אשמנו בגדנו – אלעד לוי

והכי חשוב, סליחה על זה שלא...

xkhjv

 

"הנה זה בא, הנה זה בא, כן! כן…"
'רונן!!!',  אני משתתק, לרגע אני מקווה שזו רק הזיה, אבל אז מגיעה דפיקה חזקה על דלת השירותים הצדדיים של אולם האירועים,  "רונן! אני יודעת שאתה שם, צא מיד!"
– "אמא! מה לעזאזל?! אני באמצע… אני אצא עוד רגע."
– "תצא עכשיו! נורית יודעת הכול, היא כרגע מסתגרת בחדר החתן-כלה, כולם מחפשים אתכם, אם לא תצא עכשיו כל האירוע הזה יהפוך לפיאסקו אחד ענק."

אני מתארגן בזריזות, שוטף את הפנים הסמוקות, מתחמק החוצה וסוגר מיד אחרי את הדלת.
אמי מנסה להגניב מבט חטוף פנימה ואני מתפלל שלחופית יהיה מספיק טאקט להמתין קצת לפני שתצא.
"לך, לך מהר, אני אלך לנסות למצוא איפור."

*

אני עולה במהירות במדרגות, בדרך אני שומע את לחשושי האורחים מאחורי גבי.
כשאני נכנס אני מוצא את נורית שקועה בתוך הכורסה הרחבה, ממררת בבכי, פניה חרושות פסים שחורים מהאיפור שנהרס.
– "נורית! מה לעזאזל עובר עליך? אני הולך לשנייה לשירותים וככה את משתגעת?"
היא זורקת לעברי ממחטה משומשת.
– "שניה אחרי החופה! איך אתה לא מתבייש?"
אני נותן בה מבט בוחן, מנסה להבין מה בדיוק היא יודעת.
– "אני לא מבין על מה את מדברת?! מספיק עם המהומה והדרמה המטופשת הזאת."
– "אל תיתמם, ראיתי הכול",  היא סונטת בי.
"ראיתי איך התחמקת עם הפרחה הזאת ברגע שהקימו את המחיצות והתחילו הריקודים."
–  "אל תקראי לה פרחה!" השבתי בכעס, "זו חברת ילדות, גדלנו ביחד היינו משחקים כדורגל כל יום בשכונה."
– "אוי אלוהים! זה יותר גרוע ממה שחשבתי, אני כזו טיפשה, עיוורת" , היא התייפחה והחלה ולמשוך בשערה.
– "את הורסת הכול! תראי את האיפור, את התסרוקת שלך."
– "זה לא מעניין אותי, הכול הרוס גם ככה. אתה הבטחת לי! אתה הבטחת שתשתנה, שתפסיק עם זה ותטפל בעצמך. אני לא יכולה להסתכל עליך עכשיו."
חרדה אחזה בי, פתאום קלטתי את עומק הבור שנקלעתי לתוכו.

*

התיישבתי על הרצפה לרגליה של נורית, הבטתי בה מפוחד וחסר אונים.
– "נורית, את יודעת שזו מחלה, אני מנסה אבל זה חזק ממני. אני מבטיח לעשות הכול בשביל להתגבר על ההתמכרות שלי.
רק לפני רגע שברתי את הכוס, אל תשברי את כל הכלים, נוכל לעבור את זה ביחד."

נשארנו כך פרק זמן שנדמה היה לי כנצח. היא בוכה על הספה ואני יושב על הרצפה עם הראש טמון בין רגליי. מידי פעם בפעם פלטתי בחצי קול 'סליחה' ו-'אני אשתנה, אני מבטיח'.
לפתע היא קינחה את אפה ובקול תקיף פנתה אלי:
– "טוב, בוא נמשיך בהצגה המטופשת הזאת. אני עושה את זה רק בשביל המשפחה שלי."
ניתרתי ממקומי בהקלה,  "מצוין! אימא שלי כבר הלכה למצוא כלי איפור. חמש דקות ולא יישאר שום זכר…"
– "יישאר יישאר, אני לא אשכח לך את זה לעולם."
בלעתי את הרוק בקושי רב. לאיזה ברוך הכנסתי את עצמי? האם נוכל בכלל לחיות ביחד אחרי היום הזה?!
פתחתי את הדלת. אמי מיד קפצה פנימה עם כלי איפור בידיה,"רונן, תצא ותמתין מחוץ לדלת אנחנו נצטרף אליך בקרוב."

*

עמדתי מחוץ לדלת כמו גולם, 'אם רק הייתה לי סיגריה עכשיו', חשבתי לעצמי.  'לקחת שאיפה עמוקה ולנשוף החוצה ביחד עם העשן הסמיך את כל הדאגות והטרדות' , אבל אז נזכרתי שגם מההרגל הזה הבטחתי להיגמל.
'אלוהים אדירים, האם אני בכלל אוכל לזהות את עצמי אחרי כמה שנים של חיים משותפים?'

הלחשושים מכיוון החדר קטעו את חוט מחשבתי. קירבתי את אוזניי לדלת, אך לא הצלחתי לשמוע שום דבר.
'אין לי מה לדאוג, אמא שלי יודעת מה להגיד במצבים האלה. אני בטוח שהיא תרגיע את נורית, שהיא תוציא אותי מעסק הביש הזה', ניסיתי להרגיע את עצמי.

אחרי עשר דקות הן יצאו מחויכות, פני היהלום של נורית זרחו.
לא יכולתי להתאפק וניגשתי לנשק את נורית, אבל אמי מיד הבחינה בתנועתי ונעמדה מולי, מונעת ממני בגופה מלהתקרב אל נורית. היא לחשה באוזני "אל תדחק בה, תן לה את השקט שלה והזמן שלה להירגע."

*

ירדנו שלושתנו במדרגות באטיות, אמא שלי באמצע ואני ונורית משני צדדיה.
הרגשתי שוב ביטחון כשעמדתי כך ליד אמי, 'הכול יהיה בסדר', אמרתי לעצמי. 'כולם עסוקים באכילת המנה העיקרית המצוינת. אנחנו נעבור ביחד בין השולחנות, נצטלם, נחייך, אחרי זה יתחילו הריקודים הסוערים ועד לקינוחים כולם יהיו מרוצים ויזכרו את החתונה לטובה.'

פתאום שמעתי צעקה מוכרת מלמטה "יש!!!!! יש!!!!".
באותו רגע השתלט עלי משהו חזק ממני, כמו אחוז דיבוק התחלתי לרוץ אל עבר השירותים הצדדיים.
"רונן! רונן!" קראה לעברי נורית. "לא, אני לא מאמינה" , הגיע לאזניי קולה הנואש של אמי.אבל אני כבר לא יכולתי לעצור. פתחתי בחוזקה את דלת השירותים, בפנים ראיתי את חופית צוהלת. "2-1 דקה 84, איזה מהפך!!"
קפצתי בשמחה מול צג האייפון הקטן של חופית והצטרפתי לשירת הקהל הירוק.  נורית ואמי נכנסו לשירותים בדיוק כשבקעו מגרוני המילים:
"תמיד אני אשיר לך, כן אני מבטיח רק אותך אני אוהב."
——————————————————————

הרבה פעמים אנחנו, אוהדי הספורט, נסחפים עם האמוציות ופוגעים באנשים שאנחנו אוהבים.
זה זמן טוב לבקש סליחה מכל מי שנפגע 'מהשיגעון' שלנו, להודות לאנשים היקרים לליבנו על ההתחשבות, על כך שהם מקבלים אותנו כמו שאנחנו.

במיוחד אני רוצה לבקש סליחה מהאקסית; סליחה על כל הפעמים שהכרחתי אותך לשיר "ירוק עולה!".
סליחה על כל הפעמים שבהם דיברת איתי תוך כדי משחק ולא הייתי מרוכז.
סליחה על כל הפעמיםשצעקתי פתאום באקסטזה באמצע הלילה והתעוררת בבהלה.
סליחה על הערב ההוא שבו מאוד רצית ללכת לסרט ואני גררתי אותך ברחבי רחובות בחיפוש אחר מקום שבו משדרים את הקלאסיקו, עד שבסוף כשלא מצאנו פאב עם מקום פנוי עמדנו מחוץ לאחד הפאבים, בקור, כמו כלבים וניסינו לצפות במשחק מבעד לחלונות אפופי האדים.
והכי חשוב, סליחה על זה שלא קיימתי את הבטחתי לקחת אותך לראות משחק בקריית אליעזר, לצערי ההבטחה הזו כנראה כבר לא תתממש לעולם.

אתם מוזמנים לכתוב את הסליחות שלכם…

מן הפח אל הבאך 1 - המארחת
ובינתיים באפריקה - דור בלוך

15 Comments

אנונימוס 12 בספטמבר 2013

אהבתי :)

מתן גילור 12 בספטמבר 2013

יפה.
את השיר שציטטת הבן שלי ידע לשיר עוד לפני גיל שנתיים. הבעיה היא כשמגיעים לשורה "עכשיו כולם להשתולל" ילד עלול לתת פרשנות דבקנית.

MCMANAMAN 12 בספטמבר 2013

וואו
אני חייב לציין שממש האמנתי בהתחלה שמדובר ביומנו של בוגד שעוד לא הכיר העולם(או רק אני)
מצוין
במיוחד אהבתי את ההבנה שלך שיש לך על מה להצטער
כבן אדם שנשוי בעושר אני יודע שיש ויתורים שחייבים לעשות(יש יותר ויש פחות, תלוי בך ותלוי באשה)
לבקש סליחה, כמו גם לסלוח, זה טוב אבל העיקר הוא ללמוד לפעם הבאה

MCMANAMAN 12 בספטמבר 2013

אושר כמובן… :)
העושר עדיין לא ממש בהישג יד

אלעד לוי 12 בספטמבר 2013

תודה על המחמאות (של כולם).

אכן, אני מסכים אתך לחלוטין. הווידוי ובקשת הסליחה זהו רק השלב הראשון של התשובה אבל השלב היותר חשוב זו ההחלטה לא לחזור על המעשה:
" כל המתוודה בדברים, ולא גמר בליבו לעזוב–הרי זה דומה לטובל, ושרץ בידו, שאין הטבילה מועלת, עד שישליך השרץ" (הלכות תשובה פרק ב')

אני רק אציין שבזוגיות מה שלדעתי יותר חשוב אפילו מהוויתורים עצמם בפועל, זו הנכונות להשתפר ולעבוד על עצמך ועל מערכת הזוגיות בכלל.
אז אני לא בטוח שאני באמת אלמד להבא ולא אחזור על המעשה, וברור מעל כל ספק שמבחינה אובייקטיבית בפן הזה בת הזוג תצטרך לוותר ולהתחשב יותר, אבל מה שבטוח זה שאני כן עובד על עצמי ובת זוג טובה יודעת להעריך את המאמץ גם אם הוא מתבטא בפועל בוויתורים קטנים.

גיסנו 12 בספטמבר 2013

מעולה!

wazza 12 בספטמבר 2013

אפשר לנצל את הטור לבקש טיפים מהנשואים לגבי איך מתמרנים בין האהבה מספר 1 לאשה?

מתן גילור 12 בספטמבר 2013

אני מראש אסייג ואגיד שאצלי האהבה מספר 1, הרבה לפני כל דבר אחר, היא המשפחה הגרעינית.
אני אחלק ל-2 את ההתייחסות: איך להכניס אותה לעניינים ואיךצ לתמרן

1. אני לקחתי את אשתי למשחק עליה לליגת האלופות. כשהיא ראתה ושמעה 35,000 ירוקים קופצים בבת אחת משהו בגישה שלה השתנה. בנוסף, אני כל המזן מפסר לה חוויות ומ"מדליק" את הבית לפני משחקים גדולים.

2. השאלה היא סדר עדיפויות. לי למשל המשחקים של מכבי חשובים יותר מכמעט כל דבר אחר. בהתאם לזאת, אני פשוט לא יוצא. אין כמעט יציאות עם חברים, בתי קפה, סרטים ועוד. אני "מאפשר" לאשתי ללכת לאן שהיא רוצה במהלך השבוע, כשאני נשאר "לשמור" וכך מרוויח את שבת (לרבות גביע, אירופה וכיו"ב).

wazza 12 בספטמבר 2013

לפי המשפט הראשון שלך הבנתי שאשתך גם קוראת דה באזר…

מתן גילור 12 בספטמבר 2013

אפילו כשאני כותב על ספורט היא לא קוראת…

אלון רייכמן 17 בספטמבר 2013

+1 ;-)

אלון רייכמן 17 בספטמבר 2013

אהבתי.
ובגדול, אני מניח שחלק גדול מכותבי הטורים כאן (וקוראיהם) יוכלו להזדהות עם הקונספט.

Mattie 23 בנובמבר 2014

How could any of this be better stated? It cotd'nlu.

S&M 13 בספטמבר 2013

לי היו חברים שבחרו להתחתן ביום גמר גביע אירופה לאלופות. הגמר ההוא שג'מצ'י החטיא/החליק בשנייה האחרונה. בזמן החתונה התגנבתי לראות את המשחק בבית סמוך. הם לא נשארו חברים שלי.

מצד שני, אשתי גמלה אותי מאהדת הכח ר"ג.

יצאתי תיקו.

Menna 22 בנובמבר 2014

This info is the cat's pasaamj!

Comments closed