לחשוב בקטן – דרור פרידמן

מצד אחד, דוגל בשוויון. מצד שני, לא רוצה את הקטנות בסביבה. סתירה?

eyi

 

 

שלא תבינו אותי לא נכון, אני מאוד דוגל בשוויון ותחרותיות ב אן.בי.איי ודווקא מהסיבה הזאת אני מעדיף שהקבוצות החלשות לא יהוו פקטור משמעותי בתקופת המלפפונים. סתירה? בהחלט נשמע כך על פניו. אבל מדובר פה על קבוצות שההתחזקות שלהן בכוכבים סוג ב’ פשוט לא הולכת לעשות לנו שום ריגושים מיוחדים בפלייאוף וגם אם בנס ישתחלו לסיבוב הראשון הן יהיו לא יותר ממועמדות ודאיות להיכרות עם מטאטא.

בגלל זה ההחתמות של ג’וש סמית ואל ג’פרסון פשוט מעצבנות אותי. במה זה הולך לשפר את התחרותיות בליגה או אפילו את סיכויי דטרויט או שארלוט ללגיטימיות חוץ מעקיצה פה ושם של קבוצות עדיפות? לא עדיף ללכת על המודל של אוקלהומה עם בנייה סבלנית דרך הדרפט או מודל יוסטון עם פירוק מוחלט כדיי להחתים שני כוכבים אמיתיים? (האמת שבהתחשב בניהול הכושל של מייקל ג’ורדן אולי באמת עדיף לאוהדי שארלוט סנטר סולידי כמו אל ג’פרסון על פני עוד בחירות סטייל קוומי בראון.)

*

מודל התחרות האופטימאלי של הליגה הוא קבוצת על בקנה מידה היסטורי בכל איזור שבו יש לה גם יריבות מקומית עיקשת ורווית דם בפלייאוף. המודל הזה התקיים בשנות הזהב של הליגה עם המפגשים המיתולוגיים של הלייקרס והסלטיקס לאורך שנות ה 80 והמוקשים דוגמת פילדלפיה, דטרויט, ויוסטון. גם בשנות השליטה האבסולוטית של שושלת ג’ורדן – פיפן היו שנים שקמה לה יריבה יותר מראויה בקונפרנס המערבי בדמות פיניקס של בארקלי או יוטה של מלוןסטוקטון.

בגמר של השנה ראינו את הפוטנציאל הבלתי נישכח של מפגש שתי שושלות עם שחקנים מהטובים בהיסטוריה בתפקידם. אבל תאריך הפקיעה של שושלת הספארס קרוב מתמיד ולכן מודל אחר שעושה את הליגה למרתקת הוא 4-6 קבוצות מעולות בכל איזור עם או בלי מועמדת מובילה לאליפות. זה עבד במשך שנים במערב עם המון קבוצות איכותיות ונדמה שבעונה הבאה יהיה לנו גם איזור מיזרחי משודרג ברמות שכבר לא חווינו זמן רב. ולכן שוב מרגיז ששחקנים במודע לא מיצתרפים למגמת החיזוק הזאת.

*

אי אפשר כמובן להאשים את דטרויט או שארלוט בניסיון להתחזק, גם אם זה רק יתקע אותן בשלהי הפלייאוף ויהרוס להן סיכויי בחירה גבוהים יותר בדראפט. הן חייבות לאוהדים שלהן ובשם התחרותיות הספורטיבית לבצע החתמות של שחקנים טובים. האשמה האמיתית היא בהעדפות של  סמית וג’פרסון לחשוב בקטן ולסגת אחורה מקבוצות פלייאוף אפורות וחסרות עתיד לקבוצות תחתית עוד יותר גרועות ואפורות. העדפה של עוד כסף ולהיות ראש לשועלים במקום להצטרף לקונטנדריות פוטנציאליות ולהריח את פסגות הפלייאוף.

העניין הוא גם שבסיטואציה שבה הם לא בחרו, לא היה מדובר על להפוך לזנב לאריות אלא מקסימום לשולית הקוסם, וגם כזה שגונב את ההצגה לפעמים. אפשר רק לפנטז על ההגנה המפחידה של יוסטון בחסות האתלטיות ויכולת החסימה המשולבת של סמית ודוויט הווארד. אפשר גם לפנטז על קומבינצית הפנים-חוץ המוחצת של גבוהי דאלאס אם ג’פרסון היה חובר לנוביצקי בתור פרס ניחומים על הווארד אחרי שזה דחה את הכסף של מארק קובאן. להזכירכם בפעם האחרונה שלדאלאס היה סנטר נורמלי זה נגמר באליפות. תארו לכם את ג’פרסון מכווץ את הגנות היריב עם משחק הפוסט-אפ היעיל שלו ומשחרר את הכדור לשלשות הקטלניות של הג’רמינייטור.

*

העניין הזה לא חדש וקשה לאוהד ממוצע כמוני לדמיין איך הייתי מתנהג כשכל-כך הרבה מיליונים מונחים על השולחן. ובכל זאת יש דברים שאי אפשר לשים עלהם מחיר. נראה לי שלרובינו ,שאוהבים כל-כך את המשחק הזה ונהנים מסדרות פלייאוף משובחות בצפייה מהספה, קשה להבין איך שחקן מסוגל לוותר על האפשרות להשתתף בהן בצורה אקטיבית ולבחור בשנים של התבוססות בבינוניות ולמטה מזה. זה לא שעשו על סמית וג’פרסון טרייד שתקע אותם בסיטואציה הזאת וזה לא שהם שחקנים בלי ביקוש. אחריי הווארד מדובר אולי בגבוהים הבחירים בשוק השחקנים החופשיים בקיץ הזה. וזאת אולי מילת המפתח. שוק. הכל רק ביזנס, ולרבים מהשחקנים אין את התשוקה, הדימיון, והאהדה שיש לנו למישחק. זאת בסך הכל העבודה שלהם והם לקחו את המשכורת הטובה ביותר שהוצעה להם. דווקא מהבחינה הזאת אפשר להעריך את הבחירה והאומץ של לברון. הבן-אדם ויתר על הרבה כסף ושם את הביצים שלו על השולחן בשביל הסיכוי לזכות באליפויות. זה הצליח לו והוא יצר קבוצה מפלצת שחצנית,דורסנית, מזליקית, ומעצבנת שכיף לשנוא ומפחיד לחשוב איפה תיעצר. אבל הלוואי ולכל השחקנים הייתה את הגישה הזאת, התשוקה לנצח, והיכולת לחשוב כך בגדול.

מו פארה - יותר מיוחד ממה שחשבתי
הגרלה קשה לבאזל

6 Comments

אלעד 20 ביולי 2013

עלה בדעתך שאולי ג'פרסון וסמית לא כאלו טובים? שכשהם משחקים בקבוצות שוליות כשחצי מהעונה זה משחקי גארבג' טיים הם יכולים לנפח את הסטטיסטיקות שלהם וכך להיראות טוב לקראת החוזה המפלצתי הבא?
הרי אם הם יגיעו לקונטנדרית הדרישות מהם יהיו שונות. ואז יתחילו לראות את המגרעות שלהם, אם זו הגנה גרועה, ריבאונד גרוע, IQ כדורסלני נמוך. ומהר מאוד אחד כמו אל ג'פרסון מוצא את עצמו על הספסל כשפותח במקומו איזה פאוור-פורוורד עם פחות כישרון אבל שמשלים מעולה את הגבוה השני של הקבוצה ומבין מה המאמן רוצה ממנו.

ש. בן ד. 20 ביולי 2013

אלעד נגע בנקודה חשובה מאד – IQ כדורסלני נמוך.

הליגה עוברת לשיטת בנייה של קבוצות מתוחכמות יותר עם דגש על סטטיסטיקה מתקדמת. שחקנים כמו אל ג'פרסון, מו וויליאמס ובמידה מסוימת ג’וש סמית (שאין לו שום ניצני קליעה מבחוץ) מאבדים את מעמדם בליגה.
קבוצות מרגישות שהן לא יכולות יותר להתבסס רק על סטטיסטיקות יבשות (ששלושת השחקנים שציינתי מומחים בהם) ולעבור למודל קצת אחר שבהם לוקחים שחקנים זולים יותר שעושים משהו אחד הרבה יותר טוב (בדומה לשיטת המאני בול ושיקאגו של שנות ה-90).
מאפיין נוסף שמוביל את השיטה הזאת הוא הסכם השכר שאומנם לא קבע תקרת שכר קשיחה אבל החמיר העשרות מונים את הקנס שמשלמות קבוצות שנמצאות מעל למס המותרות (היום יש רק 3 קבוצות שמרשות לעצמן לשלם אותו – 2 הקבוצות מנ"י והלייקרס). אפילו האלופה מיאמי נכנעו למציאות ושיחררו את מייק מילר באמנסטי.

ברק 20 ביולי 2013

לשחקן ברמה של לברון יש תמריץ כספי להוריד את מרכיב השכר שלו, לזכות באליפות והלגדיל פי כמה את מרכיב החסויות. נכון, יש מעט שחקנים בליגה שזה יכול להשתלם להם.

עניין נוסף, בפלורידה וטקססס אין מס הכנסה של הסטייט וזה תמריץ מעולה להביא לשם שחקנים במשכורת שהיא נמוכה יותר על הנייר. (ולמה טורנטו מעולם לא תצליח).

אלון 20 ביולי 2013

תגיע למגרש של הבובקטס ותגלה שהוא חצי ריק וגם אלו שהגיעו נרדמים במחצית. לצפות מקבוצה כזו שכבר שלוש שנים מנסה לבנות את עצמה מהדראפט לחכות עוד כמה שנים כי אולי זה יצליח זה לא לעניין. יש שם כסף פנוי ויותר מאל ג'פרסון הם לא יכולים להביא.
האוהדים בשארלוט לא בונים על אליפות, מקום שביעי או שמיני במזרח יספיק להם.

גיל 20 ביולי 2013

מה שאתה בעצם אומר זה שלקבוצות אין זכות קיום אלא אם הן מועמדות לאליפות, וזה די מופרך. קבוצה מנסה להתחזק בכל דרך אפשרית, גם על ידי החתמה של כוכבים סוג ב'. בדיוק בגלל זה אין שום סיבה ששחקן כזה יוותר על חוזה ענק לעומת חוזה קטן יותר וזמן משחק מועט יותר בקבוצה קונטנדרית. הוא גם לא יוכל לפצות על זה כמו לברון בחסויות.

יותר מזה, כמה קבוצות בדיוק בנו את עצמן דרך הדראפט? הדרך היחידה לבנות את עצמך דרך הדראפט היא עם מזל גדול שבו נוחת אצלך שחקן כמו דוראנט או לברון, פעם ב5 שנים בערך.

דרור פרידמן 21 ביולי 2013

גיל, ציינתי במפורש שחובת הקבוצות הקטנות עבור האוהדים שלהן היא כן להתחזק. אולי לא כל אחת יכולה לרוץ לאליפות, אבל השאיפה היא להיות קבוצת פלייאוף לגיטימית, כי בפלייאוף יש תמיד סיכוי להפתעות. החתמות של כוכבים עם IQ נמוך כמו שהוזכר פה רק הולכות לתקוע קבוצות קטנות מחוץ לפלייאוף (אם הם לא מספיק טובים לגדולות למה שיהיו טובים לקטנות?). ממפיס ואינדיאנה הם דוגמא לקבוצות קטנות שניבנו בצורה חכמה גם בלי בחירות דראפט במקומות הראשונים. זה מתחיל ונגמר בניהול נכון ויצירת תמהיל קבוצתי מנצח, לא בהחתמת כוכבים סוג ב` חסרי מוטיבצייה להשגים. כוכבים כאלו באמת עדיף להם להגיע לקבוצות עם שאיפות יותר גבוהות שאולי ישנו להם את הגישה. אני מאמין שהאינטלגנציה של הארדן הייתה מחפה על הבעיות של סמית. סמית ביוסטון לא היה נידרש לחשוב יותר מידי אלא לחסום, לקחת ריבאונדים, לרוץ למתפרצות, ולהיות רק הצלע השלישית בהתקפה. זה תפקיד שיותר תפור עליו מאשר להיות מרכז ההתקפה של דטרויט.

Comments closed