיגור של שתי נקודות. המאמן אריק ספולסטרה תכנן תרגיל שאם היה מצליח היה שולח את המשחק להארכה.

אבל כריס בוש סירב. "אני רוצה לקחת שלשה", אמר למאמן. וכריס בוש אכן לקח את השלשה חצי שניה לסיום. וקבר אותה.

היט ניצחה 108- 107 במשחק פנטסטי. ואיש לא היה מאושר מלברון, שיצא מאיפוס והשתגע על בוש- כאשר הוא מחבק ודוחף אותו חליפות, כך במשך קרוב לשתי דקות.

לא זוכר שראיתי את לברון מאושר כך לאחר סל ניצחון שהוא עצמו קלע (והיו לו כמה כאלה במשחקים קריטיים בפלייאוף).

ההצלחה של בוש הייתה ההצלחה של לברון ואף מעבר לכך. זה היה מחזה די מפעים ומרגש.

ואני רוצה לומר משהו על בוש. את המשחק הוא סיים עם 37 נק' ו-10 ריב'. מול הקבוצה הטובה בליגה הוא היה האיש הטוב על המגרש- אפילו הרבה יותר טוב מדוויין ווייד (16 נק', 8- 19 מהשדה), מי שאמור להחליף את לברון כמגה סטאר של ההיט כאשר זה נעדר.

כאשר לפני שנתיים וחצי בוש חתם במיאמי ביחד עם לברון והצטרף לווייד מייד תויגו השלושה כ-BIG 3. די מהר ניתן היה להתרשם שהם מקסימום ה-BIG 2 AND A HALF. ולאחר מכן אפילו מדויק יותר היה להגדיר אותם כ-BIG 2. ואז, כשלברון מעלה את משחקו למימדים היסטורים ומוליך את ההיט לשתי אליפיות יותר נכון היה "לברון, הרבה אחריו ווייד, ואז אחריהם חבורת אסיסטנטים".

אבל בוש לגמרי איבד את מעמדו ככוכב, כפי שהיה בטורונטו ראפטורס ( 24 נק', 10.8 ריב' בעונתו האחרונה). אלא שבמשך כל התקופה הזו כמעט לא שמענו תלונות על בוש- גם לא בכי על כך ששמו עלה תדיר כמועמד לחילוף בטרייד. בוש המשיך לעבוד קשה, להתנהג למופת, ולהיות שחקן אינטילינגטי שיודע מה זה להיות חבר לקבוצה.

ואז גם ניתן היה להתרשם כמה הוא בכל זאת חשוב. נכון שתמיד הוא נדרש מקסימום כגלגל שלישי אבל זה לא עוד גלגל שלישי כי ברור שהוא אופציית הקליעה הטובה ביותר של מיאמי באיזור הצבע. בוש אינו שחקן צבע קלאסי. הוא לא אוהב לדחוף ולהידחף יותר מדי. לבוש יש משחק התקפי מרשים ויד נהדרת מחצי מרחק (כאשר יש לי ביטחון). יש לו גם אתלטיות שמאפשרת לו לשחק עם הגב לסל, אבל ברור שזה לא אהוב עליו. אלא שבפלייאוף בשנתיים האחרונות ראינו את בוש מקריב לא מעט . לא מקבל מספיק זריקות גם כאשר הוא חם, דוחף ונדחף, כדי לעזור לקבוצתו לנצח. בעונה שעברה היה לו הריבאונד החשוב ביותר בהיסטוריה של מיאמי כאשר ליקט את ההחטאה של לברון ושלח מסירה מצוינת לריי אלן שקבר שלשה פינתית שמנעה מסן אנטוניו ניצחון בטוח במשחק 6 ואליפות.

כריס בוש הוא כיום אלוף פעמיים. בצדק.

יפה לראות שגם לברון ג'יימס הגדול יודע לפרגן לו בגדול.

ההצלחה של ארז - יניב פרנקו
ליגת שוקי ההון - כמה מעט אנחנו יודעים

18 Comments

7even 29 בדצמבר 2013

בוש לא רק לקח את הריבאונד התקפה הקריטי ההוא ומר לריי אלן
בהארכה, במצב של שוויון הוא נשאר על פארקר, במיס מאצ' ברור,
והסטפ בק של פארקר, שכמה דקות לפני כן נגמר בשלשה, נגמר הפעם בחסימה של בוש.
לקינוח, בוש גם חסם את השלשה האחרונה בהארכה ושלח את הסדרה למשחק 7.

לטעמי מאד ממעיטים בערכו של בוש.
אני אמנם לא חושב שהוא שווה את חוזה המקסימום שלו אבל הוא בדיוק מה שמיאמי צריכים – סקורר אדיר, עם אגו ברצפה, אבל ממש ברצפה, שביד הרכה שלו מושך החוצה גבוהים ומפנה למיאמי את הצבע לחדירות.
כמעט ולא תשמע אותו מתלונן על כדורים שקיבל או לא, הוא לוקח מה שנותנים לו
קשה מאעד לשמור על 4 עם יד טובה מבחוץ.

בקשר ללברון – הוא תמיד היה כזה – תמיד היה מהמפרגנים הגדולים שיודע למחול על כבודו.
לדעתי יש במיאמי כרגע משהו נדיר – 3 סופרסטארים שמוחלים אחד שלני.

אמנם לקח להם איזה חצי שנה יחד להגיע לזה, אבל כשהם הבינו שזה אחד למען השני ולא אחד למען עצמו, מה שיש שם, בתוספת ניהול מבריק, צוות אימון מעולה, ושחקנים משלימים שהם בדיוק מה שצריך, זו אחת הקבוצות שהכי כיף לראות.

c web 29 בדצמבר 2013

הכל טוב ויפה אבל למה לדחוף את ג'ורדן שוב פעם?
הרי ברור לך שזה סתם יביא הנה תגובות אנטי לברון או פרו ג'ורדן(אולי אפילו כמה פרו קובי) שלא קשורות לנושא העיקרי פה לפי דעתי והוא – בוש
בורוביץ' אתה חטאת בחטא שאתה מאשים אחרים – למרות שמדובר בהתעלות של כריס בוש הפכת אותה להתעלות של לברון ג'יימס…
חבל

בוב השקט 29 בדצמבר 2013

בדיוק מה שחשבתי כשקראתי את הפסקאות הראשונות…
הכל טוב ויפה, אבל מה קשור מייקל ג'ורדן? איך זה רלוונטי למשהו?

יואלזיניו 29 בדצמבר 2013

פוסט יפה על תופעות יפות.
שחקן שמתעלה וממלא את המקום של הכי גדול, והכי גדול שמפרגן לו מכל הלב בלי שזה פוגע לו בתחרותיות או במקום בהסטוריה של האנושות.

איציק 29 בדצמבר 2013

להזכירך, שתי אליפויות של NBA ג'ורדן השיג על ידי מסירה לשחקן שקבר את סל הניצחון. ג'ורדן לא היה נחמד או מפרדן, אבל הוא היה עושה הכל (נקי כמלוכלך) כדי לנצח, כולל למסור אם צריך.
אין הפסקה הקודמת באה לומר משהו נגד לברון, רק להעמיד דברים על דיוקם.

אהד 29 בדצמבר 2013

שכחת לציין שלבוש חוזה מקסימום, וכפועל יוצא, הציפייה ממנו להיות שחקן מוביל ומשמעותי יותר. לברון לא כופה תמיד את המשחק ומשתף יותר (כפי שאמת ציינת) ולמרות זאת – בוש לא מצליח להתעלות אחת לכמה משחקים. אז, אם לוקחים את התרומה שלו ומשווים אותה לשכר שהוא מקבל אפשר להבין בקלות מדוע הוא אופציה קבועה לטרייד. ובסופו של דבר, אני ושאר אוהדי הכדורסל שמחים לשמוע שהוא לא עושה בעיות על כך שהוא רק הדמות השלישית ללברון ווייד וגורף מיליונים רבים של דולר על כך. באמת יפה מצידו. מצד שני, אני מסכים שלצערי זה לא מובן מאליו.

אלון רייכמן 29 בדצמבר 2013

יואב, הכל נכון. באמת. אני מסכים עם כל מה שכתבת.
אבל חושב שקצת נסחפת פה. גם עם הפירגון המשתפך לבוש (שלא היה כזה להיט בשנה ומשהו האחרונות) וגם עם ההתפעלות מלברון שפירגן לו באקסטזה. זה קורה כששחקן מהקבוצה שלך מנצח משחק גדול עם שלשה בשנייה האחרונה. בלי להוריד מאומה מלברון.

אמנון ג. 29 בדצמבר 2013

המעבר הבעייתי מקליבלנד הכתים את תדמיתו שלא בצדק.
מעמדו של לברון בקבוצה לא מוטל בספק. של ברקוביץ בחו"ל – מוטל גם מוטל.

קירון בטון 29 בדצמבר 2013

לברון לא צועק, כי הוא לא באמת האלפא דוג של הלהקה.
הוא השחקן הכי טוב, ביי פאר, אבל המנהיג האמיתי, מי שבאמת מפחדים ממנו הוא וויד.

וייד הוא הפיל ג'קסון האמיתי של מיאמי, וגם, כשהוא 70% בריא, שחקן בלתי עציר.

אהד 29 בדצמבר 2013

באמת מתוך עניין – יש לך דרך לתמוך בזה, או שזה סתם תחושה/תקווה?

7even 29 בדצמבר 2013

לא הייתי מצייר את זה בצורה כזו אימתנית ודיקטטורית,
אבל ווייד היה הפרנצ'ייז פלייר של מיאמי לפני לברון, והוא עדיין הפנים שלה, נרצה או לא.
אין ספק שכיום לברון הוא הלידר (על המגרש לפחות) והוא יהיה ככה בכל מקום שבו יישחק,
גם אם באותו מקום יישחקו קובי בראיינט, שאקיל אוניל, כריס פול, וקווין דוראנט.

הגדולה של מיאמי היא שממש לא מזיז להם מי הלידר.
הם כבר מזמן הבינו שאין לזה שום משמעות(לא הרבה היו עושים את הסוויץ' המנטלי כמוהם),
וטובת הקבוצה היא מעל הכל.

קירון בטון 29 בדצמבר 2013

גילוי נאות ומיותר – אני לא סובל את מיאמי, לברון ווויד.

לגבי סימוכין לתאוריה שלי- בעיקר מתוך צפיה בשפת הגוף שלהם בזמן משחקים.
ואולי זאת רק התחושה שלי… אבל אם כבר לשנוא, אז לפחות שתהיה קונספריציה הגונה…

נ.ב

אם וויד מגיע בכושרו הנוכחי לפליאוף, אחרי שינוח חצי עונה, אפשר לסגור את הבאסטה.

מתן גילור 29 בדצמבר 2013

בורו, אחלה פוסט. אני מציע לך לקרוא את מה שמנחם לס כתב:
http://www.hoops.co.il/?p=22494

גיל 29 בדצמבר 2013

הבעייה עם בוש שהוא לא יציב. היו לו משחקים נוראים בסדרת הגמר שנה שעברה וגם אם בסוף עשה כמה פעולות נכונות שעזרו לאליפות הוא פשוט לא יציב.

לגבי לברון, אני חושב שמה שתארת הוא בדיוק הסיבה למה הוא לא ג'ורדן ולא יגיע אליו אף פעם. אין לו את הדרייב להיות השחקן המוביל שמרטש את היריבה בעצמו אלא הוא שמח מאוד להיות לעזר לשחקנים אחרים שיעזרו לקבוצה. זה בסדר גמור כי כדורסל הוא ספורט קבוצתי, אבל מצד שני אני חושש שמבחינת יכולת הוא לא יכול להגיע למידת השליטה שהייתה לג'ורדן על המשחק.

סימנטוב 30 בדצמבר 2013

מסכים לגבי הדרייב, כל כך נכון

עידוקוליס ליפשיץ 29 בדצמבר 2013

הרבה זמן לא נהניתי ככה מטור שלך.

סימנטוב 30 בדצמבר 2013

אחלה טוב יואב, תודה.
גולדן סטייט הקבוצה שלי (ביג טיים) הייתה לי גם סימפטיה לסן אנטוניו, אבל זהו נגמר פרקר גזען עד שהוא לא מתנצל באופן רציני או נזרק מהקבוצה אשמח אם יכשלו (עם או בלי דנקן הנפלא)
http://www.nydailynews.com/sports/basketball/spurs-parker-fire-anti-semitic-quenelle-gesture-article-1.1561092

Bad Boy 30 בדצמבר 2013

ראשית, נחמד שאתה מפרגן לכריס בוש, בעיניי הוא עדיים שחקן רך ועדין והכי רחוק מלהיות שחקן אגרסיבי. כמו שסקיפ בייליס קורא לו: Soft and Fruity
לברון – כבודו במקומו מונח. שחקן גדול, חבר טוב וכו..
הסיבה העיקרית לכך שלברון ווייד מפרגנים לבוש הוא העליהום של התקשורת האמריקאית ואתרי האינטרנט על כריס בוש ועל הרכות וחוסר הווינריות שלו (תקישו Chris Bosh Gay ותראו על מה אני מדבר.. וכמובן שאין לי בעיה עם הומואים)

בכל אופן, כריס בוש שחקן רך, אנטי ווינר ומזמן כבר לא כוכב. ובכל זאת יאמר לזכותו שאלוהים נגע בו, שחק בגובה כזה שקולע מכל זווית כל כך טוב – את זה אני לא לוקח לו.

Comments closed