בית"ר שאפשר לאהוב

אפשר היה לאהוד את בית"ר ירושלים בלי לאהוב אותה. זה לא קורה הרבה. את בית"ר החדשה, שאחרי עידני המשיחיות והכח, אפשר לאהוב גם בלי להיות אוהד שלה. זה כנראה ההבדל בין האוחנות לבין המלמיליאנים

הר הבית בידינו. או.קיי, מה הלאה

יש אנשים, כמו החתום כאן שמחכים כבר דור לרגע הזה, ונדמה לחלקם, נאיבים שכמותם, שהוא מגיע. שעברנו כבר מספיק כדי שנחזור למקום הנורמלי, הראוי. אלה משפטים פוליטיים, שרומזים על המהלכים האחרונים עם הפלסטינים, והם גם, בד בבד, מעורבבים, עם הסיפור של בית"ר.

בקיץ הזה, אחרי המרמריס, ואחרי שחטפו מה שחטפו מהפועל תל אביב בסוף העונה שעברה, הגיעו כמה מאוהדי בית"ר, קומץ מאוהדיה, לה פאמיליה או לא, להפגנת שמאל בתל אביב, ויצאו למסע השתוללות ברחבי העיר. זהו נוער הגבעות של בית"ר. הוא מייצג מעגלי שנאה, במידות שונות של קיצוניות, להפועל תל אביב, לתל אביב, לתל אביביות, לישראל התל אביבית, לישראל החופשית.

***

זה הזמן להתגאות: מקור הביטוי "הקומץ", בהקשר של אוהדי ספורט, ממני בא. ומארי פולמן. בחלק השני של שנות התשעים, כשפולמן היה עורך מדור הספורט של "העיר" בתל אביב, הוא הרים פרויקט בשם "פרות קדושות", בו כמה כותבים בחרו לעצמם מיתוס לשחיטה. אני בחרתי את התירוץ הקבוע של בית"ר, מההופעות הקבועות של אברם לוי בבית הדין המשמעתי של ההתאחדות ועד להופעות של אלי אוחנה בתקשורת: "זה רק בודדים, קומץ מהאוהדים".

היתה אז מין הסכמה שבשתיקה סביב התפישה הזה. מין דיל מילולי שנגזר להסכים לו, בעיקר מאז רצח רבין. אלה לא היו ביבי וצחי ואנשיהם המוסטים בכיכר ציון בירושלים, חלילה מלקשור אותם, זה גם לא הימין המתנחל והלאומני, הוא הרי פטריוט וציוני מכולנו. זה רק כמה שוטים, עשבים. יגאל עמיר וכמה שותפים שגם איתם הגזימו. קומץ.

תהיתי שם איך מאז שהקומץ ירה בנשק במגרש בפתח תקוה, שרף כיסאות בבלומפילד, ועד עולם, מדובר רק במה שמוגדר מילולית כבודדים. קמצוץ. יחד עם פולמן החדרנו את "הקומץ" לכתבות ולכותרות. מכאן זה זרם לעיתונים האחרים (כך קרה גם עם הצירוף שהמצאתי בעיתון "חדשות", האגו מכריח אותי לומר, הוא 'ש.ג' עבור מאמני הנבחרת), לתקשורת ולציבור. מאז התגלגלו משמעויות הקומץ, חלקן למרבה האירוניה חיוביות (יש גם מעלות ב"אוהדים שרופים"), אבל לכל ברור ש"הקומץ", בבית"ר ובקבוצות אחרות, אינו באמת קומץ.

***

אלה היו הימים של שגעון הכוח הבית"רי. שתי אליפויות רצופות, אליפות במתנה מתומכיה הכנועים בבית שאן, ראש הממשלה נתניהו מדליק חנוכיה בטדי ומביא לאיחור בפתיחה, איווט ליברמן ביציע, אולמרט ראש העיר, העם כולו בית"ר. עשרים שנה אחרי המהפך מגיעות "האליטות החדשות" לשיאן, וקורסות לתוך פנטזיית "אולמי ורסאי" שבנו מקלקר לעצמן, באישור הוועדות לבנייה שבראשותן.

הדברים קרסו מהר. ברק זכה בבחירות ב-99' בשבוע שבו הפועל תל אביב זכתה בדאבל. אחר כך באו מס הכנסה, האינתיפאדה השניה, שרון ומפלגת קדימה, הטרור, הקסאמים, ההתנתקות, המיתון – ולפתרון המצוקות משיח של זהב: משדרות ועד בית"ר, ארקדי גאידמק. אריה בר לב בשמו העברי. שם של משיח.

קרס גאידמק, קרס גם משיח של כסף – גומא אגיאר. לא בטוח מה היה מטורף יותר: גומא יוצא לחלץ את גלעד מעבר לקווי האויב או גאידמק מחלק שטרות ומשייט בכרכרת ארקדילאק  ברחובות ציון הבירה. משיח אחד התמוטט כלכלית אחרי הצלחה פיקטיבית, משיח אחר התמוטט נפשית בירושלים. בית"ר קרסה כלכלית ונפשית.

הלוגיקה עליה התבססו ראשוני הקומוניזם, אלה עם הדגל האדום, גרסה בין השאר שכדי לקום מחדש צריך קודם להתרסק ממש. "דיאלקטיקה הגליאנית" קוראים לזה, "עולם ישן עדי יסוד נחריבה". זה מה שקרה לבית"ר בקיץ האחרון.

***
לא נותרה ברירה, אחרי הנפילה משמי הפנטזיות של בית שלישי לעולם בשר ודם, אלא לקום מחדש. אל בית"ר ירושלים כפי שהפכה להיות בית"ר ירושלים. את העסק מריץ איציק. שחקן עבר עם גישה מציאותית למצב המועדון. המאמן הוא מלמיליאן. פעם, לפני שהגיח אוחנה, הוא היה הסמל לבית"ר – ירושלמי צנוע, חכם, חרוץ, ראש קשה ורגליים שלמדו את המשחק בשכונה. הוא לא פרסם שמפו, לא היה נער זוהר (או פלייבוי מזדקן), לא רדף תקשורת ונהנה מהיכולת לסיים שני משפטים רצוף בלי לשרבב בתוכם את המילה "כסף".

חוזרת לבית"ר הנשמה. בית"ר חוזרת הביתה. במקום המגלומניה של קשרי הון-שלטון מפוקפקים, ניסיון כושל לחקות את מגרעות האליטות הישנות, שכרון הכיבוש (גם של גולים) בכל מחיר – הולכת ונרקמת בית"ר טבעית, מבוססת בית, מנוטרלת קהל של נצחונות, ונבנית לעידן החדש, השפוי, מתוך תשתית האבנים הירושלמיות האמיתיות, אלה שתמיד היו ותמיד יהיו. לא הקלקר של ורסאי.

בימי חורבן חוזרים לאבות המייסדים. מלמיליאן השקט, "הנער ממילא", הוא שהפך את בית"ר לקבוצה מובילה בכדורגל הישראלי. היו לפניו שחקנים נהדרים, היה אחריו את אוחנה הנוצץ, אבל מלמיליאן הוא אבן התשתית שהפכה את בית"ר ממועדון פרובינציה למועדון מספר אחד. הוא הירושלמי של פעם, שניצח את מכבי תל אביב בגמר של 76', התואר הראשון בתולדות הקבוצה, שנה אחת לפני המהפך. מלמיליא, מחזור הגביע של 76', הוא ממולידי המהפך. אוחנה, מחזור האליפות של 87', הוא מקורבנות הדור שהתבגר לתוכו.

***

הצלחה של בית"ר החדשה, עם הכח שיש לה בכדורגל והרבה מעבר לו, היא הכרזה אל השיבה הביתה: אל הקהילה, אל המתינות היחסית, אל ישראל של פעם בגרסא עכשווית. כזאת שלמדה להבין את מגבלות הכח, המשיחיות, תאוות השלטון והשליטה, השחיתות, התעתועים של עגל הזהב. או.קיי, בדקנו ומתחנו גבולות, חטפנו בהתאם, אנחנו מספיק חזקים כדי להתחיל מחדש: נקי ואנושי.

מלמיליאן בונה קבוצה חכמה, מבוססת על בעלי מוטיבציה שנתמכים בקהל הטבעי, קורנפיין מבקש לבער ממנו את הקומץ, העשבים השוטים, הפמיליה, איך שלא נקרא לזה. במקום פמיליה, משפחה שמשמעה כנופיה, פמיליריות, משפחתיות שמשמעה משפחה. לא משפחה סגורה, חשאית, אלימה, אלא משפחה פתוחה ומכילה. אם התחילו לה ימים של הצלחה מסוימת בליגה והכנסות משתפרות, עליית דרגה בתהליך ההתחדשות, היא תוכל אפילו להתחזק בקצת רכש במועד ההעברות הבא. בהנחה שקרית שמונה לא תפריע לה לקנות את ויאם עמאשה.

באוסטרליה עוד זוכרים מה זה ספורט
רונאלדו, מדריד

33 Comments

אנונימוס 25 בספטמבר 2010

קצת מוקדם מדי האפילוג הזה לא? גאיידמק עדיין הבעלים, אגייאר עדיין בסביבה. ואם אחד מהם ישים מחר כסף כולנו יודעים שקורנפיין יקפוץ על המציאה.
אני הייתי מחכה עם המחמאות והצל"שים

איתן בקרמן 26 בספטמבר 2010

יש מצב אנונימוס. לגמרי. אבל הכיף זה לנסות לתפוס את הדברים בהתחלה, לא להיות רק פרשנים בדיעבדץ

יוסי מזרחי 25 בספטמבר 2010

קראתי.

בני תבורי 26 בספטמבר 2010

ו…?

גיא זהר 25 בספטמבר 2010

מסכים עם רוב הדברים. את קורנפיין אף פעם לא סימפטתי. ובטח לא את עידן טל. נקווה שהם בכיוון הנכון, במיוחד עם מגן ימני בשם אלי דסה, שם מדליק, לא?

בעז 25 בספטמבר 2010

התקופה שפולמן ערך את מדור הספורט בעיתון העיר הייתה התקופה הטובה ביותר של מדור הספורט הטוב ביותר.
חבל שעיתון העיר ומדור הספורט שלו בכלל זה הגיע למצב העגום שבו הוא מנצא כיום.

עומרי 25 בספטמבר 2010

מאמר מרתק. שאפו.

דורפן 26 בספטמבר 2010

אני רק רוצה להגיד שנכחתי באותו רגע היסטורי כשבקרמן המציא את הביטוי קומץ. נדמה לי שהפרה הקדושה שאני שחטתי הייתה פלה…

אלון 26 בספטמבר 2010

עד היום הדעה שלי על פלה מתבססת על אותו מאמר. תודה.

בקרמן 26 בספטמבר 2010

עד היום הדעה שלי על דורפן מתבססת על אותו מאמר :)

יוני 26 בספטמבר 2010

יפה.. יש לינק למאמר ההוא?

אלון זנדר 26 בספטמבר 2010

ורק לי כל מה שנתתם לשחוט היה קלינסמן? מי זה קלינסמן? לפחות הכותרת אצלי לקחה – פולמן כיתב "אין גרמנים טובים", פרופ' צימרמן הלשין עלי ל'דר שפיגל' ומכתבי השטנה זרמו. היו זמנים.

איתן בקרמן 26 בספטמבר 2010

אתה רציני? הוא הלשין לדר שפיגל? אתה יודע מה, שכחתי מזה לגמרי. עזוב את "היו זמנים", יהיו פרויקטים כאלה גם אצלנו אחרי שנרוץ קצת :)

אביאל 26 בספטמבר 2010

אוהד הפועל ת"א (אני לא טועה כאן נכון ?) מפרגן לבית"ר ?! באמת עוד מעט יהיה הסכם שלום.

אז ככה, עם רוב הדברים אני מסכים איתך, אבל עדיין אם תשאל אותי, בתור אוהד בית"ר מהיום בו ראיתי כדור כדורגל, אני מעדיף לקחת אליפות עם 11 שחקני רכש ולא לזכות במקום שני עם 11 שחקני בית, הרומנטיות הזאת של שחקני בית לא ממש מזיזה לי, ברור שלקחת אליפות עם 11 שחקני בית תיהיה מתוקה יותר אבל זה כבר לא כל כך מציאותי בימנו (חוץ מברצלונה).

אני לא חושב ששום קבוצה על פני כדור הארץ (טוב אולי אתלטיקו בילבאו), היתה מתנגדת לבעלים שיבוא ויכפיל פי עשר את התקציב שלה, גם אם לוקחים כאן סיכון מסוים, השחקנים המובילים בבית"ר היום ושחקני הנוער הטובים שלה הם הרבה בזכות גאידמק.

בקשר לאוחנה ומלמליאן, כתבתי פעם (בבלוג של איציק אלפסי) שראיתי לפני שנה-שנתיים את מלמליאן במושבה הגרמנית בירושלים, כמה ילדים עמדו ושאלו אחד את השני אם זה הוא, והוא עמד קצת באי נוחות, מבויש, זה הקסם שבו, משהו שברור שאין באוחנה של ימנו, אבל בוא לא נשכח מה אוחנה עשה למען בית"ר, הוא חזר מאירופה לקבוצה בליגה השניה בישראל, העלה אותה ליגה ואחרי שנה לקח אליפות, אגדה גדולה מזאת כנראה שלא תמצא בספרי הכדורגל, ואני אישית לא מת בכלל על אלי אוחנה של ימנו.

אני גם לא ממש מסכים ואוהב את ההקבלה בין ביבי, הימין ובית"ר לבין ברק, השמאל והפועל, אפשר לחשוב שבתקופת אהוד ברק המדינה הזאת התנהלה בצורה נורמלית, שלא נדבר על תקופרת אריאל שרון בה קבוצה של אנשים עשו מה שרצו במדינה.

ואני עדיין לא מבין למה אתה קורא לתקופת גאידמק הצלחה פקטיבית ?! שתי אליפויות וגביע זה לא משהו ? האם גם הצלחת הפועל ת"א בשנה שעברה היא פיקטיבית בגלל שאלי טביב הזרים כסף לקבוצה ?!

יוגב 26 בספטמבר 2010

בקרמן, אהבתי מאוד את הפוסט. כרגיל היה מעניין ומחכים. אך כאוהד הפועל חיפה אני לא יכול שלא להעיר לך על התערבלות ההיסטוריה שקרתה לך. שהרי כידוע הפועל חיפה זכתה באליפות ב1999. הפועל תל-אביב את הדאבל שלה לקחה שנה אחר כך. אני לא אשכח לעולם את חודש מאי 1999 כאחד החודשים הטובים בחיי (עד שהכזיבה התקוה שנקראת אהוד ברק).

אגב, אוהדי הפועל תל אביב נוטים לעיתים "לשפץ" את ההיסטוריה כשזה בא לטובתם.

בקרמן 26 בספטמבר 2010

חחח צודק. התכוונתי לגמר גביע נגד בית"ר. הדאבל היה שנה אחר כך. אני לא אוהד הפועל, אבל בהחלט אוהב את הפרויקט שלהם, ומתחיל לחבב גם את החדש של בית"ר.

גלעד בלום 26 בספטמבר 2010

הייתי בגמר ההוא ב-76 עם אבי למרות שהיינו אדומים,היינו מאחורי השער כשאורי שם את הבננה לפינה הקרובה של גדעון אלרן וקפצתי עם הקהל של בית'ר כי הם היו אנדרדוגים ואורי היה שחקן מהפנט והייתי קטן מידי להבין,גם שנים אחר כך כשכבר הבנתי מה זאת ומי זאת בית'ר אהבתי את אורי למרות שאת בית'ר פחות ופחות עם השנים,בייחוד אחרי שעברתי חוויות קשות עם הקהל הבית'רי(זכור לי במיוחד משחק גביע מול הפועל בבלומפילד שהפך לפוגרום אחרי שער מפוקפק של סיני שאושר ועוד שער מדהים שלו,גם בטדי בביקור היחיד שלי ספגתי מכות ונאלצתי לברוח מעשרות אוהדים שרדפו אחרי עם ברזלים בגלל שלבשתי אדום ברוב טפשותי).

אשמח אם המגמה שמתוארת בכתבה היא אמיתית אבל אני בספק,תתקשרו אלי כשיהיה שחקן ערבי או מוסלמי בבית'ר,כשהאוהדים לא ינהמו לערבים וכשאנשי לה פמיליה יורחקו לצמיתות מהמגרשים כפי שעשו לחוליגנים האנגלים וכשקבוצות שמנצחות בטדי לא יחטפו אבנים ביציאה מהמגרש.

אני לא חי בישראל כבר 10 שנים אבל ממה שאני קורא וממה שאני רואה בביקורים שלי בישראל יש היימנה רצינית בדעת הקהל,הרי גם הקהל של הפועל הוא ברובו ימני בעל דעות לא ממש שונות מאשר זה של בית'ר,אם בית'ר תמשיך להיות קבוצת מרכז טבלה אז לא יהיו יותר מידי בעיות,הבעיות יתחילו אם היא תחזור להיות אימפריה וה"קומץ" יחזור לקדמת הבמה.

צור שפי 26 בספטמבר 2010

כאוהד הפועל אני חושב שהליגה צריכה בית"ר חזקה ומכבי חזקה (לפחות מדי פעם, לא צריך להגזים…) אבל אני לגמרי מסכים עם גלעד: מי שמקבל שם את ההחלטות חייב להחתים שחקן מוסלמי כדי להראות אחת ולתמיד שהגזענות איננה מדיניות המועדון. אגב, לגבי ההליכה ימינה של דעת הקהל בישראל – זה לא כל כך פשוט – לפני 15 שנים "שתי מדינות לשני עמים" היתה הסיסמה של חד"ש והיום היא של ביבי. כדי לא להיכנס כאן לדיון פוליטי ארוך אסתפק בלומר שהתוויות ימין/שמאל כבר לא מספיקות לצורך דיון כזה.

איתן בקרמן 26 בספטמבר 2010

גלעד, הייתי באותו משחק מיתולוגי ועברתי חוויה דומה עם בית"ר. תהיה אופטימי, יש אמת בשמועה שרוב אוהדי בית"ר הם אחלה אנשים, אמנם המיעוט הוא הרבה יותר מ"קומץ", אבל איכשהו בסוף הטובים מנצחים. לא מסכים? אז בשביל מה שלחנו אותך לאמריקה?

YB 26 בספטמבר 2010

טקסט יפהפה, אולי מעט אופטימי מדי, אבל עדיין משקף איזו מציאות של בית"ר בעידן מלמיליאן (שהלוואי שיארך הרבה מאד זמן). אני לא אוהב את בית"ר, ודי מתעב את דעות "הקומץ", וגם את דעות רבים מאוהדיה, אבל חושב שזו קבוצה שמסמלת את החיבור של הכדורגל לעמך. וזה דבר חשוב.
כשאתה מתחיל לחפור בסוגיה מי זה בדיוק העמך בישראל ואלו עמדות חיים הוא הוא משקף- אז אתה נהיה לגמרי מדוכא, אבל בכל זאת- חיבור בין כדורגל לעמך הוא דבר חשוב. ובישראל, זה קורה בעיקר באמצעות בית"ר ירושלים.

יואב 26 בספטמבר 2010

הייתי בגמר הזה אבל אני זוכר ממנו מעט מאד.קדם לו גמר דרבי נערים בו מכבי הפסידה 1-0 לשער שבתאי לוי.אבא שלי היה מנהל הקבוצה(של מכבי)וישבתי על הדשא.הוא מגדיר את זה עד היום כיום הכדורגל השחור בחייו.
מכבי המליכה את ביתר ביום ההוא, בדיוק כמו שהמליכה את חיפה בחצי הגמר הבלתי נשכח ב-82(למרות שנגמר בהפסד ירוק).לראות נחילים צהובים שחורים או ירוקים באותם שנים-היה מחזה מרענן.מכבי שימשה כחותמת הלגיטימציה.זאת שצריך לנשל.
אני מכיר לא מעט אוהדי ביתר והם אנשים נהדרים ונורמטיבים.לפעמים אני מרגיש שגנבו להם את הקבוצה.לפעמים אני מרגיש את זה גם בקשר לאהובתי-מכבי(שהיתה מחוץ למשחק הפוליטי רב חייה).כדורגל מהווה קרקע נוחה להטמיע מסרים קיצונים וזאת גם פרופגנדה בחינם.ביתר של שנות השבעים היתה מקסימה בדרכה ואני מאחל לה שתחזור לשם.האנדרדוגיות תמיד עשתה לה טוב.
נ.ב
כשהיא עשתה מהפך על מכבי בבלומפילד ב-78 , מאפס שתיים לניצחון(סורינוב מכר או לא?), הרים אותי אוהד ביתר על הכתפיים כשאבי מחייך חיוך עצוב(ישבנו בשער שלוש).זאת תמונה שהולכת איתי תמיד.כמה קסום נראה הכדורגל אז, בעינים של ילד…

השמן הבית"רי 26 בספטמבר 2010

אמן ואמן. כל מה שצריך זה להעיף את שרידי הגאידמקיזם (עידן טל) ולבנות סגל חדש של פושטקים. לא צריך ללכת רחוק עד מאינץ, אפשר ללכת עד נתניה בשביל לראות איך בונים קבוצה סימפטית שמייצרת אהדה של קהל. בטח כשיש לך את האצטדיון הכי טוב בארץ.
ודרך אגב – בוא לא נשכח שלבית"ר היו שלושה "משיחים" – זאבי, גאידמק וגומא. כל אחד בדרגות הולכות וגוברות של מופרכות.

ומלה לאוהדי הפועל תל-אביב – אחחח, איך מגיע לכם טביב (בשם אוהדי כפר-סבא)

באבא ימים 26 בספטמבר 2010

בפןסט קודם של בקרמן שעסק בתקרית סואן ומכבי תל אביב הלנתי על כך שהכותב המעיט בערך השינויים שנעשים בבית"ר במישור הזה. אני שמח לקחת את הדברים שלי בחזרה.

איתן בקרמן 26 בספטמבר 2010

תודה לך באבא, מסתבר שלתגובות כאן יש השפעה :). שמע, זה לא ממש סותר, ברור שיש רצון לשינוי, אבל הוא חייב לבוא עם קאמבק מקצועי מסוים אחרתזה יהיה אסון. נוכחות של אנשים כמוך בטדי תורמת לבית"ר גם כמה שקלים חשובים וגם כמה שקולים חשובים..

שלו רומא 26 בספטמבר 2010

אם זכרוני אינו מטעני כיבוש השטחים נעשה ב 67 ע"י המפלגה של הפועל ת"א, אותה מפלגה שסרבה לדבר עם ערבים וטענה שאנחנו הוא הוא העם הפלסטינאי. לעומתה מפלגת בית"ר ירושלים היתה זאת שחילקה את הארץ חתמה על הסכם שלום והחזירה בסופו של יום את עזה.
אבל מה אני יודע, יכול להיות שאני טועה, ובגלל זה אני לא מצביע כבר יותר משלוש מערכות בחירות, אולי גם בגלל שאני אוהד מכבי ואין לנו ממש מפלגה. בטח לא כזאת שאני מסכים איתה.

יואב 26 בספטמבר 2010

שלו
צודק, צודק, צודק.

איתן בקרמן 26 בספטמבר 2010

שלו, אתה צודק, מפלגת העבודה היא זוועה אמיתית. אבל בוא לא נגזים: את "הארץ" להבדיל מהמדינה האמיתית חילק רבין, הקומץ של בית"ר עודד את הטירוף נגדו, את הנסיגה מלבנון אוכלת החיילים עשה ברק, ואת ההתנתקות עשה שרון אחרי שעזב את הליכוד.

תכלס, מאז בגין הדגול של השלום עם מצרים (כמה שהימין התנגד לשלום עם האויב הכי חזק ואיים שסופנו בא), בגין של סוף שנות השבעים (שאחרי זה דחף אותנו עם שרון לחרא הזה בלבנון), הליכוד לא הוליך שום מהלך של שלום, למרות שכמעט תמיד שלט.

כשהליכוד עלה לשלטון היתה תקווה אצל רבים שיהיה פה שוויון חברתי אמיתי יותר, שיש כאן "מפלגת העם" (הייתי אז נער שתמך בליכוד, אגב), במקום זה קיבלנו אותו דבר רק עוד יותר מקולקל.

שלו רומא 26 בספטמבר 2010

איתן – אני לא אוהב פוליטיקה ולכן אני בדרך כלל לא נכנס לויכוחים אליה, לפי הדעות שלך (אלה שאני קורא) אני גם לא באמת מאמין שיש ביננו הבדלים אידיאולוגיים. אנחנו חיים בתקופה ללא מנהיגים, רבין למרות מה שהשמאל ניסה לנכס לו לא היה גדול אוהבי הערבים, הוא לא היה גם איש שכיבד את מבקר המדינה (במקרה שלו מבקרת המדינה) הוא היה מנהיג, אולי המנהיג האחרון. בוא ובגין (ואם יורשה לי גם בן גוריון ואשכול) עשו או לא עשו דברים מתוך אחריות לאומית ואמונה שלמה (אם אני מסכים איתה או לא), כל מי שבא אחריהם עשה פוליטיקה, ובעיקר לא לקח אחריות על כלום. ברק יצא מלבנון, אבל הפקיר את הגבול, הוא עשה חצי עבודה ולכן זה יצא עקום. הוא שכח שמדינה ריבונית לא יכולה לתת לכוח זר להכנס עליה ולחטוף חיילים. זה הביא עלינו את החטיפה הראשונה והשנייה, אולי הראשונה הייתה בלתי נמנעת אבל חוסר המנהיגות בה גרם גם לשנייה ולמחלמה השנייה. אני כותב את זה בכאב. גם גלעד שליט הוא תוצאה של אותה חוסר מנהיגות. הליכוד כמו העבודה איבדו מזמן את המנדט שלהם. השמאל הציוני היום מיוצג ע"י שלושה חברי מרץ שזה די עלוב, וההבדל בינו לבן ליברמן הוא המיקרו טקטיקה לא איזה תפיסת עולם על חברה צודקת, בכלל כל עניין השלום הוא עלה תאנה לא לטפל בבעיות שאפשר לפתור כמו חינוך בריאות רווחה ושיוויון הזדמנויות. אנחנו מתייחסים קצת בפטרוניות לערבים כאילו אם רק ניתן להם את השטחים הם ירצו שלום (וזה לא שאני חושב שאנחנו רוצים שלום) בעיני זה בזבוז זמן. באמונתי אני סוציאליסט עד גבול מסוים (הגבול בו הסוציאליזם מנוון) אני חושב שלמדינה יש אחריות על בטחון תושביה, על הבריאות שלהם ועל החינוך שלהם. אני לא רואה אף מפלגה שמייצגת את זה. כל אחד יש לו אג'נדה אבל לאף אחד אין חזון. ובמובן הזה הכל הופך להיות אישי.
ובהקשר לספורט הכי קל זה לספר כמה הקומץ לא בסדר, וכמה הם פראי אדם. לזה אני אומר שראשית לכל הקבוצות יש קומץ כזה, בכולם הוא כבר מזמן לא קומץ. וקיבינמט למה יש במדינה משטרה. אחלוק איתך סיפור, יש לי נפגע שיתוק מוחי, בן 45 הגר בחדרה. באחד הימים בשובו מהעבודה במקום מוגן הוא הותקף ע"י חבורת ילדים בני 16 והוכה קשות, למרות שכולם יודעים מי הם הנערים אף אחד (במשטרה) לא עושה עם זה כלום. אני באופן אישי מאוד פגוע מזה. זה הרבה יותר גרוע מטרור, מערבים ומלה פאמליה. זה הסרטן שלנו. מי מרביץ לחסרי ישע (ותאמין לי שדאם תראה אותו, ממאה מטר תראה שהוא חסר ישע).
אז שכולם יספרו לי כמה הם צודקים, אבל עד שלא יפסיקו לשדוד פה קשישים, לנצל חסרי ישע או כשיתחילו לדאוג לניצולי שואה ולשאר הניזקקים, כל הסיפורים על שלום הם בלבולי מוח. וזה עונש שמגיע לנו.

אסף 27 בספטמבר 2010

רק בוא נדייק: שרון עשה את ההתנתקות לפני שעזב את הליכוד, והיא אפילו קיבלה רוב בהצבעה בין מתפקדי המפלגה.
בפועל, המקסימום שהשמאל יודע לעשות ( עד היום ) זה לפנות חיילים. פינוי מתנחלים בוצע רק ע"י הליכוד.

איתן בקרמן 27 בספטמבר 2010

אסף, אתה צודק, אבל על זה הליכוד התפרק לא? את החיילים לא "מפנים" אלא מוציאים אותם מאיזורי קרבות מיותרים כדי שלא ימותו במקומות מיותרים כמו לבנון. פינוי חיילים, ומתנחלים, לא נעשה על ידי הליכוד או העבודה אלא על ידי הממשלה הנבחרת של ישראל, ולא משנה מי בראשה.

אנונימוס 27 בספטמבר 2010

אם אנחנו כבר מדקדקים ומדייקים – תוכנית ההתנתקות לא זכתה לרוב בקרב מתפקדי הליכוד
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2911106,00.html

איציק אלפסי 26 בספטמבר 2010

איתן,
פוסט נפלא עם אבחנות סוציו-פוליטיות מרתקות.
בית"ר מצאה את עצמה בעשור החולף במשבר זהות חריף, מקביל למשבר הזהות של מה שאפשר לכנות כישראל "השנייה"- אותה קואליציה שעלתה לשלטון במהפך 77'. זה דבר אחד להפוך להגמוניה, זה דבר אחר לשמור על הערכים שלך ככזה. חלק מאוהדי בית"ר תרגמו את "הקבוצה של המדינה" ללאומנות- לדעתי זה נבע דווקא (ונגעתי בזה במאמר אקדמי שכתבתי בנושא) מאי-התגברות על רגשי הנחיתות ההיסטוריים. רוצה לומר- מי שבטוח באתוס שלו לא צריך להגן עליו במילטנטיות ולשנוא את מי ששונה ממנו.
התהליך שבית"ר עוברת הוא לדעתי תהליך שעובר גם על ישראל "השנייה"- יצירת אתוס פטריוטי שאינו מבוסס על אלמנטים של התבדלות מהאחר אלא על הדגשת האלמנטים החיוביים בתוכנו.

אביאל 27 בספטמבר 2010

בקרמן – נראה לי שאתה קצת מבלבל מושגים, הליכוד היא ממש לא מפלגה סוציאלית ואף פעם לא טענה לכך, ההפך הוא הנכון, הליכוד היא מפלגה ליברלית מבחינה כלכלית, הסיבה שמרבית האנשים מהמעמד הנמוך בחר בה על אף המצע שלה תלויה בשתי סיבות, הראשונה היא ראייה במפלגת השלטון (מפא"י וממשיכות דרכה) ככזו שמשמרת את הסדר הקיים שלא מטיב עם אותם שכבות ושהפלתה אותם לאורך השנים והשניה והמרכזית יותר העניינים המדיניים.

Comments closed