תודה לך, פוטבול / שרון אביטל

  פוסט מאת שרון אביטל גלוי וידוע שהנוצרים לא התברכו במספר רב של חגים. בעוד עם הספר מצווה לסעוד/ לצום/ […]

 

פוסט מאת שרון אביטל

גלוי וידוע שהנוצרים לא התברכו במספר רב של חגים. בעוד עם הספר מצווה לסעוד/ לצום/ לשתות עד דלא ידע פעם בחודש בממוצע, לזכר עם זה או אחר שטבח או נטבח, הרי שמספר החגים הגדולים בדת הנוצרית מועט יותר. חג ההודיה, ה"טנקס גיבינג", הוא תוספת אמריקאית מבורכת ללוח החגים המרווח.

למעשה זהו חג כה נפלא, שפשוט מחכה ליזם המוצלח שייבא אותו גם לארץ הקודש. אחרי הכל, אם נתעלם מהמסורת הקולוניאליסטית, קשה שלא להתאהב בחג חילוני לחלוטין, שכל כולו הכרת תודה. בשנתי הראשונה בארצות הברית הסביר לי חבר בתמציתיות את סוד קסמו של היום: "כדאי שתדעי שחג ההודיה הוא החג הכי אמריקאי והכי כייפי שיש. חשובים בו רק שני דברים: אוכל ופוטבול. בעצם, פוטבול ואוכל".

חג ההודיה הוא הזמן בו כולם מתכנסים עם משפחותיהם, הוא הזמן בו מי שידו וזמנו לא משיגים נסיעה אל המשפחה הרחוקה זוכה לכינוי "יתום" ומוזמן לסעודות עם חברים. זהו גם החג שמתקשר יותר מכל חג אחר לספורט – במקרה הזה פוטבול.

היריבויות המרות והעתיקות בין בתי ספר שידועים בתחרותיות ביניהם, מתנקזים בכל שנה לאותה ההתמודדות: במשחק האחרון של העונה, שמתרחש תמיד בחג ההודיה. מכל הקרבות המתוחים, אחד הוא לדעתי הלא אובייקטיבית הטעון והמעניין ביותר: המשחק בין אוניברסיטת טקסס שבאוסטין (להלן:UT) לאוניברסיטת טקסס  A&M (להלן:Aggies).

ליגת פוטבול המכללות מעוררת כמובן רגשות עזים אצל האמריקאים, שמפתחים הזדהות ונאמנות מגיל פעוט לקבוצה של העיר/ההורה ונאמנות בוגרת ורוחשת הורמונים לקבוצת הקולג' שלהם. זהו שילוב קטלני של אהדה ספורטיבית וגאוות יחידה צבאית, מפולפלות בזכרונות הוללות מימי הקולג' העליזים.

בערים כמו אוסטין (UT)  וקולג' סטיישן (A&M), להן אין קבוצות פוטבול מקצועניות באן.אף.אל, אבל האוניברסיטאות בהן דומיננטיות מאוד מבחינה תרבותית, קבוצת הפוטבול של האוניברסיטה שולטת בשיח הציבורי. המאמן מככב בכל ערוצי הטלוויזיה המקומיים יומיים או שלושה בשבוע (ראיונות לפני המשחק, קלוז אפים מתוחים תוך כדי המשחק וניתוחים מלומדים אחריו), מרוויח כמה מיליוני דולרים ובכל בשבוע נתון הוא האיש השנוא או האהוב ביותר בעיר.

*

האוניברסיטה בה למדתי עד לא מכבר, UT, נבחרה על-ידי "ספורטס אילוסטרייטד" כקולג' ספורט הטוב ביותר בארה"ב לשנת 2002. באולימפיאדה האחרונה בבייג'ין זכו 14 סטודנטים מהאוניברסיטה שלנו במדליות (10 מתוכן מזהב!), נבחרת השחייה  היא הטובה ביותר בארה"ב , אבל נדמה לי שרוב הסטודנטים בכלל לא מודעים לעובדות הללו. כולם יודעים, לעומת זאת, שקבוצת הפוטבול זכתה באליפות ב-2005.

אף לא אחד מכל הקרבות והמשחקים החשובים לא מתקרב בחשיבותו בעיני האוהדים לדרבי הטקסני בין UT  לאגיס. היריבות רבת השנים בין המכללות הולידה תחרות מיוחדת, בה כל קבוצה שמובילה בענף ספורט על פני הקבוצה מהאוניברסיטה היריבה – זוכה לנקודה. בסוף העונה מסכמים את הנקודות במעמד חגיגי ומוקירים תודה למנצחים – אבל כמובן ששום התמודדות מסוג זה אינה נחשבת כמו זו שעל מגרש הפוטבול.

כדי להבין את עוצמת ההתרגשות לפני המשחק דמיינו דרבי תל-אביבי עם מסורת של מאה שנה, דמיינו שבית"ר ירושלים היתה קבוצה תל-אביבית בדרבי מול הפועל – מינוס האלימות, פלוס מאה אלף צופים, מאה מעודדות, לוליינים וכמה מאות חברי תזמורת ולהקות.

הדרבי בין UT ל A&M, בין הכתומים לסגולים, בין ה"שוורים" (סמל UT הוא שור, והסטודנטים נקראים Longhorns) לבין ה”חקלאים” (Aggies) הוא הסופר-קלאסיקו של טקסס. קרב בין שתי מסורות ושתי תפיסות עולם.

*

למרות שטקסס מצטיירת בתודעה הקולקטיבית כמדבר בו קאובויים מובילים בקר לעבר השקיעה, מצביעים לבוש ושונאים הומואים, הרי שהמציאות יותר מורכבת ומעניינת. ראשית, המדינה ברובה הגדול ירוקה מאוד ולא מדברית. שנית, הבירה, אוסטין, נחשבת לאואזיס של קוליות בשמרנות הדרומית. זו עירם של לאנס ארמסרונג, ווילי נלסון, ג'ניס ג'ופלין, מתיו מקונוהי, רוברט רודריגז, והעיר המועדפת על קוונטין טרנטינו.

אוסטין מארחת כמה מפסטיבלי המוסיקה הגדולים ביותר בארה"ב (ACL , SXSW) ונחשבת לבירת מוסיקה בינלאומית. למרות שמגפי בוקרים שפיציות הן לא מראה נדיר, הרי שקעקועים, פירסינג ותלבושות וינטאג' תמוהות נוכחות לא פחות. אוסטין מתריסה לעבר טקסס בסיסמה "שמרו את אוסטין מוזרה" (Keep Austin Weird), וכל ביקורי המושל שזכיתי לראות בעיר זכו לבוזים מחרישי אוזניים.

כן, המושל הוא רפובליקני ובאוסטין הרוב המוחץ הוא דמוקרטי. קולג' סטיישן, לעומתה, היא טקסס המסורתית יותר, השמרנית, בה רוב הסטודנטים מגיעים מחוות ומצביעים לרפובליקנים. הם הקאובויים המנומסים והטובים, בניגוד לאוסטינאים ההוללים (אוסטין נבחרת בקביעות לאחת הערים האטרקטיביות לסינגלס, כאשר אחד המדדים הוא מספר הקונדומים שנמכרים בעיר בכל רגע נתון).

אמנם A&M גם היא אוניברסיטת מחקר מעולה, וכמובן שיש גם בקולג' סטיישן אווירה נעימה (חבר טרנסג'נדר שלומד ומלמד שם מדווח על אווירה תומכת באוניברסיטה שבדרך-כלל ידועה בשמרנותה), אבל באופן כללי האוניברסיטאות מייצגות שתי תפיסות עולם. שני המחנות הללו חולקים אחווה טקסנית בצד יריבות עמוקה, שמגיעה לשיאה במפגש המסורתי של חג ההודיה.

*

בשנים כתיקונן UT מגיעה למשחק בייתרון ברור. האוניברסיטה גדולה, מפורסמת ועשירה יותר, וכך גם קבוצת הפוטבול שלה. אבל למרות ש-UT מובילה במאזן המישחקים לאורך השנים ביחס של 1:3, הרי שהשנה המצב היה שונה. בשנה שעברה UT הגיעה עד לפיינל פור, ובדראפט הנחשב לאן.אף.אל, ששואב את ארה"ב כולה למשך ימים ארוכים, נבחרו ששה משחקניה. המעבר ההמוני לא עבר בצורה חלקה, והקבוצה עברה קשיי בנייה מחדש.

המעקב שלי אחרי ליגת הפוטבול האמריקאית הסתכם השנה בדיווחים בפייסבוק. כאשר השבת יוצאת בארץ הקודש מתחילים משחקי הפוטבול בארץ האפשרויות, והססטוסים של חברי מתחלפים כמו לוח התוצאות במירוצי סוסים. העדכונים מדווחים על מהלכי המשחקים השונים, ההצלחות והאכזבות – איש איש וקבוצתו, איש איש והלייקים שלו.

השנה, רוב הסטטוסים של מי שקשור ב-UT  הסתכמו, באופן זה או אחר, בקללות ובתחנונים לשחקנים שינסו לפחות להעמיד פנים שאכפת להם. המצב חמור, זה היה ברור. לראשונה מזה זמן רב UT הגיעה למשחק המסורתי כאנדרדוג מובהק.

*

העימות המסורתי בחג ההודיה – מול עיניהם הבוחנות של מיליוני אמריקאים, שסיימו את הארוחה המסורתית של הודו ממולא, תפוחי אדמה במרשמלו ורוטב אוכמניות, וכעת מנמנמים בחדווה מול הטלוויזיה – מלווה בריטואלים רבים. באוסטין ההתרגשות שהולכת ונבנית במשך כל הסתיו לקראת המישחק מגיעה לשיאה במצעד שמובל על-ידי המעודדות, התזמורות והאוהדים הרבים לעבר האיצטדיון הענק.

בקולג' סטיישן נהגו במשך תשעים שנה לערוך קומזיץ רב משתתפים שסימל את הרצון הבוער של האגיס להביס את UT. ב-1999 המבנה הענק שהוכן לקראת הקומזיץ קרס ו-12 סטודנטים נהרגו. באותה שנה העמיתים ב-UT ביטלו את המצעד החגיגי וכמו האגיס, ערכו גם הם טקס זיכרון לנופלים. שמונת ימי האבל הסתיימו בהתמודדות המסורתית, שלכבודה הוכן המבנה שקרס.

אחד הסטודנטים קרא בנאום לפני המשחק לקול תשואות ההמון: "החיים חשובים יותר ממשחק ואנו תמיד נזכור את ההרוגים. אבל המשחק הוא חלק חשוב מחיינו והיה חשוב גם בחיי ההרוגים". אכן, החיים נמשכים ולמרות שבעקבות האסון הקומזיץ במתכונתו הישנה בוטל, הרי שהמשחק המסורתי ממשיך להיות גורם מרכזי בחיי האוהדים.

באוסטין, ההתרגשות לקראת המשחק, שהולכת ונבנית במשך כל הסתיו, מגיעה לשיאה במצעד שמובל על-ידי המעודדות, התזמורות והאוהדים הרבים שעושים את הדרך לעבר האיצטדיון הענק. הטקסים נערכו, הסעודות נאכלו והמתח לקראת המשחק עצום. האם טקסס (UT)  יצליחו להצדיק את סכומי העתק שמושקעים בהם? האם יצליחו להתאושש מאובדנם של שישה משחקני הקבוצה ומהיכולת הבעייתית לאורך העונה? התשובה הקצרה היא שלא.

*

האגיס הובילו במשחק 24-17 אחרי שני טאץ' דאונס וכמה מהלכים מוצלחים. טקסס קיבלה את הכדור לקראת הסיום וניסתה במאמץ נואש להשוות כדי להגיע להארכת זמן, אך האגיס השתהו ועבדו עם השעון לטובתם. טקסס הובסו וסיימו את העונה במקום האחרון, המיקום הגרוע ביותר בתולדות המאמן הנוכחי, מארק בראון.

חבר אמר לי פעם שרמת הדציבלים באיזור הקמפוס של UT בימי שבת משמשת לו כסיסמוגרף למידת ההצלחה של הקבוצה במשחק הפוטבול. הוא היה מבוגר יותר וציני והעדיף את השקט של ההפסדים על פני הזיקוקים והחגיגות הרועשים של הניצחונות. אני מדמיינת את UT בחג ההודיה ודי ברור לי שהיה שם שקט, מאוד שקט. אבל אולי לא. אולי חוסר הציפיות עוזר להתמודד עם כשלונות. אחרי הכל, שום קללות לא הוטחו לחלל הפייסבוק שלי בחג ההודיה האחרון.

שטנצלר
אז מי זה שם מולנו במראה? / נדב לפיד

תגובות

  • B. Goren

    נפלא שרון. מאז ביליתי בסן אנטוניו שנה מחיי, יש לי סנטימנטים עמוקים לכל מה שקשור בטקסס.

  • בלינדר

    טקסס?
    GO DUCKS!

  • אברהמי

    שרון, זה באמת יותר גדול מטקסס-אוקלהומה?

    • שרון אביטל

      בשנים האחרונות העימות בין טקסס ואוקלוהומה באמת נחשב יותר משמעותי וזאת משום שאוקלוהמה חזקה יותר מהאגיס והיוותה יריב יותר רציני ושקול לטקסס. ובכל זאת, לעימות עם האגיס יש מטען היסטורי ורגשי כמו שרק לדרבי יכול להיות.

  • דובי מילר

    מזכיר לי את הספר הנפלא ובעקבותיו גם הסדרה - "אורות ליל שישי" (למרות ששם זו ליגת תיכוניים).

    • תום

      ספר, סרט וסדרת חובה לכל מי שמתעניין בתרבות הספורט האמריקאית.

  • יובל קליין

    Go Coogs! Case Keenum for heisman 2011!

  • מנחם לס

    עם כל הכבוד למאבקים הללו (ואני מכיר את כולם), המשחק החם ביותר היה ונשאר אוהיו סטייט נגד מישיגן

Comments are closed.