הצד האחר של הפסו – עידו גבעון

צריך להבדיל בין ריבוי אירועי האלימות לבין התרבות היפה שאפשר בכל זאת למצוא מסביב למגרשי הכדורגל.

ghsu

 

 

לצערי, כמעט בכל פוסט שלי, או בכלל, על הליגה הארגנטינית יש אזכור לנושא האלימות מסביב לכדורגל. הדעה הרווחת שמתקבלת בישראל על ארגנטינה היא על מדינה חמה עם אנשים אלימים.

אי לכך, מעט לפני שהליגה מגיעה לישורת האחרונה וניואל'ס זוכה באליפות (הלוואי) וריבר בסודאמריקנה (בעזרת ג'ה) אתפנה שוב להציג צד אחר בתרבות הכדורגל האהובה עליי.

אז דבר ראשון, בלי שום קשר לכדורגל, ארגנטינה היא מדינה קרה ואפורה ברובה. היא גשומה וקרה, בעיקר הודות למיקומה המאוד דרומי על מפת הגלובוס.

דבר שני ועיקרי – יש רוב מרשים בארגטינה של אוהדי כדורגל עם תרבות שיש לנו הרבה מה ללמוד ממנה. הייתי אומר שארגנטינה היא אחת מהמדינות בעולם בהם התשוקה לכדורגל היא מהחזקות ביותר. אני מאמין שבזה אני לא מחדש לאף אחד הרבה.

*

אבל לדעתי צריך להבדיל בין ריבוי אירועי האלימות – הרבים מדי אין ספק – לבין התרבות היפה שאפשר בכל זאת למצוא מסביב למגרשי הכדורגל.

אז על מה אני מדבר בכל זאת? כדי לבסס את הטענה אנסה להשתמש בכמה דוגמאות פחות מוכרות.

לדוגמא טאז'רס, מועדון מאוד צנוע מקורדובה שמשחק כרגע בליגה השנייה. אמנם למועדון יש היסטוריה עשירה ומעניינת, בכל זאת המועדון ציין השנה 100 להיווסדו. ותאריך כמו יום הולדת 100 לא יעבור בשקט. לצורך העניין במשך שבועות העיר קורדובה לבשה חג ונקבע משחק ידידות מול פצ'וקה המקסיקנית. רצה הגורל ומארגני האירוע התוודעו רק מספר ימים לפני המשחק כי יש תקנה של פיפ"א שאוסרת על קיום משחקים ביום שבו מתקיים מחזור נבחרות (בין היתר שיחקה ישראל מול פורטוגל). אבל לא תקנה שולית שכזו תהרוס את החגיגה. המשחק נדחה בסך הכל לחצות הלילה, כי בדרום אמריקה כל תקנה נועדה שיפרו אותה באלגנטיות. האירוע זימן אליו כ-60 אלף אוהדים נרגשים שסיפקו את התמונות הבאות:

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

דגלי ענק, זיקוקים, שירים, חגיגות והרבה שמחה. אפס פצועים, אפס אלימות. שמחה גדולה וגאווה ענקית. אפשר להכליל ולומר שהארגנטינאים מאוד אוהבים להרגיש שייכים. אבל איזה עם לא בעצם?

הארגנטינאים גם נוהגים ללכת (המון!) עם החולצה של הקבוצה שלהם. בהליכה אקראית ברחובות תל אביב וירושלים, כמה שכיח לראות בימים כתיקונם ילדים ובוגרים כאחד לבושים כאילו היו בדרכם לאצטדיון?

ברור לי שהשוואה עם ישראל, מדינה עם תרבות ספורט די עלובה לכל הדעות, היא לא הוגנת. ועדיין אני סבור שזאת דרך להציג את הדברים בצורה חד משמעית.

דוגמא אדירה נוספת היא יום האוהד. לכל מועדון שמכבד את עצמו יש תאריך בשנה שבו חוגגים האוהדים את האהבה שלהם. צריך לזכור שבארגנטינה ימים כמו יום האם, האב, המשפחה, האהבה וכו' הם סיבה אמיתית למסיבה.

אפשר להציג את יום האוהד (העולמי! כמו שהם אוהבים להגיד בחשיבות עצמית מוגזמת) של אוהדי הוראקן, בו צעדו השנה כעשרת אלפים ברחובות בואנוס איירס. 10,000 אנשים שיצאו להפגין שייכות לקבוצה שלהם. קבוצת ליגה שניה שחולקת את העיר יחד עם לפחות עוד 10 מועדונים יותר מפוארים. באותו הזמן 14 קבוצות מאותו המחוז השתתפו בליגה הראשונה. אז אולי בהשוואה לארצות הברית למשל המספרים לא כל כך מרשימים. אבל שוב – המון חוגג בלי אירועי אלימות ובלי תקריות שליליות שמלוות את המאורע.

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

כמובן שהרבה יותר מרשים יהיה להראות את חגיגות 100 השנים לריבר פלייט, שהוציאו בשנת 2001 כ-100 אלף חוגגים לרחובות. זה נראה אז בערך ככה:

pic 1

אפשר גם לספר איך בשנה שעברה, לכבוד יום האוהד של ריבר יצרו האוהדים במשך חודשים את "הדגל הארוך בעולם". המארגנים אספו במשך חודשים ממאות חוגי האוהדים של ריבר הפזורים ברחבי העולם, כולל בישראל, תרומות של בד ויצרו דגל באורך של 7829 מטרים. הדגל נרשם בספר השיאים של גינס ואף הופק לכבודו סרט דוקומנטרי, המתעד את תהליך היצירה, שאשכרה הוקרן בקולנועים (!) בארגנטינה. גם באותו יום, התהלכו ברחובות כ-100 אלף אנשים. הפעם התיעוד הרבה יותר מרשים. ניתן להסתפק בסרטון הבא:

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

שוב, 100 אלף ברחובות ואף אירוע אלים לא נרשם. להפך, האירוע כולו נוהל בשיתוף פעולה מלא עם הרשויות והמשטרה. בסיום המצעד נערך משחק ראווה קטן באצטדיון מול קהל של כ-65 אלף צופים. באותו יום צולמה גם התמונה המרגשת הזאת, של בחור שגם בגילו המתקדם לא מאבד את התשוקה, שם חולצה מתאימה ויוצא עם מקל והאישה לחגוג עם כולם:

hincha-de-river-viejito1

אז בסדר, הארגנטינאים אוהבים להרגיש שייכים. אבל מעבר לכך, תרבות העידוד במגרשים היא בהחלט מודל לחיקוי. מספיק שמעתם על האוהדים הארגנטינאים, אני מאמין, אז בלי להרחיב אציין מספר מאפיינים שעושים את חווית הקהל בארגנטינה למשהו מעבר. תחילה אפשר לומר כי בטריבונות אפשר למצוא לרוב נשים, זקנים וטף – שרים ומעודדים כמו כולם. לא ממש הפרצופים שהייתם מצפים לראות באצטדיונים שראו כל כך הרבה אירועי אלימות.

כמו כן לזכות הארגנטינאים ייאמר כי רבים מהם משתייכים לחוג האוהדים הקרוב לביתם של קבוצתם, על כל המשתמע מכך: צפייה משותפת במשחקים, נסיעות למשחקים רחוקים, חגיגות בתאריכים מיוחדים וכו'.

בנוסף אפשר לספר בפעם האלף איזה יופי הם שרים, לאורך כל המשחק, בלי קשר לתוצאה או למעמד. ואפשר לחפור ולומר שהשירה אינה נחלתם של קומץ שרופים, אלא מושרשת עמוק ולגיטימית בכל רבדי האוכלוסיה ובכל חלקי האצטדיון. שזה יפה ומאוד קלישאתי, אבל באמת נכון ומרשים.

ברור לי שארגנטינה היא לא המדינה היחידה בה ניתן לחוות תרבות מעין זו, אך לעומת הדימוי הרע שיש לליגה הזאת בעולם ובארץ, אפשר אחת לאיזה זמן להתפנות ולספר על צדדים אחרים, נעימים קצת יותר, של העם הזה.

מושגים של גבריות - טדי פסברג
השביל הזה מתחיל כאן (מטרה חדשה)

9 Comments

ABC 30 באוקטובר 2013

כיף לקרוא!!!

אני מאלה שקיטרו בטורים שלך על אלימות במגרשים בארגנטינה. אבל זה רק בגלל שאני מאוד אוהב את הליגה הזו, את התשוקה והסגנון הארגנטינאי.

טור מקסים ומחכים. כפיים!

אבי 30 באוקטובר 2013

סגנון שוטף אתה גורם לי לקרוא כתבות ספורט וזה כבר משהו .

עידו גבעון 30 באוקטובר 2013

אני גורם לך להוזיז את המשקפיים ולקרוא וזה גם משהו!

נדב 30 באוקטובר 2013

היי עידו,
תודה רבה על הנישה החדשה שפתחת, שחושפת לקהל קצת יותר גדול את אחת הליגות הכי כיפיות, והכי חשובות (כנראה שלשנינו ולעוד כמה…).

פוסט מקסים, שבאמת צובע את הדיון על הכדורגל בארגנטינה בצבע אחר, וקצת פחות פופוליסטי מאשר רק להזכיר את הכנסיה המרדוניאנית וזהו.
כן ירבו!

ואי אפשר לסיים בלי עקיצה על הניצחון הענק שלנו (סנטראל) בדרבי… :)

עידו גבעון 30 באוקטובר 2013

תודה.

ואיך אומרים בחיפאית? פעם ב6 שנים… ;)

red sox 30 באוקטובר 2013

למי שלא היה שם, גם 1000 פוסטים לא יסבירו מה זו תרבות כדורגל אמיתית.
למי שלא היה שם, גם 1000 פוסטים לא יסבירו מה המשמעות של "רגש שלא ניתן לעצור" בשביל האוהד הארגנטינאי.
למי שגדל במגרשים בארץ ולא ראה את ההבדל בין ישראלי ש"קופץ" ביציע (בלי לנתק את קצות האצבעות מהכסא) לארגנטינאי שקופץ חצי מטר באוויר במשך דקות ארוכות, גם 1000 פוסטים לא יסבירו את ההבדל.
למי שלא ראה מה זה דרבי באווז'אנדה, בקורדובה או ברוסאריו, אי אפשר להסביר שרומא-לאציו או ריאל-בארסה זה משחק ילדים.
למי שלא היה בבואנוס איירס בסוף שבוע שבו 13 קבוצות שונות מהעיר משחקות אי אפשר להסביר למה זו עיר כדורגל שאין שנייה לה.

בקיצור – למי שלא היה שם אי אפשר להסביר באמת למה זו הליגה הטובה בעולם.

ולמרות זאת – פוסט מעולה, חשוב ומבורך.

עידו גבעון 30 באוקטובר 2013

אהבתי מאוד את התגובה.
אין בי כוונה לשכנע אנשים לאהוב, אולי רק קצת להציג מראות לא מוכרים. מי שיאהב, תמיד מוזמן להצטרף ולחוות את הליגה הזאת.
ומי שלא מתאים לו, איך שייע אומר, וולקאם!

תודה.

אסף כלשהו 31 באוקטובר 2013

זיכרונות מהדרבי בבומבוניירה לפני שבע שנים כשלקחתי את בת זוגי לשבת ביציע של ריבר, וכשארנסטו פריאס העלה ל- 0-1 הרגשנו שכל מי שיושב מעלינו נמצא עכשיו עלינו והייתי צריך לגונן על בת הזוג בגופי.
בוקה השוותה במשחק ההוא מפנדל בדקה ה- 90, והקהל של ריבר פשוט לא הפסיק לעודד את הקבוצה ולמחוא כפיים אחרי המשחק, למרות שברון הלב. זו היתה אחת מחוויות הכדורגל העוצמתיות שחוויתי בחיי.

באופן כללי, לא יכול להגיד שאני עוקב אחרי הליגה באדיקות, אבל אני כל כך אוהב את המדינה ואת תרבות הכדורגל שלה (ואת התרבות בכלל!)- אז תודה על הפוסט המעולה!

אהוד 31 באוקטובר 2013

אני בא מבית ארגנטינאי גדול שעלה לארץ לפני שנים, ריבר פלייט אצלנו בבית, זה כמו אצל כל אוהד אגנטינאי, זורם בדם.
לפני שנתיים שריבר שיחקו בליגה השנייה הייתי בדרום אמריקה בטיול ושהגעתי לבואנוס הלכתי להגשים חלום ילדות ולראות משחק של ריבר במונומנטל.
איצטדיון מלא נגד פירו בליגה השנייה, 70 אלף איש שרואים את טרזגה שם 2 ( אחד בוולה ענק מההקצה של הרחבה) ופונס מורי אחד.
את האווירה, השירה, הצמרמורת של לראות כל כך הרבה אנשים עם חולצה של ריבר, בכל הגדלים,המינים והגילאים צמרר אותי מאוד,זה אופוריה,עולם אחר. למרות ששמעתי ממשפחתי ואבי אין ספור סיפורים ( הוא גדל בנונייס, השכונה שבה נמצא האיצטדיון של ריבר) ההרגשה והתחושה לא משתווים לכלום.
הייתי כמה ימים אחרי גם במשחק של הנבחרת, גם שם האווירה הייתה טובה אבל התחושה שנתנו ריבר לפני כמה ימים לא הייתה אותו דבר.
גאה להיות Gallina :)

Comments closed