מושגים של גבריות – טדי פסברג

...ואז יוצאות הנשים הכמעט עירומות, קרעי בד לבן בוהק מחזיקות בקושי את שדיהן ומכנסיים קצרים חונקות את אגנן...

prsh

 

 

 

ב-1863 התפרסם באנגליה מסמך בשם "חוקי הפוטבול", שסימן את הפרידה הרשמית של הכדורגל מהרוגבי. כעבור עשר שנים, גם בארה"ב התכנסו כדי לקבוע חוקים, שונים מעט, שיפרידו את הגרסה המקומית שלהם מהרוגבי, לה גם הם קראו "פוטבול". בסוף השבוע האחרון, נפגשו מחדש השניים בלונדון.

 שבת

באין ידי משגת לשלם את מחירי הכרטיסים בפרמייר ליג ירדתי עד לליגה רביעית, והתנחמתי בכך שאזכה לכל הפחות לחזות בבריטיות במופעה האותנטי ביותר: לא לגיונות זרים ששכרם משולם בידי אילי הון מהמפרץ הפרסי, לא המוצר המלוקק של אנשי הטלוויזיה המחויטים אוכלי הסושי, אלא החוויה הייצרית של האנשים הפשוטים, המעודדים קבוצות המייצגות אותן באמת בהרכבים שהן על טהרת המקומיים – AFC וימבלדון נגד אוקספורד יונייטד. ואמנם, אין מועדון אותנטי יותר מן המארחת, שהוקמה על ידי חבורת אוהדים לאחר שקבוצתם המקורית, פ.צ. וימבלדון, עקרה מדרום לונדון לעיר חדשה שב-1967 רק נולדה.

שום אנדרטאות ארכיטקטוניות לא הפרו את קו הרקיע, גם לא יציעים מתנשאים לגובה, האצטדיון הצנוע של הקבוצה השתלב היטב בבתים הנמוכים של נורביטון הקטנה, וכדי לאתרו היה צריך רק לעקוב אחר הקולות הבוקעים מתוכו וממלאים את רחובות העיירה השלווה. לא רק יציעי העמידה המסורתיים היו נמוכים, גם המטוסים שחלפו על פני האצטדיון הנמיכו עוף, כך גם העננים האפורים ששייטו ממעל בתנועה מתמדת, חרוצה ועמלנית, שרק מדי פעם הופרה על ידי קרעים של תכול, ואף מבין השחקנים לא התבלט אף אחד בגובהו, אולי מעט ברוחבו. רק הכדורים היו גבוהים.

*

בהפסקה הקריא הכרוז את רשימת האוהדים החוגגים יום הולדת, ואיחל להם מזל טוב. כשהוא סיים, הוא ניגן שיר של הביטלס. לבסוף, רגע לפני חידוש המשחק, הוא הודיע שהמגרש מלא מפה לפה, כמעט 5,000 אוהדים, וציין גם את האורחים. כל כך מלא המגרש, שחלק קטן מהאוהדים לא מצא את מקומו ביציעים ועמד עם הסדרנים בצדדים. חלק גדול מהאוהדים כלל לא ראה מה מתרחש, מפאת הצפיפות ומשום שהכל היה כל כך נמוך, אבל כשראה את הכדור מתעופף גבוה בסביבתו, מיד קרא: "lads!"

בקהל היו גם נשים, גם ילדים, אבל רובו היה גברים. אף אם באו עם נשותיהם או ילדיהם, הנשים התחברו לנשים והילדים לילדים, והגברים נקבצו בחבורות ושוחחו, לעתים עם גבם למגרש.  בסוף המאה ה-19 מנהלי בתי ספר עודדו את תלמידיהם לשחק כדורגל כמכת מנע נגד אוננות, נגד התבודדות, נגד אינדיבידואליזם, כדי לטפח את הגבריות, להבטיח את עתיד האומה והאימפריה.

בדקה ה-85 השתררה דומיה. השופט שורק פנדל לאורחים, והם כובשים. האוהדים מתחילים להתפנות. כשהשופט שורק לסיום, לאחר שמאמצי המקומיים עולים כולם בתוהו, שוער אוקספורד פונה לאחור לאסוף את המגבת שלו וצוחק על האוהדים היושבים מאחוריו. הם מקללים, ומתחילים לעשות את דרכם לעבר היציאה. הכרוז, בינתיים, מודיע שוב על מספר האוהדים שגדש את המגרש, ומציין שוב את האורחים. על המבנה ליד היציאה כתוב: "זהירות, תקרה שבירה".

רחובות נורביטון נמלאים שוב טורים טורים של אנשים, שאחר כך מצטופפים שורות שורות בתחנת הרכבת העזובה. כשזו מגיעה, הם עוזרים לאב עם שני ילדים קטנים לעלות ראשון, ובדרך ממשיכים לדון במשחק.

 ראשון

אף פעם לא הייתי במשחק פוטבול. ראיתי רק בטלוויזיה. (באירועי ספורט אמריקאיים אחרים כמובן הייתי, לא מעט).

נחילים של אנשים שוטפים את הדרך שמובילה מתחנת הרכבת של ומבלי, ועד לאצטדיון שבראשו קשת גדולה. השוטרים ערוכים בשלשות מאונכות שמדי פעם באלגנטיות מתאזנות, כדי לחסום את זרם האנשים ולאפשר גם למכוניות להשתמש בכביש. כחצי שעה לפני המשחק, הכרוז מודיע לקהל שעכשיו יתחיל המופע שלפני המשחק. לבמה מאולתרת בלב המגרש עולה זמר אמריקאי ושר. מאחוריו מתפרצות מן המכונות לשונות אש ותמרות עשן. כשהוא וחבריו מסיימים לשיר ולרקוד, מיד קופץ אדם בתחפושת חיה, הקמע של ג'קסונוויל, מתקרת האצטדיון, תלוי מחבל באנג'י. (הקהל, כל אחד במקומו הקבוע מראש, כילד קטן).

ואז יוצאות הנשים הכמעט עירומות, קרעי בד לבן בוהק מחזיקות בקושי את שדיהן ומכנסיים קצרים – המילה השנייה מיטיבה לתארם מן הראשונה – חונקות את אגנן, ונעמדות בשתי שורות מקבילות. ביניהן פורצים שני חיילים, אחד אמריקאי אחד בריטי, כל אחד מנופף בדגלו הוא. ואז יוצאים לכר הדשא מחלקות חיילים שלמות, כל גופם נמתח עד תום, עכוזם זרוק לאחור, כדי למתוח דגלי ענק, אנגליה וארה"ב, ככל שאלו נפרשים. שני ההמנונות מנוגנים, והבריטית לוקחת. ואז מתחיל המשחק. בין המהלכים נכנס הכרוז לעניינים. הוא אומר לנופף בדגלים שמחכים לאוהדים מתחת לכיסאותיהם, הם מנופפים. הוא אומר לעמוד, הם עומדים; ואז מתרוצצים אנשים, חלקם מכריסים חלקם מקריחים, מכוונים קנה של תותח לעבר הקהל ויורים לעברו סחורה רשמית של ה-NFL. על שני מסכי הענק שבקצוות האצטדיון מופיעים שחקני הקבוצות, בהתחלה מברכים את הקהל המקומי במבטא אנגלי מעושה, אחר כך מצביעים – קייט מוס או נעמי קמפבל. מתחת ממשיכות ללהטט בפונפונים שלהן המעודדות; יום אחד, אם יהיו ממש טובות, גם להן יש סיכוי להתחרות על קולות השחקנים על המסך הענק! (ההיסק שבבסיס ההיגיון של האנס: אין להן אישיות, על כן הן עומדות לשימוש הציבור). מדי פעם מהבהב על המסך מסר: "במקרה של התנהגות אנטי-חברתית, שלחו הודעה ל-NFL עם מספר השורה (שבה ישנה התנהגות אנטי-חברתית)".

*

ב-1905 מתו 19 נערים על מגרשי הפוטבול, והנשיא תיאודור רוזוולט התערב ודאג לחקיקה של חוקים חדשים שירסנו את האלימות הקטלנית של המשחק. אבל הוא עשה זאת לא רק כדי להציל חיים, אלא גם כדי להציל את ענף הספורט, שאותו ראה כחשוב, כמטפורה לחיים, משום שהוא גברי. כעבור מאה שנה, כשנחשף היקף הנזק המוחי הנגרם לשחקנים והנשיא אומר שהוא שמח שיש לו רק בנות והוא אינו נדרש לדילמה אם לאפשר לבנו לשחק, ב-NFL קובעים חוקים חדשים ומשעים וקונסים שחקנים שאלימותם משולחת רסן. בתווך, בשנות ה-50', ישעיהו ברלין כותב את המסה המפורסמת שלו, "שני מושגים של חירות", זו המוגדרת על דרך השלילה וזו על דרך החיוב, ומצביע על הסכנה הטמונה באחרונה.

מקור המונח שובניזם לא במגדר. על המגרש מסרסת סן פרנסיסקו את ג'קסונוויל, 0-28 לקראת סוף המחצית, ואז 10 שניות לסיום מצליחה ג'קסונוויל להבקיע שער שדה. למגרש פורץ טור של נערים, על גבם שני אפסים ובידיהם דגלים שמאייתים את המילה… jaguras. כשהם מצליחים לכבוש שוב במחצית השנייה, הם כבר מצליחים לעלות לפי הסדר. ואף שמתח כבר לא יהיה במשחק הזה, רגע השיא שלו עוד מחכה: חייל מאפגניסטן, שעשה כך וכך וכן הלאה ועוד מעשי גבורה כיוצאים באלה, מגיח לכר הדשא, ומהקהל רועמות התשואות החזקות ביותר של היום. מי שלא יכול למחוא כפיים, כי אחת מהן אוחזת בירה, טופח על לבו בשנייה. כשהכרוז לקראת סיום מודיע שהאצטדיון מלא ב-84 אלף אוהדים, הם עושים גל. התשואות השניות בעוצמתן נשמעות כשאיזה אידיוט פורץ לכר הדשא, והסדרנים מפוצצים אותו מכות. בסוף מצטלמים האוהדים למזכרת, ומתפנים מן האצטדיון. הם נדחקים בשביל המוביל חזרה למטרו, תחת הקשת המבהיקה, הגשם יורד עליהם, למטה שוטרות בשלשות חוסמות אותם כדי לווסת את הנחשול, למעלה שוטר במגאפון מבקש להתאזר בסבלנות. בסוף הם נדחסים לקרונות הרכבת וחוזרים לביתם.

*

בלילה באה ללונדון סופה, שכמותה אומרים שהייתה רק אחת מאז זו של 86', ועקרה באלימות עצים מן האדמה. את אלו שנותרו עומדים הפשיטה, ועל הארץ השכיבה מרבדים עבים של עלים ירוקים.

 

הניצחון על נוריץ' בגביע הליגה: השוואה בין ינוזאי לכריסטיאנו רונאלדו (בגילו)
הצד האחר של הפסו - עידו גבעון

9 Comments

אריאל גרייזס 30 באוקטובר 2013

חזק מאוד. יפה לראות איך האמריקאים עשו קולוניזציה הפוכה לבריטים והכניסו את המונחים המאוד אמריקאים של דגלים, חשפניות (סליחה, מעודדות) וכל אלו בדלת האחורית של הבריטים. והבריטים אוכלים את זה, עם 84 אלף איש שמגיעים לראות משחק שבארה"ב לא היו מגיעים 30 אלף לראות אותו

אדם בן דוד 30 באוקטובר 2013

זה לא שהם יכולים לבחור.
אם המשחק פח הזה היה משוחק בעיר שאין בה קבוצה (ולא, באפלו לא נחשבת פה) גם אז הוא היה סולד אאוט.

משה 30 באוקטובר 2013

הסתובבתי בלונדון ביום ראשון. היו מאות אנשים עם חולצות של הניינרס ברחובות(ראיתי גם אחד עם כובע של הג'גוארס). כולם היו אמריקאים. אני לא בטוח לגבי כמות הבריטים במשחק, כל הבריטים שפגשתי לא ידעו על המשחק אלא אם עברו בכיכר טרפלגר באותו סופ"ש. ייתכן כי רוב הקהל היה אמריקאים ששוהים באירופה ויש להם הזדמנות לראות פוטבול או אוהדי הקבוצות ששילבו את זה עם חופשה(מטורפת) באירופה(ואז אני נזכר בצ'בי צ'ייס מסתובב בכיכר בלונדון ואומר למשפחה "Here's the Big Ben, here's the parliamant", מי שגדל בשנות השמונים צריך להכיר).

אריאל גרייזס 30 באוקטובר 2013

גם אני הייתי בלונדון ביום ראשון במקרה, ראיתי מלא בריטים חוזרים מוומבלי עם דגלים של הג'גאורס. בכל מקרה, עם כל האמריקאים בלונדון, קשה לי להאמין שהצליחו לגייס 80 אלף שיגיעו מאמריקה לראות משחק, לא?

משה 31 באוקטובר 2013

1. אם הבריטים אוהדים את הג'גוארס זה כבר אומר שאולי כדאי שלא יגיעו למשחקים…
2. לא טענתי שהייתה רכבת אווירית מארה"ב למשחק, הטענה שלי היא שאמריקאים התקבצו מכל רחבי אירופה(לפחות המערבית) לאירוע. אני מעריך שיש כמה מאות אלפים שמוצבים או חיים באירופה.

תורג'י 30 באוקטובר 2013

החלק הראשון כתוב כמו אגדה

רועי 30 באוקטובר 2013

+ 1
נהדר

גילי פלג 30 באוקטובר 2013

כתיבה יפיפייה

red sox 30 באוקטובר 2013

בקריאה ראשונה זו כתיבה נהדרת ממש. בקריאה שנייה אפילו יותר.
פוסט נפלא, תודה.

Comments closed