רוח מעל חומר – אורי קורט

"רק גיבור מיתולוגי בדמותו של אכילס יוכל לעצור את קובי בראיינט מלהגיע לפלייאוף..."

main3

 

תקציר הפרקים הקודמים-

חלק 1 –תחילת עידן הגלקטיקוס בNBA.

חלק 2 –מלך ישן VS מלך חדש.

האחריות

מנהל טוב שומר על העובדים שלו מרוצים (ע"ע גוגל שעושה את מיטבה על מנת להפוך את משרדיה לחדרי משחקים). מנהל גרוע לעומת זאת, רודה בעובדיו ומפטר אותם כשהם שוגים, מה שגורם להם לשגות עוד יותר כתוצאה מהפחד. את קובי מעולם לא עניין איך מרגיש הרכז המחליף בשנתו השנייה בליגה שמאבד כדור ומקבל ממנו מבט שגורם לו להרטיב את המיטה בלילה. ההבנה חילחלה אליו רק כאשר ראה סביבו העונה ענקי כדורסל חוטפים בראש ומביישים את עצמם. חויית הבייסבול של קובי היתה לראות אגדות כדורסל כמו סטיב נאש ודוויט הווארד משחקים כמו ילדות מפוחדות ולא מתפקדים. הוא הבין את שורש הבעיה, וביצע את השינוי הקיצוני לו היה זקוק באמצע העונה.

הדרך לא היתה חלקה, אך גם אין לצפות לכך. תראו לי מניה אחת בהיסטוריה שעולה באופן רציף. זאת הטעות הגדולה שעושים רוב האנשים המנסים להיגמל מהרגל רע – הם מנסים ומצפים להתנקות באופן מיידי ומוחלט ללא מעידות, מה שנקרא עוף הודו קר.  "הייתי מעשן קופסא ביום אבל מהרגע הזה – אף לא סיגריה אחת עד שארית ימי". או "אני אלכוהוליסט אבל לעולם לא אטעם עוד מהטיפה המרה".

יטעם גם יטעם. וכשיטעם, יעניש את עצמו שלא בצדק על שטעם.

מהבחינה הזאת קובי מבדל את עצמו מהרוב, לפחות עד כה. הוא מעולם לא היה אחד שמתייסר על טעויות, אלא לומד מהן ומנסה לתקן אותן. אמנם היו לו את הנפילות שלו, כמו בביקור החד שנתי של הלייקרס בבוסטון בו סיים עם 27 נקודות ואף לא אסיסט אחד, כשהלייקרס הובסו ב21 הפרש, בתקופה בה היה מוסר בממוצע כ9 אסיסטים למשחק. זאת רק דוגמא אחת מני רבות שהיו ועוד יהיו, אך למרות זאת באף שלב לא קובי ולא אף שחקן לייקרס אחר הוריד את ראשו בתבוסה. במקום להתייאש ולטבוע בטיפת האגואיסטיות המרה, קובי חזר בכל הכח לדרכיו המנצחות, ואף החל להשתפר בלמצוא את האיזון הנכון בין ניצול יכולת הקליעה שלו לשיתוף האחרים.

11

בתחילת הדרך ניכר היה שהתהליך שקובי עובר אינו טבעי עבורו. בין התסמינים היה רצף של 33 החטאות רצופות מהשלוש. הוא כל כך התרכז בלמסור את הכדור ששכח איך לקלוע. פעמים רבות הוא החטיא ממצבים פנויים ופשוטים להחריד, שבכל תקופת זמן אחרת היו נחשבים כמתנה. השמירות הכפולות והמשולשות שהתרגל אליהן הפכו נדירו והמגנים  נראו לפרקים כאילו אינם מתרכזים בו כלל אלא מחפשים את השחקן אליו הוא עומד למסור. מומחי כדורסל היו קוראים לזה –over passing, יעני מוסר יותר מדי, מי היה מאמין.

 לאט ובזהירות הוא החל ללמוד לאזן בין המהלכים, להבין מתי למסור ומתי לזרוק, עד שבשלב מסויים המספרים שלו נעשו מפלצתיים, כאשר בשיא העונה תפר שני משחקים רצופים עם מעל 40 נקודות ו12 אסיסטים, והיה לשחקן השני הכי מבוגר שעשה זאת אי פעם אחרי לארי בירד (והמבוגר ביותר לעשות זאת פעמיים ברצף).

הלייקרס החלו לטפס בבטחה במעלה הטבלה ואף השתחלו לתמונת הפלייאוף כאשר תפסו חזקה בלעדית על המקום השמיני במערב לראשונה ב10 למרץ. הקבוצה הלכה והשתפרה ממשחק למשחק. קובי הבין שעל מנת להשיג את מה שהוא חפץ בו באמת – דומיננטיות בלתי מעורערת בליגה כפי שהיתה למייקל, עליו להיות יותר מסתם קלעי קטלני. עליו להיות גם חבר טוב לקבוצה, ולהיות זה שמשפר אותם לא רק במילים טובות אלא גם על המגרש. הוא הבין את מה שהבין מייקל לפניו, ואת מה שלברון כנראה ידע כבר כשנכנס לליגה, וזה שהכח האמיתי נמצא בשיתוף-פעולה. כמה שלא תהיה חזק אתה עדיין כלום בלי חבריך (לקבוצה). כל עוד קובי ימשיך לא רק לדעת זאת בתיאוריה אלא גם ליישם זאת בפועל על המגרש, הלייקרס ימשיכו לרוץ קדימה וקובי בראשם. ומי יודע, אולי עם קובי מאוזן, קבוצתי ומפוקס, נזכה לראות אותו מנצח על מסע פלייאוף כביר שיעפיל על כל הפלייאופים שקדמו לו בעבר, ולהוביל את הלייקרס לאליפות היסטורית שתהיה השישית שתשווה את מספר הזכיות שלו עם מייקל ותאפשר לו לפרוש בראש שקט בידיעה שהוא נמנה עם הגדולים ביותר בהיסטוריה.

מכת מציאות

"Life is what happens while you are busy making other plans" John Lennon

עונת 2013 התקרבה לסיומה ותמונת הפלייאוף עדיין לא הושלמה כשהלייקרס מצאו את עצמם במאבק חריף על המקום השמיני במערב מול יוטה. כל משחק היה בעל חשיבות מכרעת והם היו זקוקים נואשות לכל ניצחון שיכלו להשיג. יותר משהלייקרס לא יכלו להרשות לעצמם להפסיד, קובי לא היה מוכן לתת להם להפסיד. בדומה לסוס מחוות החיות, המוטו של קובי היה 'אשחק יותר'. משחקים שלמים התחילו ונסתיימו מבלי שקובי יורד מהמגרש, או יורד למספר שניות וחוזר מיד עם הסל הבא שהלייקרס חוטפים.

אפילו כאשר נקע את הקרסול בהפסד קריטי לאטלנטה באמצע מרץ, חזר במשחק לאחריו וצלע על המגרש רבע שלם לפני שהודה שאינו יכול להמשיך. ואפילו אחרי שהודה שאינו יכול להמשיך, שני משחקים ותבוסה אחת מביכה לפיניקס הספיקו לו למנוחה מפציעה שהיתה משביתה כל שחקן אחר לשבועיים לפחות, עד שחזר והמשיך לנצח משחקים עם המון נקודות ואסיסטים כאילו כלום לא קרה. אפילו כשנחבט בברכו ושכב על הפרקט דקות ארוכות בכאבים ברבע השלישי במשחק מול גולדן סטייט, שלושה משחקים לסיום העונה הרגילה וכשהלייקרס מובילים על יוטה במשחק בודד במאבק על המקום השמיני, זה לא עצר אותו מלהמשיך לשחק. אפילו כשדקות ספורות לאחר מכן סובב את הקרסול בעוד כניסה לסל, נשאר במשחק ללא שום סימן לאי נוחות או כאב. היה נדמה ששום דבר לא יכול לעצור אותו מלהגיע לפלייאוף, אפילו לא אבא-זמן בכבודו ובעצמו.

21

לבסוף, שלוש דקות לסיום המשחק שבריאנט טרם ירד לספל מתחילתו, קובי לקח את הכדור על השלשה, עשה צעד מהיר לכיוון הסל, ואת השני הוא כבר סיים על הפרקט בפעם השלישית במשחק. רק שהפעם היתה זו פגיעה מהסוג הגרוע ביותר, אלו שלא נגרמות מהתנגשות באף אחד. מהפציעות שבהן משהו פשוט משתבש באופן חמור. קובי נפל עם קרע בגיד האכילס, וירד מהפרקט בפעם האחרונה לעונה.

עוד לפני ה MRI, קובי כבר ידע את האמת. בעיניים אדומות הוא הופיע מול הכתבים בתום המשחק והודיע להם בכבדות על הפציעה שנגרמה לו. אחד הכתבים התנצל ואמר שהוא יודע ששאלתו כנראה מטופשת אבל האם יש סיכוי שהוא ישחק דרך הפציעה הזאת כפי ששיחק דרך כל פציעה שנחתה עליו עד כה. קובי הסתכל עליו, נטול מהעוקצנות האופיינית לו וענה בטון רציני עד כאב: "אין סיכוי, אני לא יכול ללכת."

הפציעה ערערה מהיסוד לא רק את עתידו של קובי, אלא את עתיד כל המועדון. אף אחד לא חשב שהלייקרס יכולים עוד להוציא משהו מהעונה שנגמרה בסוויפ בסיבוב הראשון בסדרה לפרוטוקול. דוויט מסיים את החוזה שלו בסוף העונה הנוכחית ופאו גסול יהיה שחקן חופשי גם הוא בסוף העונה הבאה. שלא לדבר על סטיב נאש המתקרב ל40. לגבי בריאנט עצמו, עוד לפני הפציעה הוא התלבט בגלוי לגבי הארכת חוזהו שנגמר בסוף העונה הבאה ולא היה בטוח אם לפרוש או לא.

עם אחת מהפציעות החמורות ביותר שספורטאי יכול לסבול מהן, קובי בריאנט עבר בתוך שניות ספורות ממאבק על כניסה לפלייאוף ורדיפה אחרי אליפות שישית למאבק בשאלה האם ישוב לשחק בגיל 35 מפציעה שבגיל 25 מעלה תהיות לגבי קריירה של שחקן. בתקשורת התחילו באופן מידי לשאול לגבי הפרישה של קובי מכדורסל.

 כשעצם יכולתו לעלות שוב על המגרש הוטלה בספק, בטח שלא נראה סביר שיוכל לחזור להציג את הרמה בה שיחק עד שניות אחדות לפני הפציעה. הגיע השעה שלו להתמודד פנים אל פנים אל מול העובדה שלמרות הכל הוא בן תמותה,ובאופן סימבולי, היה זה גיד האכילס שהכריע את קובי הבלתי ניתן להכרעה.

או שלא.

"Success is not final, failure is not fatal. it’s the courage to continue that counts"

 Winston Churchill

מספר שעות אחרי הפציעה העלה קובי פוסט ארוך ומפורט על תחושותיו כשהוא יושב בביתו באמצע הלילה מפוצץ ממשככי כאבים ולא מסוגל לישון. אחרי כמה פסקאות של פריקת כעס ותסכול, הוא מתעשת ומבהיר שאין זה מלבד הר נוסף לטפס עליו. במקום לשבת ולהרהר בחרטה על מה שיכול היה להיות, פחות מ24 שעות אחרי המשחק הוא כבר נכנס לניתוח. רוקן את הכל בפוסט פייסבוק אחד וניגש שוב לעבודה. לא כך מסתיים הסיפור עבור קובי. לא כל עוד זה תלוי בו.הגוף ספג פגיעה, אך הנפש חזקה מתמיד.

31

ממש כמו ג'ורדן לפניו, שאיבד את האש שדחפה אותו לשחק כדורסל ודווקא המאבק והאתגר שבבייסבול הציתו בו אותה מחדש, הפציעה של קובי יוצרת עבורו אתגר חדש ומרגש.

 הוא הרי לא יכול לפרוש בצורה כזאת עלובה, במאבק על המקום השמיני בפלייאוף, מוכרע על ידי פציעה. הרי מה שמבדיל את מייקל מכל השאר זה שהוא לא היה אנושי וכל השאר כן. זה מה שמפריע לכולם כשמשווים בן תמותה כמו קובי למייקל. מייקל לא היה סובל ממשחק גרוע בגיים 7 של סדרת הגמר. מייקל לא היה מפסיד 4-0 לדאלאס. מייקל לא היה מפספס את הפלייאוף, ובטח שלא היה מסיים את הקרירה שלו שרוע על הפרקט עם גיד אכילס קרוע. מייקל סיים את הקרירה עם סל ניצחון הירואי ואליפות (החזרה שלו לוושינגטון היתה יותר כמו הדרן), וקובי רוצה גורל דומה לעצמו. למרות שהוא לא יודה בזאת בגלוי, הדבר שקובי הכי רוצה בעולם זה להיות כמו מייק. הוא כל כך רוצה זאת שבשום יקום אין תרחיש בו הוא לא חוזר לשחק בשיא הכח. אחרי הכל הוא נמצא בסך הכל 675 נקודות אחרי מייקל בטבלת קלעי כל הזמנים בNBA, שזה לבד יכול לדחוף בנאדם. בוא תקלע 676 נקודות והשם שלך יהיה מעל מייקל ג'ורדן לנצח.

קובי נמצא בצומת עם שלט יציאה גדול ומהבהב. לא מעט אגדות כדורסל סיימו את דרכן כך, צ'ארלס בארקלי וקארל מאלון פרשו שניהם עם פציעה שגמרה להם את הסוס ושלחה אותם הביתה ללא אליפות אחת, בעוד חברו לשושלת האליפויות שאקיל הוכרע גם הוא על ידי קרע באכילס בזמן שנלחם על האליפות השישית שלו עם בוסטון. אבל קובי לא רואה בזאת כאישור להישען אחורה בנחת ולפרוש, אלא כהזדמנות להוכיח שהוא יכול לעשות את הבלתי ייאמן. להראות לכולם שאם יש מישהו שמסוגל לעשות זאת זה הוא. וכשהממבה ישוב לפרקט יהיה זה רגע מרגש של ניצחון הנפש על הגוף, בהוכחה ניצחת לכך שלמרות הכל הוא לא אנושי. ממש כמו מייקל.

יומן אליפות של הניינרס (5). העבודה האפורה
מחזור 5– מקום 5 – 5 תובנות אדומות/ יניב פרנקו

14 Comments

אסף 7 באוקטובר 2013

כתבה מדהימה

קיש 7 באוקטובר 2013

מסכים לגמרי. ניתוח יפהפה של האישיות המורכבת והמדהימה הזו (לא בהכרח במובן חיובי או שלילי, אלא פשוט מילולית – זה התיאור הטוב ביותר שהצלחתי למצוא לקובי).

אסף מ. 7 באוקטובר 2013

מרתק וכתוב לעילא ולעילא

דור בלוך 7 באוקטובר 2013

מצויין, ניתוח מדויק ומעשיר של קובי.

קובי 7 באוקטובר 2013

נהדר.

איציק 7 באוקטובר 2013

קובי אישר את הכתוב ;)

סטס טישקביץ' 7 באוקטובר 2013

יופי של כתבה בפרט, וסדרת כתבות בכלל, מכניס קצת אנושיות וצבע לענף ספורט שנכתבו עליו יותר מילים מאשר סלים.

לב ויסברג 7 באוקטובר 2013

כתבה מעולה! בדיוק כמו השתיים לפניה.
אין ספק שחשבתי בעצמי על הפציעה של קובי כשהיא קרתה אבל לקבל ניתוח כזה עם כל הרקע שלפני גורם לזה להישמע כמו סיפור מעולה ומעניין.
צריך לתרגם לאנגלית ולשלוח את זה למי שהולך לחבר לו את הביוגרפיה ביום מן הימים – שיקבל רעיונות :)

איציק 7 באוקטובר 2013

ממה שאני מבין מהכתבה, קובי נישאר אובססיבי לגבי עצמו. לא באמת איכפת לו מחבריו (לקבוצה) אבל אם זה יעזור לו להתקרב למיקל, הוא מוכן לעשות הקרבה זו. לא באמת מעניין אותו אם הם במצב גרוע או טוב, כי אם, האם זה יתן לו עוד ווי קטן בצ'ק ליסט שלו. את מה שהבין מיקל בגיל הצעיר ממנו בעשר שנים, ולברון 15 שנה לפניו (שלא לדבר על מג'יק ובירד שנולדו עם זה), קובי הבין, אך לא הפנים (עדיין סובל מכאבי גמילה) לקראת סוף הקריירה. די תעודת עניות למי שרוצה להזכר לאחד הגדולים.
לי נקרע האכילס, ובאמת אי אפשר לדרוך על הרגל, אך כאשר הרגל באויר, 30 דקות אחרי הקריעה (ולי היתה מלא, היה צריך לחתוך קצוות מרוטים לפני התפירה), אין כאבים ואפשר לכתוב פוסט ללא משכחים. לא צריך לעשות דרמטיזציה במקום שאין אותה. את הטיפול הטוב שהוא קיבל אנשים כמוני לא חולמים לקבל, וגם עם הטיפול המסור הרגיל של בית חולים סורוקה והפיזיותרפיסטים של קופת חולים מכבי חזרתי לשחק כדורסל לאחר חצי שנה בדיוק. אין לי שום מגבלה בגלל זה. זה לוקח זמן, אך אם אני יכול, קובי צריך להצליח. נכון שממנו מצפים ליותר, אך גם תנאי ההתחלה שלו טובים בהרבה והסביבה התומכת טובה בהרבה. לא יודע איך הוא יהייה, אך גם פה יש הגזמה בתאורים שלו.
האובססיה שמתוארת אצל קובי לרדוף אחרי מיקל נראת נכונה, והיא זו שדופקת אותו. אם היתה לו רדיפה אחרי שלמות, הוא היה משיג הרבה יותר. קובי אף פעם לא רדף אחרי שלמות כשחקן, הוא רדף אחרי שלמות ביכולת האישית, יכולת גופנית, שליטה בכדור ובגיף, קליעה, יכולת מנטאלית, אך יכולת משחק זה הרבה יותר, זה לגרום לקבוצה להראות טוב יותר, וביכולות הללו הוא לא התעניין. כל מה שעניין אותו הוא האני במובן הכי צר שיש. גם ה"שינוי" כביכול שמתואר הוא לצורך טיפוח האני שלו ולא ההפנמה שכך זה נכון וכך צריך להיות.
לכן, קובי שחקן גדול, אך לא משנה אם יחזור לשחק או לא, לא משנה האם ישוב לרמות הגבוהות או לא, ובטח שלא משנה אם יעבור את מיקל בכמות הנקודות או ישיג אליפות שישית, כל זה לא יעמיד אותו על מדרגית הגדולים ביותר.
כל הכתבה נראת כמנסה להאדיר את קובי, אבל יוצא לה הפוך. היא מראה אותו כאדם קטן, ואני חושב שהיא עושה לו עוול בזה. הוא לא אדם קטן, הוא אדם עם פגמים ואפילו חמורים לפעמים, אבל למי אין. לכן צריך לקבל אותו כמו שהוא, פגום משהו, מוצלח מאוד בדברים אחרים, ולקבל שהיו טובים ממנו, והיו הרבה יותר אשר היו פחות טובים ממנו.

סטס טישקביץ' 9 באוקטובר 2013

בגדול מאד מסכים עם כל מה שנאמר :}

מהיכרות אישית עם הכותב, הכתבה מתעסקת בקובי, לאורך כל הקריירה, מנקודת מבט של יחסי אהבה-שנאה, מצד אחד הערכה עצומה ליכולות האישיות שלו ולאופי התחרותי המוקצן, ומצד שני מבט קצת מבויש/מבקר על היכולות הקבוצתיות של קובי ועל ההתמודדות הפסיכולוגית שלו אל מול קבוצת אנשים שגם הם, אמנם לא כמו קובי, מוכשרים בתחומם.

בעצם הכתבה מסקרת את הנסיונות של קובי למצוא את האיזון הנכון בין האישי לקבוצתי, משהו שגם הכותב חווה על בשרו בשנים האחרונות :}

Zak 8 באוקטובר 2013

מעניין מאוד, תודה

נעם 8 באוקטובר 2013

כתבה נפלאה. אי דיוקים קטנטנים פה ושם, אבל נהניתי מאוד משלושת החלקים.

אישית במשך עשור די שנאתי את קובי בראיינט, ואם הוא יחזור מהפציעה ויסחוב על הגב קבוצה לא טובה של הלייקרס לפלייאוף והלאה, אני אעודד אותו.

אהבתי את הקטע שהתייחסת למנטליות כעוד דרך לנצח את היריב. ישר כח!

משתמש אנונימי (לא מזוהה) 9 באוקטובר 2013

קובי הוא אלוהי הכדורסל !
הקוליות שלו והשקט שהוא מקרין הופך אותו לשחקן ענק ומודל לחיקוי .

אורי קורט 9 באוקטובר 2013

תודה רבה על הפרגון.

איצקו, תודה על התגובה והקלט שלך לכתבה.
לא יודע אם הייתי אומר שהוא אובססיבי לגבי עצמו, אלא שכמו הרוב המוחלט של האנשים, איכפת לו מעצמו מאוד ואני כן מאמין שבאיזשהו מקום הוא לא היה רוצה שהקבוצה תצליח בלעדיו. זה לא אומר שלא מעניין אותו ממצב הקבוצה, או שהוא לא משחק בשביל לנצח, אלא שהוא עושה זאת בדרכו האנוכית. זה לא לטוב או לרע (אולי עם נטיה קלה לרע), זה פשוט מה שזה.
לגבי הפציעה, יש הבדל בין לשחק 3 על 3 על חצי מגרש בספורטק, או אפילו בין לשחק בליגה ארצית עם משחק ו3 אימונים בשבוע, לבין לשחק 82 משחקים בNBA בין האתלטים הכי טובים בעולם. וגם שם, אין ספק שקובי יוכל לשחק שוב, בין אם בשכונה או בNBA, השאלה היא האם הוא יוכל לשוב לשחק באותה רמה שבה הוא שיחק כל הקריירה של 27 נק' למשחק בגיל 35. לשחק ברמה כזאת אחרי קרע בגיד זה אתגר גם בגיל 25, וזו הנקודה. ברור שהוא יקבל טיפול יותר טוב ממך, כי יש לו מיליונים להשקיע בעבור זה. זה מה שהופך זאת לאפשרי בתיאוריה, אך בשום אופן לא פשוט וקל ובטח לא מובן מאליו.
הכתבה לא באה להאדיר או לבקר את קובי, אלא לתאר מסע מנטלי שהוא עבר במהלך העונה כפי שאני זיהיתי ממקום מושבי על הספה. לעומת זאת, אם הוא ישוב לשחק באותה רמה גבוהה בעונה הבאה, זה לטעמי יהיה הישג אדיר, ללא ספק.

Comments closed