אז מי זה שם מולנו במראה? / נדב לפיד

פוסט מאת נדב לפיד

לא דעות, לא פרשנויות, לא ניתוחים. מאה דעות נכתבו, אלף עוד יכתבו, במעבדות של מדעני הכדורגל, שלעולם לא מבולבלים. הקסום אצלם, הוא תמיד תוצר מתבקש של שרשרת טיעונים הכרחיים. והרי כל יופיו של הקסום, שהוא תוצאה אקראית של בחירה חופשית לחלוטין, שסופה עננה ורודה.

גם לא רגשות. הרגשות הופקעו מאיתנו מזמן, הם שוכבים במגירה של יועצים פוליטיים ומומחי רייטינג, שקודחים "תתרגשו, תתרגשו כבר"- עד שהאוזניים נסתמות והלב הופך אבן. נדבר על תחושות, מילה מסתורית יותר, לא מחייבת. איש לא יעצב מדיניות או קונספט טלוויזיוני על בסיס תחושה ולכן לאיש אין חפץ בה.

תחושה משונה עוברת בי, אוהד הפועל. נדמה שהפכנו בשנה האחרונה יפים יותר מכפי שאנחנו באמת. אנחנו הצפרדע שנשכחה בגופו של הנסיך, אנחנו מתמודד הראליטי שההפקה בחרה להותיר, משום מה, בווילה המפוארת, כדי שתהפוך לביתו הקבוע. ואולי יותר מכל, אנחנו האיש שבבואתו במראה יפה ממנו. לא רק פעם אחת ויחידה, ולא בהבלח של רגע, ולא בחצי מבט מטעה בגלל הסינוור הבוהק של השמש. כבר בערך שנה אנחנו מביטים בעצמנו במראה, ועצמנו יפה יותר מאיתנו.

אז בודקים בעוד מראה, אלו הקטנטנות של המכוניות ברחוב, ובזו המלבנית, בשירותים של בית הקפה, ובהשתקפויות של חלונות הראווה של החנויות בכיכר – היא עודנה יפה יותר מאיתנו, הבבואהֿ.

אין פה געגועים פתטיים לימים של קידוש ההפסד ולנורמליות של בינוניות רגשית וספורטיבית. החיים קצרים אומרים אלה שיודעים, ולהתבכיין על נס כזה נראה פינוק בלתי נסבל. פשוט יש איזה "אני” שלא מכיר את עצמו במראה, או במצלמה של הטלוויזיה, נניח בזאת שמשדרת עכשיו בשידור ישיר מליון. משבר זהות מתוק.

בהתחלה גורמת התחושה הזאת, תחושה של חיים מעבר לגבולותיך, לסוג של שיכרון, היפר-ונטילציה נפשית. זה מענג אבל מתיש, ולא פעם אתה מייחל שזה יסתיים. אבל זה לא מסתיים, כבר בערך שנה, מה שמייצר בסוף שגרה של חוסר שגרה.

בסוף כמעט אתה שוכח, ככלות הכל יש יום-יום להתעסק בו, עד שאתה נתקל בילדים שהתגייסו הרגע לשורות הפועל, או באוהדים חדשים, שכמוהם כילדים – ושוב אתה שומע את עצמך, היסטוריון ישיש, מסביר שזה לא כך אלא בעצם אחרת, כלומר זה רק נראה כך ולמעשה זה הרבה פחות טוב, ועוד רגע זה ייגמר, מן הסתם בצער, ובכלל סביר שזה כבר נגמר ורק אנחנו עוד לא מרגישים.

לכן רצוי לסייג את עצמך, כמה שיותר, במהלך כל משפט, ואם אפשר גם לנקוש על עץ בסופו. אבל זה לא מסתיים, כאמור כבר שנה, והאני האמיתי מסרב להתגלות, נותרת רק ההשתקפות המחמיאה במראה. משבר זהות מתוק. 

 *

ויותר מכל זה משתקף בדמותו של הקדוש ערן זהבי, האיש שעל שמו עוד יקראו רחובות ובתי ספר תיכונים. לא בעוד מאה שנה, אלא ממש עוד מעט, יתייסרו ילדיכם ב"תיכון על שם ערן זהבי למדעים ולאומנויות”.

שהרי מעבר לכל מה שמדהים אצל זהבי, מה שבאמת הכי מדהים בו, הוא שערן זהבי שמחולל את כל הניסים האלה הוא לא ערן זהבי. לא ערן זהבי האמיתי. זהבי הוא לא האיש שהוא נראה. רק נראה שהוא כזה. מה שבאמת לא יאמן בזהבי הוא שהוא הרבה יותר טוב מעצמו. הוא עושה דברים שזהבי האמיתי לא מפנטז עליהם. לא פעם אחת, אלא פעם אחרי פעם, אלף פעמים.

הרי ידוע לכולנו שיש זהבי אמיתי, שלא מוסר מספיק טוב, מקבל החלטות בינוני, לא מרים ראש, לא קורא נכון את המשחק, לא סוגר מספיק טוב בהגנה. ובכל פעם שהוא שב להיות הערן זהבי הזה, יש בכך מן המרגיע. הרי ידענו שהוא ערן “לא יעזרו גם מאה גולים של אליפות, הוא עדיין שחקן בינוני" זהבי. אנחנו מתרווחים על הכסא מול המוכר והידוע. אבל אז הוא שולף צמד מול בנפיקה ומבשל את הראשון מול ליון… והגול ההוא…

אז ערן זהבי האמיתי עדיין קיים, אנחנו חשים את זה בשכל הישר, אבל אף אחד, כולל זהבי, כבר לא יודע איפה הוא נמצא. נשארנו עם זהבי מהטלוויזיה, שהוא ליהוק מוגזם לחלוטין לתפקיד עצמו, ערן זהבי מהוליווד, ערן זהבי מ"הטיטאניק” – הסרט, לא הספינה. לא אמין, לא מציאותי, אבל המציאות נעלמה ורק הסרט נותר.

זה בערך מה שאנחנו מנסים להסביר לעצמנו, ולמי שלא הכיר את זהבי ואת הפועל ההם, שעדיין מציצים פה ושם מאחורי המראה ומאחורי המסך – אבל אז שבה הדמות שבטלוויזיה והודפת אותך בבעיטת מספרת. ובאמת שאנחנו לא רוצים לפתח תודעת אנדרדוג מזויפת. אנחנו לא רוצים להיות אימפריה עם תודעה של קורבן. חזק שלעד מרגיש עצמו חלש. אנחנו יודעים בדיוק איך דברים כאלה נראים. ככה נולדים כובשים שיורים באחרים ובוכים על עצמם.

להיפך, אנחנו מתענגים על הזכות הנדירה לצאת מהכלא של עצמנו, לא רק לרגע ולא באופן חד פעמי בסערת חושים אקסטטית או במסגרת ערב גמר של תוכנית ריאליטי. פשוט להיות טובים יותר ממה שאנחנו באמת. לקוות שהאנחנו האמיתי יעלם לכמה שיותר זמן. אולי יטבע בים. להפסיק לנתח מי אנחנו באמת, ומה מסתתר מאחורי המראה, פשוט להאמין בה, במראה, ובדמות השרמנטית שנשקפת ממנה. לאמץ שפה מסויגת פחות, לקמץ בניואנסים, ולחגוג את משבר הזהות המתוק הזה ואת יופיו של זהבי.

"על השחיטה" - סיכום שבוע 13
Should I stay or should I go now

21 Comments

אנונימוס 8 בדצמבר 2010

יפהפה

הדס 9 בדצמבר 2010

הטקסט הכי יפה שנכתב על הקבוצה הכי גדולה בתולדות המועדון (והוא גם הולם להפליא את קבוצת הכדורסל שהיא כבר עכשיו הדבר הגדול הבא לנפש אדומה שתמהה על המעיינות השופעים של האושר הזה)

דניאל 9 בדצמבר 2010

לא, זה לא נוח.
התקופה קשה לי.
אנחנו מנצחים, אנחנו יפים, אנחנו נכונים.
אולי זה האתוס האדום, של "הפועל שוב הפסידה", "הצבע הלא נכון" שרודף אותי. רודף אותנו.
יש כאן יותר ממשבר זהות. יש כאן זהות אחרת. משונה, לא רגילה, נפלאה.
קשה לאמץ את הזהות החדשה הזאת. החשש ענק, בגלל האתוס. הנפילה תהיה כואבת מאוד. והיא כנראה תבוא. בכדורגל, ההנהלה עם האצבע על כפתור ההרס העצמי. בכדורסל, הפרויקט המרגש ביותר שיש, עומד בפני סכנה תקציבית.

הפועל. תודה שספגת בדקה ה88. אוהב אותך המון.

הופ 9 בדצמבר 2010

וואו. איזה יופי של טקסט.
מחכה לעוד.

קרמר 9 בדצמבר 2010

אחלה טקסט. אבל ראו הוזהרתם – ברגע שתאמינו למשתקף במראה – תהפכו למכבי.

סופרפלי 9 בדצמבר 2010

יפה ממש.

עופר פרוסנר 9 בדצמבר 2010

הטקסט יפה להפליא. הוא מרגש אפילו. וזה נראה כאילו אוהדי הפועל עוברים את מה שעברו אוהדיה של מכבי חיפה בעשור הזה – תהליכים שונים, תוצאה זהה. משבר של זהות.

ההבדל היחיד הוא, ויתקנו אותי אוהדי הפועל שנמצאים כאן אם אני טועה, זה שהפועל כבר הייתה אדירה. נגיד, בשנות ה80, הקבוצה שלקחה שלוש אליפויות עד ירידת הליגה. אז איזה הפועל היא האמיתית? זו של שנות ה80 או זו של שנות ה90, או זו של עכשיו?

אמיר ונונו 9 בדצמבר 2010

ראשית, זהו אחד הטקסטים היפים והמעורפלים עד כדי דיוק שקראתי על מצבנו הנפשי מזה זמן רב.
עופר, לשאלתך, אני לא חושב שאי פעם היתה לנו קבוצה כמו זו הנוכחית (תיקון: אי פעם = מאז שנות השבעים). גם הקבוצה שלקחה שלוש אליפויות בשנות השמונים לא יצרה בקרב האוהדים את תחושת העוצמה המתבטאת בכך שאותה קבוצה שהפסידה לאשדוד בתצוגת נפל, מאוכזבת מתיקו של הדקה ה- 90 בליון. המסר הבלתי מילולי שמעבירה לנו הקבוצה הוא שמשחקים כמו בליון, בדרבי ומול שאלקה הם הנורמה שיש לצפות לה, ומשחקים כמו מול אשדוד וקרית שמונה הם היוצא מן הכלל.
פעם, יכלנו לתת הצגה, לצאת מהמגרש ולהרגיש ש"נפלט לנו". היום, בלי קשר לשכיחות הופעות הנפל, יש אוירה שאומרת שדוקא מול אשדוד "נפלט לנו". בזה מסתכם ההבדל
שוב, נדב – טקסט מופלא

גלעד בלום 9 בדצמבר 2010

נדב,

תיארת יפה את מה שעובר עלינו,מ"בורינג הפועל" של הדאבל של קשטן עברנו תהליך ארסנליזציה בעשור האחרון שהתחיל עם הדאבל של אפק ובלילי,המשיך במסע הקסם באופא ופשוט מסרב להיגמר,זה לא יאומן-לקחת דאבל עם תוצאות של טניס?עם הגנה מחוררת אבל התקפה קטלנית?לשלוט בעיר עם נצחונות רצופים בדרבים ועם עליונות לא נתפסת?להיות קבוצה אטרקטיבית שמשחקת בסטייל?להפוך לקבוצה לגיטימית באירופה?מה זה העולם התהפך?אל תגיד לי שגם ניקח אליפות השנה,הרי אנחנו הפועל וזוכים באליפות(למעשה בדאבל) פעם בעשור.אם נגן על האליפות השנה אז זה כבר סוף העולם,זה לא בדי אן איי שלנו,אבל כולם אומרים לי(כולל אוהדי מכבי וחיפה) שאנחנו יותר טובים,אתם מבינים את זה?אנחנו יותר טובים!(אני חושב שחיפה לא פחות טובה),זה לא איזה אליפות של 1-0 או גול בפוקס או ביד או באופסייד,יש לנו שחקנים באמת טובים וגם מאמן שהוא גדול,איך הבבונים האלו שלא מדברים הראל וטביב עשו את זה?בתור אוהד הפועל סקפטי אני לא רואה את זה נמשך,הרי בינואר שכטר,דגלס ואניימה(ובונדר) ילכו ואז נהפוך לאפורים ומכבי יקנו עוד זר וייקחו אליפות ונחזור למקום השני הטבעי שלנו,הרי כבר העונה בליגה ראינו שאנחנו פגיעים,מעניין איזה הפועל נראה נגד בני יהודה.יש משהו בקבוצה הזאת שלא היה אף פעם להפועל וזה ההבדל העיקרי מהפועל ההסטורית-הקבוצה הזאת מבקיעה גולים ללא קשר למהלך המשחק וליריב(ראו אתמול ומול בנפיקה),אין לה הגנה אבל יש אניימה,יש אמונה והכי חשוב יש לה אוהדים שמתחברים לקבוצה ועושים שמח וחיובי,בקיצור המועדון כרגע בריא אבל זה הכל שביר ואני עדיין משקשק לפני כל משחק ליגה מול הנמושות,רק לדרבי אני מגיע רגוע בשנים האחרונות.

לפרוסנר-הפועל הגדולה של סיני ודוביד בשנות השמונים נבנתה על החורבות של שנות בשבעים בהן היינו קבוצת תחתית אפורה,דוביד בנה את המסורת של קבוצה קשוחה עם הגנת ברזל וזה החזיק מעמד עד שבא גוטמן והביא איתו סקוררים ופנטזיסטים כמו וורמוט,שכטר ושות',לא יודע אם הוא תכנן את זה אבל הוא יצר קבוצת הפועל הכי התקפית שאי פעם היתה לנו,אנחנו לא מתלוננים ואומרים תודה,בשנות הששים היה לנו את שייע,חזום, רוני קלדרון,טיש ושאבי בן ברוך(וחודורוב) והיינו אימפריה התקפית לא קטנה,כנראה שמועדון יכול להפוך את עורו יותר מפעם אחת.

אני יודע שאצלכם בחיפה תמיד שיחקתם כדורגל הרפתקני והתקפי,בהפועל אנחנו לא מקובעים על סגנון מסוים,המכנה המשותף לקבוצות הפועל הוא החיבור בין הקהל והקבוצה וצבע החולצה,המחויבות של השחקנים לקבוצה.אני לא אובייקטיבי כמובן אבל יש משהו מיוחד שנותן לשחקנים אמונה,היה לכם את זה עד שהתחלתם לקלל מאמנים שהביאו תארים אבל "לא שיחקו התקפי",מאז אין אוהד חיפאי שאני מכיר שלא מתלונן ש"קטן אפס",אלישע פחדן","שום לא מבין" ו"רוני לוי לא מאמן" למרות שזכיתם בתארים ועליתם לצ'מפיונס ליג".הקהל של הפועל מסתפק במלחמה על כל כדור ובנצחון בדרבי,אם יש איזה אליפות פעם בעשור אז אין לנו ציפיות לשושלת,אנחנו לא חמדנים,תן לנו לא לרדת ולא להפסיד בדרבי,כל השאר זה בונוס בשבילנו,על האהבה ללא תנאי הזאת השחקנים מחזירים לנו בגדול בשנים האחרונות,לשפשף את העיניים..

אריה 9 בדצמבר 2010

עדיין, ההשגים, לכאורה, של הפועל ת"א לא קידמו אותה שלב, או אפילו גרמו לה להשתתף בליגה האירופית, אם ליון הייתה צריכה את המשחק זה היה נראה אחרת. אם גם בשנה הבאה הפועל תהיה בליגת האלופות אפשר להתחיל לדבר על משהו חדש.

Seven 9 בדצמבר 2010

רק הראית כמה אתה לא מבין מה שכתוב כאן.

אריה 9 בדצמבר 2010

הבנתי טוב מאוד, כאחד שבא מכיוון הכדורסל משעשע אותי לקרוא טת ההשתפכויות על אלופי העולם המשחקי ידידות, כשבמאני-טיים הקבוצות הישראליות לא מנפקות שום כלום.

מבקר המדינה 9 בדצמבר 2010

לא הייתה צריכה את המשחק?
כי לפגוש את ברצלונה או ריאל מדריד בזמן הזה של השנה זה ממש כיף אחד גדול?

Seven 9 בדצמבר 2010

מאמר מרגש…ללא ספק.
והתגובה של גלעד לא פחות.

עומר ב. 9 בדצמבר 2010

זה באמת לא נתפס מה שקרה לקבוצה הזאת..מקווה שימשיך ומקווה שהבעלים יקבלו שכל ויפסיקו לנסות להרוס.
אם בשנה שעברה היה נראה לי שברגע ששכטר /דאגלס/אניימה/ורמוט יעזבו זה ייגמר היום אני מאמין שזה רק גוטמן
ואני מקווה שטביב יתפוס את עצמו ויחתים אותו כבר לכמה שנים.

עדי 11 בדצמבר 2010

יפה כתבת !

באופן אישי – אני סופר את הדקות שתחזרו להיות מה שאתם. בלתי נסבל המצב הנוכחי.

ובאופן אישי (2) – לקח לי שנים רבות להבין שימיי דני רום וישעיהו שווגר חלפו ועכשיו יש ברון בשם יעקב ש. ואליפות כל שנה. אלא אם כן באים גנבים בתחפושת אדומה …

מנחם לס 11 בדצמבר 2010

נימי דרייפוס היה שחקן שלי באדלפי יוניברסיטי לפני שחזר להפועל ת"א. אני אף פעם לא הייתי מסוגל לאהוד קבוצת הפועל: מאחר ואני שייך לדור שלפניכם, הפועל עבורי זה ההסתדרות, הועד הפועל, סוציאליזם, מחרשות, סטאלין, השומר הצעיר, שער העמקים, קוזאקים, הקיבוץ הארצי. האם אתם מבינים את הכוונה או אתם רוצים שאמשיך?
אבל נימי הביא אותי לדרום ת"א לפגוש כמה מהאוהדים האמיתיים, ודעתי השתנתה לחלוטין. אבל מה? הסמל, הלוגו של הפועל עם החלוצניק הזה בתוך המגל מיד מחזיר אותי לימים ההם של בחילה לכל דבר שהוא "הפועל". זה לא רק אני. זה כל בת-גלימי אוטנטי מהימים ההם, מלבד רובי יאנג.

אבל מהפוסט עצמו מאד נהניתי.

גלעד בלום 12 בדצמבר 2010

לס,

כבר שנים שהפועל קבוצה פרטית בלי שום קשר להסתדרות והבעלים שלה קפיטליסטים מליונרים החל מתאומים,סגול ועגיב(המכביסט) וכלה בהראל וטביב הנוכחיים.חלק לא קטן מהאוהדים שלנו באים מפרברי דרום ת'א ואין הבדל במוצא שלהם וברקע הסוציואקונומי שלהם מזה של אוהדי בית'ר,אשקלון או ק'ש,אני בספק אם הם יודעים מה זה השומר הצעיר או ששמעו על סטלין,בצעירותי תמיד שמעתי כאוהד את הקללה הידועה-יא קומוניסט מסריח,אשפיסט "אוהב ערבים" למרות שגדלתי ברמת השרון במשפחה מהמעמד הבינוני.

מה שכן,הפועל היתה המועדון שתמיד שילב ערבים בקבוצה כמדיניות וגם זכה בפרס מאופא על התרומה שלו לקהילה,וגם ידוע באוהדים נאמנים שהולכים עם הקבוצה גם כשהיא לא מצליחה ויחסית לקבוצות אחרות מגלה בגרות ולוקח אחריות על גורלו(ראה מקרה אוסישקין).

לפני שהטוקבקיסטים יתקיפו אותי אני אקדים ואומר שהפועל הוא המועדון השנוא בישראל על אלה שאינם אוהדי הפועל ולא מעט בגלל התנהגות מכוערת של חלק מהאוהדים שהפגינו עם השנים אטימות למושגים כמו שואה ועשו פעולות פרובוקטיביות מעצבנות שקנו להם יותר שונאים.

יש גם סברה שהתקשורת מוצפת בעיתונאים אדומים,אני חושב שזה פרנויה אבל מה שכן ,יש לנו כמה עתונאים מעצבנים שמזינים את האשליה הזאת ולא יודעים להתנהג בשנים של הצלחה אדומה מה שמלבה את השנאה,

עדי-מה שאתה כותב זה מוזיקה לאזניי,אין לי בעיה לחזור להיות מה שהיינו,במהלך חיי חוויתי כבר 5 אליפויות(כולל שני דאבלים) ועוד איזה שישה גביעים ועונות נפלאות באירופה,אני לא גרידי,מתאים לי להיות אנדרדוג אבל מגיעה קבוצה הסטורית פעם בעשור אז מגיע לנו ליהנות קצת אז תסבול בשקט.

עדי 13 בדצמבר 2010

אני סובל.
סובל מאוד.
אבל למה לסבול בשקט?
שונא? אוהב? פועלים… הסתדרות…
זה לא הענין – קרא את הפרק השני בביוגרפיה של אנדרה אגאסי – הילד שהפסיד נגדו, צעק אאוט על נקודת הכרעה שהיתה בפנים וגנב את המשחק.
ככה אני מרגיש.

Comments closed