בובה מתנפחת, מאה דולר ויריקות כמו גשם

 פוסט מאת מוטי דניאל

הבובה שהביאה להתלהטות יצרים (צילום: יוסי ציפקיס holoniafans.com)

אפשר להתווכח על טיב הטעם במיצג הבובה המתנפחת שהופיעה בתצוגת התכלית של אוהדי חולון השבוע, במשחק נגד ירושלים. יהיה מי שייצא נגדה מטעמי מוסר מתחסדים, אך חובה לציין שהיתה פה יצירתיות יוצאת דופן. האוהדים בסגול

משכו תשומת לב ללא אלימות ובלי לפגוע באף אחד, מלבד אולי ברגשות האוהדים הירושלמים. בכל אופן, פגיעה ברגשות זה ממש לא מצרך נדיר בתרבות הספורט שלנו, ואפשר היה להמשיך הלאה בחיוך.

מה שהפריע יותר זו ההיתקלות של אוהדי ירושלים עם המאבטחים והמשטרה. אין שום סיבה שנראה התקהלות והתקבצות מלווה בדחיפות של אוהדים על ידי צוות האבטחה. זה צריך להיות מחוץ לתחום.

ממה ששמעתי, ואני לא ממש עוקב באדיקות אחרי אתרי האוהדים, הכל החל מיריקה של אוהד ירושלמי, שיכור קמעה, לעבר אחד המאבטחים. פה המקום לקפוץ למנהרת הזמן, לשנת 1979, ולהביא סיפור ממפגש מיוחד של חולוניה עם הקהל הירושלמי.

*

כל מי שלא היה באולם "שטראוס" בירושלים (על שם הרחוב, לא על שם החברה..), צריך דמיון עשיר כדי לקלוט את הסיטואציה. באולם הפיצפון לא היו מקומות ישיבה רגילים. הקהל ישב במעין מרפסת מסביב למגרש, למעלה, מאחורי גדר עם סורגים. הקשר האישי הישיר בין הקהל לשחקנים בא לידי ביטוי ביריקות העסיסיות שנשלחו למגרש.

את חולון אימן פיני גרשון, והזר היחיד שלנו היה בוב רומה, בחור ביישן ששבוע קודם שבר את האף ושיחק עם מסכה מפחידה על הפנים. אחרי שהבין שאי אפשר לראות עם המסיכה סנטימטר קדימה, הוריד אותה וזרק אותה לספסל. כולנו פחדנו שיקבל מכה שתשבית אותו מהמשחקים הבאים.

בירושלים שיחק אחד הזרים המיוחדים שהיו אי פעם בארץ. קנדל פינדר היה וירטואוז שאף אחד לא הצליח לעצור, אבל גם לא ידע לנצח משחק ולא הצליח להשאיר את הקבוצה בליגה.

אני הייתי אז נער בן 16, שכמעט ולא רואה מגרש עד אז ובטח לא מבין לאן הוא מגיע. הקור של החורף הירושלמי הכריח אותנו לשבת על הספסל עם מעילים וכובעים. למזלנו, הספסל היה מוחבא מתחת למרפסת האוהדים, כך שהיריקות הגיעו רק אל פיני שעמד על הקווים, ולאוהדים הבודדים שלנו שנאלצו לעמוד ממש בצמוד למגרש מאחורי הסל. היום משלמים הרבה כסף כדי לזכות במקום כזה, אז זה היה עונש על זה שהעזת לצאת מהבית ולנסוע ל"שטראוס".

לקראת סיום המשחק השקול ביצענו בריחה לחמש הפרש והניצחון הובטח. פיני, שפחד מפגיעה ברומה, שלף אותי ממעיל הדובון כדי להחליף אותו. נכנסתי כשהשעון הראה 00:02.

הבלגן על המגרש הקטן, עם האוהדים מסביב, עם הצעקות – ועם מבול היריקות שגרם לך להרגיש שאתה משחק במגרש פתוח בגשם – גרם לכך שכמעט אף אחד לא שם לב שנכנסתי לשחק. אבל היו שניים שכן שמו לב. הראשון היה האוהד אז והיום, מנחם כהן, שבחיוך מלא ביטחון אמר לי לא לפחד, והבטיח לי מאה דולר אם אקלע סל. ממש מהמר מקצועי.

השני היה ניב בוגין, שעמד עם הכדור כדי להכניס אותו למגרש לשתי השניות האחרונות. אני מסתכל ימינה ושמאלה, די בהלם מהסיטואציה, ושומע מרחוק את ניב צועק: "מוטי, מוטי". כשאני פונה לעברו הוא מוסר לי את הכדור וצועק לי לזרוק. בלי לחשוב הרבה אני משחיל מרחוק, עם הבאזר, שתי נקודות שלא שינו כלום.

הייתי מאושר כאילו קלעתי סל ניצחון. כמובן שאף אחד לא בא לחבק אותי, כי כולם ברחו לחדר ההלבשה להתחבא מהיורקים. גם מנחם והמאה דולר נעלמו. באימון הבא פיני ניגש אלי ואמר לי, בדרך של פיני: "דיברתי עם מליניאק (אז מאמן נבחרת הנוער), אמרתי לו שנתת משחק גדול".

*

מוטי דניאל / מיקי, מוטי, מגי, אולסי, סילבר – אבל אנחנו באנו לוהטים

ההיסטוריה של הפועל ירושלים באתר צ'ה

  

לנון, שלושים שנה.
אם אני פיט סמפראס

18 Comments

ד"ר א. 8 בדצמבר 2010

כל מי שנפגע מהבובה המתנפחת צריך לשאול את עצמו אם הוא מעדיף חזיזים או השוואות עם צמרת השלטון הגרמנית בשנים 33-45.

אנונימוס 8 בדצמבר 2010

אולי הפכתי קהה חושים, אבל לא הבנתי מה הבעיה בבובה.

תמיר 8 בדצמבר 2010

מוטי, עזוב אותך מהבובה. הסיפור שלך נהדר! המשפט של פיני זה פשוט קלאסיקה שאין דברים כאלו. לטעמי, מקפל בתוכו את כל הטוב והרע שיש באיש המורכב והמוכשר הזה.

המון תודה!

קרמר 8 בדצמבר 2010

יצא לי לאמן באולם הזה לפני כמה שנים. מדובר בבונקר תת קרקעי והמקום הזה לא ראוי למאכל כדורסלן. גם אני לא הבנתי, למה שמישהו ייפגע מבובה מתנפחת?

דורון 8 בדצמבר 2010

קרמר,

איך אתה לא רואה? זו בובה שלא שומרת נגיעה!

איציק אלפסי 9 בדצמבר 2010

סיפור ענק, מוטי! וזו ההזדמנות גם לומר לך תודה על העונה הנפלאה אצלנו בירושלים והזכייה בגביע בגמר הבלתי נשכח נגד מכבי.

מישהו יכול להסביר לי מה היתה הדאחקה עם הבובה? זה קצת עבר מעלי.

ברוך קרמר 9 בדצמבר 2010

המשפט של פיני – תמצית ההישראליות.
פוסט אדיר

דודו 9 בדצמבר 2010

מוטי – בתור אוהד הפועל חולון מילדות, הייתי מאוד שמח לשמוע ממך על משחק הכדורסל הראשון שהייתי בו כילד עם אבי ז"ל, משחק ששינה את חיי והפך אותי לאוהד חולון ובכלל לאוהב ספורט. אני מדבר כמובן על המשחק המפורסם עם הסל של ג'ק צימרמן בשנייה האחרונה. אני בטוח שכמו כל אוהד חולון ותיק או שחקן לשעבר, גם אתה זוכר היטב את אותו ערב טראגי באולם הפחים (טראגי לחולון כמובן). אשמח, ואני בטוח שיש עוד רבים אחרים, אם תוכל לספר על המשחק ההוא מנקודת ההשקפה של שחקן שהיה שם על המגרש.

מוטי 9 בדצמבר 2010

אין ספק- אירוע מעצב בעולם הכדורסל החולוני!

פאקו 9 בדצמבר 2010

לעניין הבובה – פשוט חפשו ביוטיוב "זו עם האדום". משעשע בטירוף. מעדיף את זה עשרות מונים על "הוא יתום" שצעקו לשמעון מזרחי לאחר מות אמו.
ושמח לראות שהפוסט הקודם של מוטי לא היה הבלחה חד פעמית. אוהדי חולון מבקשים – תנו לו טור קבוע!

יואב 9 בדצמבר 2010

מצטרף כצהוב.

פרלה 9 בדצמבר 2010

הזכרון הראשון שלי ממך הוא הולך מכות ומחליף גידופים עם אוהדי הפועל חיפה במשחק נוער במגרש הכדורסל הפתוח והישן של הפועל בהדר בחיפה.

מוטי 9 בדצמבר 2010

מעניין שכל אחד זוכר דברים אחרים. מכות לא היה שם, אבל הרבה קללות ואיומים מצד הקהל כלפי חברי בקבוצה וכלפי בעיקר. המאיימים היו מבוגרים שאני לא יודע איך ומה הם עשו במשחק נוער.
למזלנו היו שם גם אוהדי מכבי חיפה "ששמרו" עלינו .
בכל מקרה, הכי הרבה אני זוכר מהמשחק הזה שהיה זיז בולט מהחישוק שנחתכתי ממנו בחימום. כל המשחק התעסקתי בפצע שהיה לי ביד. אחרי המשחק אמר לי אחד השחקנים מחיפה שהם עשו את זה בכוונה כי ידעו שמישהו מאצלנו יטביע בחימום ויפצע….לא ערב גדול במיוחד אבל כנראה שגם אותו זוכרים…

מיכאל 11 בדצמבר 2010

מוטי, פוסט גדול עם פאנץ' ליין אופייני לפיני. רק תמשיך !!!

הופ 14 בדצמבר 2010

הגעתי באיחור אבל טוב שבאתי. פוסט מעולה!

martzianno 15 בדצמבר 2010

עוד, עוד, עוד!

מנחם כהן 9 בינואר 2011

לא רצית לקבל את מאה הדולרים אז קניתי ופלה גדולה עם ציפוי שוקולד ונתנתיה לך.

חבל שניב בוגין לא היה נחוש ואסרטיבי במשחק נגד מכבי, כשמייק קרטר מסר לו את הכדור שבע שניות לסיום…

S&M 19 בינואר 2011

חחח… סיפור גדול! תודה! ;-)

Comments closed