תביאי את זה הביתה

מדוע אני רוצה שסיאטל סיהוקס תזכה בסופרבול

Seattle_co

 

 

כשהייתי ילד אז בערך פעם בשנתיים-שלוש בקיץ הייתי מגיע לבקר בוונקובר, עיר הולדתה של אמי ועיר מגוריהם של סבא וסבתא שלי מאז היגרו לקנדה לאחר השואה.

סבא שלי לא התחבר מעולם לקנדים (או לאמריקאים) או ל"גויים" (כך כינה כל אדם שאינו יהודי). לאחר שאיבד כמעט את כל משפחתו בשואה (שמי השני, צבי, הוא על שם אחיו שנרצח) הוא לא נתן אמון באף אדם שאינו יהודי. סבא שלי היה אדם שקט וטוב. גבאי בבית הכנסת. בעל של חנות סמרטוטים שפרנס במאמץ ובכבוד את משפחתו. קשה גם לומר שהיה אדם עצוב למרות שתמיד ליוותה אותו מלנכוליה (לא נטולת חיוכים וצחוק). אבל אנשים שאינם יהודים לא אהב ובתרבותם לא התעניין. כל ענפי הספורט של ה"גויים" לא עניינו אותו כהוא זה. לא פוטבול ולא בייסבול וגם בקושי הוקי (למרות שחי בקנדה כחמישים שנה). מדי פעם היה לוקח אותי למשחק כדורגל של הוונקובר ווייטקפס (אז שיחקו בליגה הצפון אמריקאית הזניחה. היום הקבוצה של וונקובר ב-MLS, זאת שבבעלות סטיב נאש והבעלים של יאהו, גם נקראת הווייטקפס).

אז סבא שלי, שקראתי לו "זיידה", לא לקח אותי כמעט למשחקי ספורט- למעט פה ושם כדורגל, משחק שעדיין אהב קצת מילדותו בהונגריה. אבל אני, כבר בצעירותי ממש, נמשכתי גם למשחקים הקנדים. לא הוקי, עדיין לא בייסבול. גם כדורסל של ה-NBA עוד לא היה קיים בעיר. אבל בטלוויזיה המקומית מדי קיץ היו מדברים כל הזמן על הסיטאל סיהוקס, שעמדה בדיוק לפתוח את העונה. לא יכולתי אף פעם לראות משחקים (כי הרי אין NFL בקיץ) אבל שמעתי על הקבוצה הזו מגיל מאוד צעיר. והיא הייתה מאוד כושלת. ועדיין בחודשי הקיץ כשבטלוויזיה של וונקובר הראו למעשה לא מעט תחנות מסיאטל (מרחק שעתיים-שלוש נסיעה), טחנו את הסיהוקס כל הזמן.

בבינת הלב הבנתי כבר אז, בגיל שש-שבע-שמונה, כמה הפוטבול גדול בארצות הברית.

עם חלוף השנים הסיהוקס המשיכו להיות קבוצה כושלת. ממש כושלת. להיות כושלת ב-NFL זה לא כמו בענפי ספורט אחרים. ככל שליגת הפוטבול המקצוענית הפכה ליותר ויותר פופולארית כך כשלון מתמשך ב-NFL הפוך למביש יותר ויותר לקבוצה ולעיר. לא הייתי אף פעם אוהד ממש של הסיהוקס אבל תמיד רציתי בהצלחתם- זכר לאותן שנות ילדות רחוקות של קייצים בוונקובר.

סיאטל הפכה להיות עיר שמזוהה עם דברים אחרים. המוסיקה עלתה כפרחה; הסופרסוניקס היו קבוצה מאוד מאוד אהובה; המארינרס נהנו משירותיהם של מגה סטארים כמו קן גריפי ג'וניור, אלכס רודריגז ורנדי ג'ונסון (וגם איצ'ירו סוזוקי) ועדיין לא הצליחה לזכות באליפות. קבוצת הבייסבול הפכה לפופולארית בטירוף. קבוצת הכדורסל האהובה נגזלה מהעיר (שתושביה לא הסכימו לבנות אולם חדש. עד היום מחשיבים באמריקה את המעבר של הסוניקס מסיטאל לאוקלהומה סיטי לאחד הצעדים הכי ביריוניים ומגעילים של דייויד שטרן).

אבל הסיהוקס המשיכו לשחק בעיר. ולמזלם, רכש אותם פול אלן, חובב ספורט מושבע (גם בעלים של פורטלנד טרייל בלייזרס) ומי שהקים את מיקרוסופט עם ביל גייטס (שלא מתעניין בספורט כהוא זה).

אבל פול אלן, שגם הקים בעיר מוזיאון נפלא על שם ג'ימי הנדריקס, בנה לסיהוקס אצטדיון חדש- כזה שבו תוכננה אקוסטיקה מיוחדת שביחד עם האוהדים התשוקתיים של העיר מייצרים את הרעש הכי גדול באצטדיוני הספורט בעולם. תביטו (ותשמעו) את אוהדי הסיהוקס, תראו איך הם מתנהגים- ממש כמו אוהדי כדורגל. וגם קבוצת כדורגל נפלאה, בבעלות חלקית של אוהדיה, נוסדה בעיר- הסאונדרס שמביאים בממוצע 40 אלף איש למשחק.

אבל כמו בכל ארצות הברית- גם בעיר הזאת הפוטבול הפך לדבר הגדול ביותר.

לפני שמונה שנים הקבוצה אפילו הגיעה באורח די ממוזל (ולא משקף) לסופרבול. הקבוצה של מייק הולמגרן (שבסך הכל לא הצליח כל כך בשנותיו הרבות) הפסידה לסטילרס. לשמחתי, אגב. מאוד אהבתי את פיטסבורג ואת סיטאל של אז לא במיוחד. גם היום עדיין איני אוהד, אך אני בהחלט שמח שהיא תייצג את ה-NFC השנה במשחק הגדול. ראשית, זו הקבוצה הטובה ביותר. שנית, אלו האוהדים הטובים ביותר. שלישית, הם הצליחו לנצח את הניינרס השנואים עלי (מתבאס רק מדבר אחד, שחברי רונן דורפן יגיע לסופרבול בניו ג'רזי ולא יוכל לראות את קבוצתו האהובה).

אני מאוד רוצה שסיטאל תנצח את דנבר בגמר. לא בטוח שזה יתאפשר. הברונקוס נראים מופלא. בעיקר פייטון והרסיברים וקו ההתקפה. מנגד, לסיאטל הגנה כבירה. בראשות המאמן הראשי פיט קארול, שהיה מאמן כושל בג'טס ובפטריורס (עקבתי אחריו שם מקרוב במשך שלוש שנים בהן כונה PETE THE POODLE, עד כדי כך היה מושא לגנאי בבוסטון בעידן שבין ביל פרסלס לביל בליצ'יק). אבל קארול, תמיד אדם נחמד בטירוף, המציא עצמו מחדש ב-USC, אותה החזיר למעמד אלופה לאחר שני עשורים. קארול מוכיח בשנים האחרונות שהוא לא רק מאמן מכללות נפלא.

הדבר שלו עובד גם במקצוענים. סיטאל בשנים האחרונות זו קבוצה מרגשת. הניצחון שלה הלילה על הניינרס היה אולטרה-מרגש. איזה פוטבול. איזו דרמה. אלו הגנות. גם לקפרניק היה משחק נהדר (למעט הפיקס). גם לווילסון. ובעיקר לריצ'רד שרמן, עם המהלך הענק בסיום שלאחריו חגג כמו מתאבק WWE שמנאץ את מייקל קרבטרי הרסיבר של הניינרס.

אין על פוטבול.

המשפחה שלי כבר לא גרה בוונקובר. אמא שלי מגיל 18 בישראל (לא מבין את הציונית הזאת שהחליטה לעשות עליה לבדה) ואילו המשפחה שהותירה מאחור עברה כולה ברבות השנים לטורונטו, כאשר כיום כמעט כולם כבר לא איתנו.

ספק אם סבא שלי, זיידה, היה מתרגש מההישג של הסיטאל סיהוקס. גם אמא שלי בקושי יודעת את ההבדל בין פוטבול לכדורגל. אבל אני זוכר היטב את שנות הילדות, ימי הקיץ שלעתים הייתי בהם בודד, ובהיתי שעות בטלוויזיה בקנדה (שהיממה אותי מרוב ערוציה בזמן שבישראל ערוץ בודד) ואז למדתי שיש קבוצת פוטבול בסיאטל. שכולם מדברים עליה ומראים קטעים ממשחקיה גם כשהעונה לא קיימת וגם כשהקבוצה כושלת.

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

יומן אליפות של הניינרס (סוף).
טעות בהגנה

4 Comments

S&M 20 בינואר 2014

אני לא מבין בספורט הזה כלום, והלילה ראיתי משחק לראשונה בחיי. הסיפור של פייטון מאנינג עם הניתוחים והשחרור ראוי לדעתי להפי אנד. זו אגדה שדורשת להיכתב, ותסריט שחייב סוף טוב.

בני 20 בינואר 2014

צריך מאוד להיזהר עם אגדות שדורשות הפי אנד. גם אני חשבתי ככה לפני כמה שנים בינואר 2009. זה לא תמיד נגמר כמו שזה אמור להיגמר

אחד 20 בינואר 2014

מה הסטטיסטיקה בין שתי הקבוצות בעונה הסדירה?

ז' ענק 20 בינואר 2014

5 ניצחון
2 שווון
7 הפסדון

Comments closed