אני יודע כבר בערך חצי שנה שאני הולך לכתוב משהו לקראת "חגיגות ה-20" לאותו ערב בלתי נשכח בפארק דה פראנס. ה-2-3 הסנסציוני של ישראל מול צרפת. רק שאני לא גיבשתי עדיין רעיון עיקרי, אז קבלו כמה נקודות שפשוט שעלו לי בראש:
- זוכר את זה כמו היום, הייתי בן 11, שיחקתי כדורגל עם חברים בצהריים ודיברנו על זה שאין מה לראות היום במשחקי המוקדמות. באותם ימים כדורגל היו רואים בערוצים הזרים, ספרד-אירלנד נראתה כמו האופציה הטובה ביותר. אבל בשעה 12 בלילה כשעטר נעץ את המספרת הקדמית בשער של לאמה נשמעו צעקות בכל הבתים מסביב. היו ימים.
- תמיד מדברים על כך שהנבחרת ההיא הייתה מתאבדת על המגרש ונותנת את הכול, בניגוד לדור הנוכחי המפונק. תמיד קשה להשוות ותמיד חושבים שפעם היה יותר טוב, אבל אסור לשכוח שהנבחרת ההיא הייתה מקבלת הרבה בראש וגם שילמה לא מעט על גאוותה. אחרי אותו ניצחון בפאריס החבורה של שרף הוציאה בסך הכול נקודה משני המשחקים האחרונים בקמפיין בבית מול אוסטריה ופינלנד. מחלצת תיקו בבית מול סלובקיה אחרי שניצחה את פולין במוקדמות 96', מפסידה בקפריסין אחרי שהוציאה 4 נקודות מרוסיה ובולגריה במוקדמות 98'.
- אני לא יודע אם השחקנים פחות מחויבים, אבל אנחנו כאוהדים נהיינו יותר קשים. חסרי סבלנות, לא תומכים, לא מבינים שאנחנו לא כאלה טובים. אז האם הנבחרת היום בעצם פחות טובה כי אין לה תמיכה מהקהל? זה המקרה הקלאסי של הביצה והתרנגולת. באותם ימים לא מעט נבחרות השאירו נקודות בר"ג גם בזכות הקהל. מצד שני, אולי גם פה אני טועה. זה אותו קהל שאחרי דקה ו-40 שניות שרק בוז לנבחרת כשהיא פיגרה באותו פלייאוף מול דנמרק.
- הבית ההוא, במוקדמות 94' היה הראשון שלנו באירופה אחרי השיבה מאוקיאניה ואכלנו חמישיות ורביעיות בלי מלח. אבל זה באמת היה בית מטורף, כנראה הכי קשה שהשתתפנו בו. שבדיה הייתה אז אחת הנבחרות הטובות באירופה והציגה את הנבחרת החזקה ביותר שלה מאז שנות ה-50, בולגריה הציגה את הנבחרת הטובה בתולדותיה. שתיהן הגיעו עד חצי הגמר באותו מונדיאל. לא מעט משחקני נבחרת צרפת אותה ניצחנו היו הבסיס לנבחרת שזכתה במונדיאל 4 שנים לאחר מכן. אוסטריה של הרצוג ופולסטר הייתה הטובה ביותר שלה ב-30 השנים האחרונות. אכן טבילת אש קשה.
- אבל נתנו לשלמה שרף לעבוד, לא היו אז 10 אתרי אינטרנט אינטרסנטים שיוצאים למסעות השמצה עם או בלי קשר לתוצאות. וראו שיפור אז בנבחרת מקמפיין לקמפיין, וזאת הסיבה שצריך לתת עוד צ'אנס לגוטמן. הוא לא הצליח לנצח את פורטוגל, אבל התיקו 3-3 ההוא היה כמעט אחד הניצחונות הגדולים בתולדות הנבחרת. נכון שאי אפשר להשוות את נבחרת הסטארים הצרפתית לנבחרת האנמית של פורטוגל, אבל עדיין גוטמן סיפק לנו שני משחקי נבחרת שבאמת העלו גאווה, לראשונה מאז קמפיין התיקואים של גרנט.
- הניצחון ההוא היה אדיר אבל מבחינתי הוא לא השתווה לניצחון נוסף על נבחרת צרפת. הניצחון שהשיגה הנבחרת הצעירה של גיא לוי ב-2006, ניצחון שהעלה אותה לראשונה בתולדותיה לאליפות אירופה. בלי קומבינות של לוזון באופ"א. מול סגל של כוכבים מוכחים כמו בנזמה ונאסרי.
- ועדיין, ראיתי כבר מאות פעמים את הגול של עטר והפריצה הזאת של רוני, ותמיד תמיד יש לי צמרמורת, פעם אחר פעם. כמובן שאני מכיר את כל הטקסט בין מאיר איינשטיין לאבי רצון. יש בערך עוד 3 רגעי כדורגל שאני רואה ועושים לי אור ברווז: הגול הרביעי של אספרייה ב-0-5 של קולומביה בארגנטינה, לא יודע להסביר את זה. השער של סולשיאר בדקה ה-90 בגמר האלופות מול באיירן וכל תקרית נגיעת היד של סוארז והחמצת הפנדל של אסמואה ברבע הגמר בין גאנה לאורוגוואי במונדיאל האחרון.
- היו די זחוחים הצרפתים האלה. חודש חלף וצרפת הייתה צריכה נקודה ביתית מול בולגריה כדי לעלות. זפזפתי בין הערוצים והעברתי למשחק ההוא כשהשעון הורה על 89 דקות. היה טירוף ביציעים, הצרפתים העבירו את הזמן, הייתי בטוח שהם מובילים 1-4. אבל אז ראיתי שזה רק 1-1, והייתה קרן לצרפת. ובולגריה השתלטה על הכדור וקיוויתי שהם לא סתם יעיפו את הכדור (HATE THE FRENCH), וזה מה שהם עשו…
ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url
- ואלה שמות: דסאיי, בלאן, רוש, פטי, דשאן, סוזה, לה גואן, פאפן, קאנטונה, ג'ינולה; ליזרזו ודז'ורקף מחליפים.
17 Comments
זה והשער של אוחנה מול אוסטרליה הם אלו שעושים לי הכי הרבה צמרמורת.
אני הכי זוכר מהמשחק הזה שראיתי אותו עם אבא שלי והוא כל המשחק אומר לי, גם כשהובלנו בהתחלה, חכה חכה, הם יפסידו, לא יודעים לשחק פה כדורגל. ואז בדקה האחרונה הוא צעק לא פחות ממני.
קשה להאמין איזה חבורה של שחקנים איכותיים ניצחנו במשחק הזה. להסתכל על הרשימה ולא להאמין. מאותה נבחרת, דרך אגב, חטפנו רביעיה בבית מוקדם יותר – הייתי במשחק הזה ואני לא זוכר מישהו שורק בוז. ידענו שאנחנו לא ראויים
במשחק ה 4:0 חזרנו לרכב וגילנו שמישהו ידע אבל לאחד החלונות של הרכב. הנסיעה לנגב הייתה עם משבי רוח לפרקים.
הם פשוט זילזלו בנו , אני זוכר את החימום שלהם זה היה הזוי.
נראה לי שהם זילזו גם בבולגרים, כולה הם היו צריכים נקודה,
אבל זה חישל אותם אח"כ. כמו שההפסד של הניינרס אמור לחשל אותם לעונות הבאות.
חסר לך את ברנרד לאמה בשער. אותו לאמה שאכל מאיתנו עוד 3:2 בקריית אליעזר. מהרגעים המצמררים שלי.
נמחק בטעות בעריכה. בהחלט עוד 2-3 על צרפתים לפנתאון. זוכר את עצמי יושב בבית על הרצפה אחרי השיוויון של אוקוצ'ה בדקה ה-88 על סף בכי.
הנבחרת הזו בחלק מהאספקטים עולה על הנבחרת שזכתה ב 98. בניגוד לחלוצים האנמים שהיו ב 98 הייתה פה שלישייה מדהימה כמו קאנטונה, פאפן וז'ינולה.
עם כל הכבוד לפאפן וז'ינולה, החלוצים האנמיים של 98 כללו את הנרי וטרזגה, אמנם עוד לא בשלים אבל שניים מהחלוצים הגדולים ביותר של עשרים השנים האחרונות.
נראה לי שהוא התכוון באופן כללי להתקפה הצרפתית שהייתה החוליה החלשה ביותר באותו מונדיאל. הנרי וטרזגה כבשו רק במשחקי הפתיחה מול דרום אפריקה וסעודיה, שזה יותר ממה שעשה החלוץ הפותח – סטפן גיבארש.
במבט לאחור (כמובן שזה הכי פשוט) ניתן לומר כי אי ההעפלה גרמה רק טוב לצרפת. נערכו כראוי, מינו את איימה ז'אקה וכבר הגיעו לחצי הגמר ביורו 96. שנתיים אחר כך, וביורו 2000 (תחת הדרכתו של רוז'ה למייר), התוצאה כבר ידועה…
לובו פנב(רק במוקדמות), אמיל קוסטאדינוב, יורדן לצ'קוב, קראסימיר באלאקוב ומעל כולם חריסטו סטויצ'קוב. זה היה קישור והתקפה אימתני באותם ימים.
לכתוב את ההיסטוריה זה דבר יפה.
לא ראיתי אז את המשחק. לא הייתי עדיין בהכרה כאוהד כדורגל.
אבל אם יש משהו שאני יודע, זה שניצחנו את צרפת ומנענו ממנה לעלות.
אף פעם לא התעמקתי במה שהיה, זה מה שידעתי וזהו.
ועכשיו אני פתאום מבין שאלה בכלל הבולגרים שהשאירו אותם בבית.
לא מדויק לגמרי. שוב, הם היו אמורים לנצח אותנו בהליכה ואז המשחק האחרון לא היה אמור להיות בכלל רלוונטי. הניצחון שלנו נתן להם בכלל את האפשרות לעלות וזה ממש לא הולך ברגל.
בסופו של דבר צרפת בלי זידאן זו נבחרת אחרת לגמרי. את צרפת של 98 לעולם לא היינו מנצחים.
בעיניי זה הניצחון הכי אוברייטד בהיסטוריה של ישראל. לא רק שהוא נעשה בגארבז' טיים ולכן חשיבותו המעשית אפסית, אלא מדובר בנבחרת צרפתית רופסת ומסוכסכת שקרסה שוב אחרי זה נגד בולגריה. שמות נוצצים זה לא הכל בחיים.
יש ביוטיוב תקציר ארוך של המשחק הזה (לא מוצא אותו עכשיו), וממנו עולה עובדה קצת נשכחת: אם בוני גינצבורג לא היה תופס יום, זה היה נגמר בבכי
חבל שראיתי זאת רק עכשיו אכן נוסטלגיה.
1. הבעיה עם נבחרת ישראל היא בכך שכל הזמן לא העפלנו מסיבות אחרות.
היו פעמים שלא העפלנו כי היינו פחות טובים והפסדנו לגדולות
היו תקופות שלא הפסדנו בבית אך יצאנו תיקו ותמיד הפסדנו בחוץ.
אח"כ כשהצלחנו להתמודד כבר עם הבכירות בבית השמטנו נקודות מול הקטנות (בעיקר בקפריסין ).
בקמפיין הזה השמטנו את כל הנקודות מול הרוסים אך גם מול הנבחרת האזרית הקטנה .וככה התוצאות הנפלאות מול פורטוגל הלכו לטמיון.
2. אין ספק שלכל מאמן מגיע שתי קדנציות.
בטח אם הקדנציה לא חריגה לרעה.
לא רציתי את גוטמן וכן לא את פראננדס (אל תדאגו גם לא את ברקו)
אך כשכבר אחד מהם מונה חובה גדולה לתת לו את הקדנציה הנוספת.
במיוחד כשאנו תמיד אומרים יש בעיה מנטלית .בשביל לשנות מנטליות אי אפשר לפתור אותה ברגע.מעשית גוטמן איבד את כרטיס העלייה בשבוע העבודה הראשון שלו בנבחרת התיקו בחוץ מול האזרים והתבוסה הביתית מול רוסיה.
ומכיוון שזה ככה לא ניתן באופן רציני לבוא בטענות לגוטמן הרי הוא בקושי נכנס לתפקיד.
אני באמת לא מחסדיו הגדולים של גוטמן אני אפילו קצת מסתייג ממנו אך האמת היא שברגע שמינו אותו צריכים לתת לו צ'אנס.
האופציה הטובה באותו ערב היתה הולנד – אנגליה בקרב על העליה (נדמה לי שהולנד היתה חייבת ניצחון)
נסעתי במיוחד לסבא וסבתא ז"ל בהרצליה כדי לראותו ביורוספורט
בקיבוץ גבים עוד לא היו כבלים
רונאלד קומאן סובב כדור מעבר לחומה האנגלית והעלה את הכתומים על חשבון האנגלים.
אח"כ העברתי לראות את סוף הדרמה בצרפת
בסוף במשחק אמרתי לדוד שלי שזה ניצחון שיכנס להיסטוריה (הייתי אז בן 15) ואחרי שנים הוא הזכיר לי שקלטתי זאת בתנועה בתור נער צעיר..
:)
יוחאי, מאוד מסכים עם הערתך לגבי חוזק הנבחרות שבבית. שבדיה ובולגריה (למרות הפסד 3:0 לניגרים, שאף הם שיחקו נהדר, במשחק הפתיחה) היו מההפתעות הנעימות בארה"ב. לא אשכח את ההלצות של תומאס ראבלי, השוער השבדי הנהדר, ואת חגיגות השערים המעניינות של קנט אנדרסון, כשהיה מושיט את שתי אצבעותיו קדימה.