רמאות בספורט – גיל גרינגרוז

רמאי או טקטיקן? אם סוארז רמאי, מה נגיד על תיירי הנרי?

XUT

 

בשניות האחרונות של משחק רבע גמר המונדיאל בין גאנה לאורגוואי, במצב של תיקו 1:1, נבעט כדור חופשי לתוך הרחבה של אורוגוואי. בערבובייה שנוצרה ברחבה נבעט הכדור פעמיים לכיוון השער ונבלם פעמיים על ידי לואיס סווארז. בפעם הראשונה הוא הדף את הכדור בברכו ואילו בפעם השנייה הוא הסיט אותו בשתי ידיו. הבעייה: סוארז אינו שוער ולכן נגיעה כזו אינה חוקית. שופט המשחק הרחיק את סוארז ושרק לפנדל שנבעט למשקוף והחוצה על ידי אסמואה ג'יאן, מה שמנע מגאנה להיות הנבחרת האפריקאית הראשונה בחצי גמר המונדיאל (הם הפסידו 4:2 בפנדלים). אפשר לראות את האירוע כאן:

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

 לאחר המשחק סוארז לא הביע שום חרטה להתנהגותו. לדבריו, המעשה שלו נועד לתת לאורוגוואי את הסיכוי היחיד שהיה לה לנצח במשחק, והוא שמח מאוד כשג'יאן החמיץ את הפנדל וגאנה הפסידה בפנדלים. אבל ברחבי עולם הכדורגל הדיעות היו חלוקות ונשמעה ביקורות רבה על סוארז.

רבים הסתייגו מהמעשה וראו בו רמאות לשמה. מהצד השני, היו אחרים שסברו שאין במעשה שום פסול וגם הוא וגם הקבוצה נענשו בעונש חמור למדי, שרק במקרה לא נגמר בהפסד של אורוגוואי. היו גם אנשים שאמרו שהתגובה שלו בכלל הייתה אינסטנקטיבית ולא ממש הייתה תוצר של החלטה מודעת ולכן אין בכלל סיבה להאשים אותו במשהו.

האם סוארז הוא גיבור או חוטא? המעשה שלו מעלה כמה שאלות פילוסופיות מעניינות הקשורות לספורט ומאמר שפורסם לאחרונה על ידי אמריס ווסטקוט בכתב העת פילוסופיה עכשווית דן בהן.

*

דרך אחת לנסות לנתח את האירוע מבחינה פילוסופית היא על ידי תשובה לשאלה הבסיסית: האם סוארז רימה? מכיוון שרמאות נתפסת כמעשה לא מוסרי, אם נצליח להוכיח שסוארז רימה אז נוכל להסכים שהמעשה שלו ראוי לגינוי. הבעייה היא שאין הגדרה חד משמעית לרמאות, לא בספורט ולא בכלל. אנחנו נוטים לחשוב שרמאות מחייבת שבירה של החוקים אבל לא תמיד זה נכון. במשחקי טניס שאינם מנוהלים על ידי שופט (בעיקר משחקי ילדים), השחקנים עצמם נותנים קריאת "חוץ" כשהם חושבים שהכדור היה בחוץ. שחקן יכול לקרוא "חוץ" גם אם הוא יודע שהכדור היה בפנים מה שלא מהווה הפרה של שום חוק אבל פועל כנגד הקוד האתי של המשחק.

דוגמא נוספת היא שחקני כדורגל שלא מחזירים את הכדור ליריב אחרי שהקבוצה בעטה אותו בכוונה החוצה לאחר פציעה של שחקן. בשתי הדוגמאות הללו אין שום הפרה של החוקים הפורמאליים של המשחק, אבל הם נתפסים כרמאויות על ידי חלק ניכר מהאנשים. במקרה של סוארז, הוא אולי הפר את הקוד האתי של משחק הוגן אבל כל הארוע היה במסגרת החוקים. הפנדל וההרחקה מקובלים על כולם והם חלק מחוקי הכדורגל הרלוונטיים למקרה.

*

שאלה אחרת שנוגעת לקיומה של רמאות היא התפיסה שרמאות תמיד מחייבת הולכת שולל של אחרים. אם רץ מרתון נוסע במכונית חלק ממסלול הריצה אז בבירור יש כאן הולכת שולל. אבל מצד שני, אם סוארז היה תופס את הכדור בידו, נותן אותו לשופט ויורד מהמגרש (מה שמאוד דומה למה שקרה בפועל מבחינת שרשרת האירועים) אז אין כאן שום ניסיון להוליך שולל אף אחד, בניגוד למשל להנרי שבבירור השתמש בידו כדי לקבל יתרון לא הוגן שהוביל לשער נגד אירלנד במשחקי ההצלבה למונדיאל בדרום אפריקה, או שחקנים שמתחזים לפצועים ומנסים בכוונה להוליך שולל את השופט ולעצור את המשחק. סוארז ותומכיו לא מנסים להסתיר מה שהוא עשה ולא מבקרים את השופט על האדום או הפנדל. הפרשנות שלהם למה שקרה היא שונה. מבחינתם, אין כאן שום רמאות אלא הפרה ביודעין של החוקים וקבלת העונש הנלווה לכך. לטעמם, המונח רמאות משמש מקרים אחרים שבהם הייתה כוונה לרמות. המסקנה היא שרמאות היא עניין סובייקטיבי למדי וכשאין הסכמה על מהי רמאות, התרכזות במושג הזה לא תוביל לשום מקום.

*

דרך אחרת לנתח את המקרה מבחינה פילוסופית היא על ידי מבחן העקביות. מבחן העקביות בא לבדוק האם אנחנו עקביים בדיעות שלנו כשמוצגים בפנינו מקרים דומים. כאן אנחנו מנסים לבחון האם הדיעה שלנו על מקרים שדומים למה שסוארז עשה תוביל אותנו לאותן מסקנות? בכדורסל למשל מקובל מאוד לעשות עבירות מכוונות על שחקנים בסיום המשחק (אסטרטגיית "האק דה שאק"). האם אותם אנשים שמבקרים את סוארז מבקרים גם את הטקטיקה הזו? על פניו נראה כי לא. הדיעות לגבי עבירות מכוונות בכדורסל הרבה יותר חיוביות מאשר בפנדל של סוארז.

למרות שיש אנשים שמסתייגים מהטקטיקה הזו, פרשנים רבים רואים בה אסטרטגיית משחק חכמה וסביר שחלק מהם לא עקביים עם דעתם על מעשה סוארז. ומה בדבר הוקי שם שחקנים מרביצים אחד לשני בצורה כמעט חופשית במשך כל המשחק כחלק מהאתוס של המשחק, או בייסבול שבו פיצ'רים מפוצצים חובטים בכוונה כטקטיקת הרתעה? רבים מחובבי הספורט מצדיקים התנהגויות כאלו אבל מתנגדים לפנדל המכוון של סוארז, אז האם הם לא עקביים בדעתם? לא בהכרח.

מתנגדי סוארז עשויים להביא דוגמאות ספורטיביות אחרות שתומכות בדעתם. ישנם ענפי ספורט רבים המענישים בחומרה עבירות במתכוון. חישבו למשל איזו צעקה הייתה קמה אם טייגר וודס היה בועט בכדור של יריב שמתגלגל לגומה על הגרין. זה מעשה חמור ביותר שקרוב לוודאי היה מוביל שחקן להרחקה מהטורניר. העקביות של המתנגדים לסוארז יכולה להתבטא לפיכך בכמה מישורים: אחת, לטעון שכל העבירות במתכוון, קלה כחמורה, אינן מוסריות. בעיטה בכדור גולף שקולה לעבירה במתכוון בכדורסל וכולן פסולות.

*

דרך נוספת להיות עקביים עם ההתנגדות היא לומר פשוט שאי אפשר להשוות בין ענפי ספורט שונים עם נורמות התנהגות שונות. כדורסל זה לא כדורגל ואין מקום בכלל להשוואה. בשורה התחתונה, גם התומכים וגם המתנגדים לסוארז יכולים לבטא דיעות עקביות רק שהעקביות שלהם תהיה מסוג שונה. תומכי סוארז יכולים להשתמש בדוגמא כמו זו של הכדורסל כדי להצדיק את המעשה שלו, ולומר שהם עקביים בדיעה שלהם שעבירות דומות מוענשות במסגרת חוקי המשחק, בעוד המתנגדים לו יכולים לומר שכדורסל זה לא כדורגל או לחשוב שבאופן גורף, אסור לעבור עבירות במתכוון. אז איך ניתן להכריע איזו עקביות נעלה על אחרת? יוצא שהניסיון לנתח את המקרה של סוארז על בסיס עקביות לוגית מוביל למבוי סתום בדיוק כמו שאלת הרמאות.

האם ניתן למצוא תשובה פילוסופית שתתן לנו מוצא מהסבך? בסופו של דבר נראה שהכל מתנקז לשאלה באיזה עולם אנחנו מעדיפים לחיות? האם אנחנו מעדיפים משחק כדורגל שבו מעשה סוארז הוא חלק אינטנגרלי ולגיטימי מהמשחק, או שאנחנו מעדיפים משחק שבו מעשים כאלו לא יתרחשו? כל צד יכול למצוא כנראה הצדקות פילוסופיות לעמדה שלו אבל לשאלהב איזה ספורט אנחנו מעוניינים לצפות היא שאלה שכל אחד צריך לענות לבדו.

ואם כבר אנחנו עוסקים בפילוסופיה וכדורגל, אי אפשר שלא להתענג על משחק הכדורגל הקלאסי הבא:

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

ברגעים מסוימים רחוק יותר
הניצחון האפור בנוריץ'

30 Comments

יואב דובינסקי 27 בדצמבר 2013

יפה מאוד. ד"ר סזאר טורס, פילוסוף ספורט מברוקפורט קולג' בניו יורק, כתב לא מעט על הפרשנות לגבי עבירות מכוונות בסיום משחק כדורסל. לטענתו, העבירות באות לבחון את היכולת הקבוצתית של קליעה מהעונשין. סגל רחב של שחקנים עם יכולת קליעה מקו העונשין במצבי לחץ היא עוד מרכיב מקצועי שקבוצה נמדדת בה וצריכה להצטיין בה כדי לנצח משחקים. במידה ומשחק הכדורסל היה רואה בכך רמאות, על עבירה מכוונת בסיום משחק העונש היה שונה, כמו למשל שמונה זריקות עונשין וכדור מהצד.

גיל 27 בדצמבר 2013

לדעתי ממש אין בעייה עם עבירה במתכוון כי כמו שכתבת, לקבוצה השנייה יש הזדמנות להעניש את היריב אם תקלע עונשין. זה גם דומה למקרה של הפנדל (אם כי כאן העונש לסוארז היה כבד הרבה יותר מעוד פאול) שגם פה לקבוצה הייתה הזדמנות לנצח את המשחק. כל עוד העבירה גלויה ויש עליה עונש קבוע, עקרונית אני לא רואה עם זה בעייה. כמו שכתבת, אם חושבים שהעונש לא מספיק חמור, אפשר להגדיל אותו.

רועי מ 27 בדצמבר 2013

כמה התחרבשות.
חוץ מזה בטח שלא הייתה רמאות. מה שנעשה בריש גלי לא יכול להחקב רמאות. הוא נענש. הביקורת החלה כי גיאן החמיץ את הבעיטה. אם היה כובש לא היו מדברים. אנשים לא אהבו את החגיגות שלו.
מארדונה משום מה עבר בשלום את מעשה הנבזה שעשה.

גיל 27 בדצמבר 2013

עבר בשלום?! כולם מסכימים שהוא רימה ועד היום הוא מקבל על זה ביקורת.

יוסי 29 בדצמבר 2013

הוא שומע את הביקורת ומסתובב לנשק את גביע העולם

Ravana 28 בדצמבר 2013

לגבי האק אה שאק, או האק אה דווייט או האק וואט אבר –
מה דעתכם על רעיון לפיו במקרה של עבירה על שחקן שלא מחזיק בכדור, הקבוצה היריבה יכולה לבחור מי הזורק.
בדומה לעבירה טכנית של המאמן, לדוגמא

משיח 28 בדצמבר 2013

פתרון טוב

אייל סגל 28 בדצמבר 2013

הבדל משמעותי בין מה שעשה סוארז למה שעשו הנרי ומראדונה קשור בכך שהפעולה של סוארז היתה הגנתית ולא התקפית. כדי שהכנסת גול בעזרת היד תצליח, *הכרחי* שהשופט לא יראה זאת, אחרת השער לא יאושר. לעומת זאת, עצירת גול בעזרת היד מצליחה גם אם השופט רואה זאת, במובן זה שלא ניתן שער – גם אם העונש (פנדל + אדום) הוא חמור. ובמקרה של סוארז, בגלל הנסיבות הספציפיות בהקשר של המשחק, העונש למעשה היה קל ואורוגוואי לא ניזוקה ממנו בכלל, אלא יכלה רק להרויח. כלומר – הפנדל בא במקום שער באמת בטוח לגמרי (אם סוארז לא נוגע בכדור וחוקי הפיזיקה נותרים בעינם, אין ספק שהכדור חוצה את קו השער), וכמו כן חיסרון השחקן כבר לא היה משמעותי למשחק (חוץ מזה שסוארז עצמו לא היה יכול להשתתף בדו-קרב הפנדלים בהמשך), כיוון ששריקת הסיום באה מיד לאחר הפנדל שניתן לגאנה. כך שאם נגרם כאן "עוול" לגאנה זה בגלל בעייה בחוקי הכדורגל, ואני חושד שהרבה אנשים בעצם משליכים את תחושת חוסר-הנוחות שלהם (המוצדקת כשלעצמה) בהקשר זה על סוארז, שהוא לא המטרה הנכונה.

גיל 28 בדצמבר 2013

נכון שהעונש של הרחקה מהמשחק היה חסר מעשיות במקרה הזה אבל אי אפשר לשנות את החוק בגלל מצב נדיר כזה. הוא גם הפסיד את המשחק הבא כך שזה בכל זאת די חמור.

אייל סגל 28 בדצמבר 2013

דווקא אפשר לחשוב על שינוי של החוק כדי למנוע מצבים כאלה – לא בהכרח משהו כל-כך ספציפי כמו בנסיבות של המשחק, אבל באופן כללי יותר, במקרה של עצירת כדור על קו השער יכול להיות הגיוני יותר לאשר את השער (כדי לא לתת פרס לפעולה בלתי חוקית) ולתת לשחקן שעצר את הכדור צהוב במקום אדום, נניח. לגבי ההרחקה של סוארז מהמשחק הבא – זה נכון, אבל אם חושבים על זה, מבחינת אורוגוואי עדיין היה כאן רווח נקי *ביחס לאלטרנטיבה*, כיוון שאם סוארז לא היה נוגע בכדור ומורחק, הנבחרת לא היתה משחקת בכלל בחצי הגמר. בהקשר זה, אגב, יש נטייה מוזרה לדבר על האופן בו סוארז כביכול "הקריב את עצמו" למען הנבחרת בכך שויתר על חצי הגמר, בעוד שלמעשה הוא לא הקריב שום דבר ממשי כיוון שלא היה שום תסריט בו הוא כן משחק בחצי הגמר. בנסיבות שנוצרו, האלטרנטיבה הרי לא היתה בין אורוגוואי בחצי הגמר עם סוארז ובלעדיו, אלא בין אורוגוואי בחצי הגמר בלי סוארז לבין אורוגוואי, כולל סוארז, חוזרת הביתה אחרי הפסד ברבע הגמר.

מתן גילור 28 בדצמבר 2013

במהלך היה נבדל של גאנה (מס' 10 שבעט, נמצא בנבדל בעת הנגיחה), כך שהמצב הנוכחי, בו עבירת היד אינה מעניקה שער, אלא פנדל, יצרה צדק בדיעבד.
בנוסף, איך בדיוק תגדיר את זה? הלוא מרבית המקרים הללו מתרחשים מטר או שניים מקו השער. ואז נניח שהגדרת רחבת השער (תיבת ה-5), אז גם מסירת רוחב שלא היתה נכנסת לשער תחשב לשער. להשאיר לשופט את הפרשנות האם הכדור היה נכנס או לאו, יגרום לדיונים אין סופיים האם היה צ"ל פנדל או שער.

אייל סגל 28 בדצמבר 2013

לא דחוף לי באופן מעשי להגדיר את זה בדיוק או להכניס חוק כזה לשימוש. הנקודה היתה ברמה העקרונית – שניתן לנסות ולטפל בתחושת חוסר הצדק שיוצר מה שקרה באותו משחק בעזרת שינוי בחוקים, כך שבמקרה שמדובר במניעת גול שהוא באמת של 100% (ולא סתם הכשלה ברחבה, נגיד), השער יאושר. וזה כשלעצמו גם היה רק נספח לנקודה המקורית – שמה שבעיקר מעורר חוסר נוחות במה שקרה בסיום אותו משחק הוא שחוקי הכדורגל מאפשרים מצב כזה ולא איזו התנהגות "שפלה" של סוארז.

אייל סגל 28 בדצמבר 2013

אגב, אחד הדברים היפים במערכון של מונטי פייטון הוא שזה שמגלה בסופו של דבר מה צריך לעשות עם הכדור (ארכימדס) הוא לא פילוסוף…

High 28 בדצמבר 2013

הסיבה שסוארז הוקע כ״כ היא שהוא קלקל לנבחרת אפריקאית את העליה, כשהרבה רצו לראות אותה עושה היסטוריה .
לא הייתה שם שום רמאות , רק צביעות של המצקצקים בלשונם

גיל 28 בדצמבר 2013

אני חייב לומר שגם אני הופתעתי מהביקורת הזו ויתכן שיש משהו במה שאתה אומר. אני חושב גם שבגלל שזה מונדיאל אז יש הרבה צופים שלא ראו הרבה כדורגל וזה נראה להם משהו שלא יעשה למרות שזו לא הפעם הראשונה שזה קורה.

חדש בשכונה 28 בדצמבר 2013

חייב להודות שהעצירה של הכדור ביד על קו השער (פחות משנות הנסיבות) היא בעיני הרבה פחות נוראית ממה שפרשנינו ה(לא) מלומדים קוראים ״עבירה חכמה״ בכדורגל לעצירת מתפרצת. בדרך כלל מדובר בפגיעה פיזית וגם אם לא, ומדובר רק בתפיסת חולצה כדי לעצור מתפרצת, זה הרי בכוונת מכוון, הרבה יותר מהעצירה על הקו השער עם היד. לטעמי, העבירות האכילו חכמות הנ״ל הינן ממש מנוגדות לרוח המשחק.
עם זאת, נשאלת השאלה,האם ניתן לא אמור כי גם האינסטינקט לעצור כדור ביד הוא באיזשהוא מקום תתמודד של עבריין? התשובה, אם בכלל היא שאם הוא מנסה לעצור תוך ניסיון הסתרה של העניין (כמו מראדונה עם היד הצמודה לראש) אז זה כן רמאות ואם מזיז היד באינסטינקט לכדור זה לא רמאות. אצל סוארז, כמה פעמים שראיתי, לא השתכנעתי לכאן או לכאן, אבל לא בגלל מקרה זה הוא ייחשב יותר רמאי מהרבה מאד כדורגלנים אחרים…..

אהד 28 בדצמבר 2013

המקרה של סוארז דווקא מזכיר לי טענה שלמדתי בלימודי המשפטים, לפיה המדינה לא אוסרת עלינו לעשות מעשה כלשהו, אלא פשוט מצמידה לו "תג מחיר". למשל: העושה אחת מאלה יאשם ברצח ודינו – מאסר עולם ועונש זה בלבד: (2) גורם בכוונה תחילה למותו של אדם.
אפשר לראות שהמחוקק לא אוסר עלינו לרצוח אדם כלשהו לדוג', אלא מסביר את ההשלכות לכך. אם אדם מחליט לרצוח אדם אחר וזה משתלם לו (למשל, אותו אדם רצח את משפחתו והתחמק מעונש), אזי אין למערכת המשפט מה לעשות. זה בא לידי ביטוי למשל בעבירות מס, אז לרוב הכופר הוא נמוך יותר בפועל מהרווח שהעבריין הפיק. באותה מידה, המקרה של סוארז מזכיר לי את זה. הבנאדם עבר עבירה, שילם את המחיר שקבוע בחוק, וחי עם זה בשלום משום שמה לעשות – השתלם לו לעשות את זה. כל ההמולה שהתעוררה לאחר מכן לא אמורה לשנות לו או לנבחרתו מאומה.

פאקו 28 בדצמבר 2013

אחלה פוסט.
לדעתי הדברים נחלקים פה לשפיטה לפי החוקים או לפי המוסר. דוגמא חצי היפותטית: במשחק כדורסל מכריע עולה שחקן ספסל ופוצע במתכוון את הכוכב של הקבוצה היריבה. שחקן הספסל מורחק, הכוכב מושבת והקבוצה של מבצע העבירה מנצחת במשחק וזוכה בתואר. לפי חוקי המשחק היבשים, מגיע לקבוצה הזו לנצח, אולם לפי כל קנה מידה מוסרי – לא.
זאת דוגמא קיצונית מעט, אבל היא ממחישה היכן כל אחד ששואל את השאלות האלה שם את עצמו על הספקטרום שבין החוקים למוסר, במקומות שיש ביניהם פער ברור. היות ומנסחי החוקים בהרבה מקרים מפגרים אחרי התפיסות המוסריות שלפיהן הרבה אנשים תופסים את המשחק (למשל במקרים של התחזויות או בזבוזי זמן), הפער הזה יהיה תמיד קיים.

פאקו 28 בדצמבר 2013

זאת הייתה אמורה להיות תגובה נפרדת, ולא לתגובתך, אבל שיהיה…

אהד 28 בדצמבר 2013

קצת פילוסופי, אבל מה זה מוסר? האם בזבוז זמן זה דבר לא מוסרי? לא יודע. אין לי ספק שזה מעצבן, אבל קשה לי להגדיר את זה כ"לא מוסרי". לכל אחד יש את המוסר שלו – בפוליטיקה, בחיים וגם בספורט. כדי שנוכל לדבר באותו המישור קבע עבורנו המחוקק סדרה של חוקים. אפשר שלא להסכים איתם (או אפילו לחשוב שהם לא מוסריים), אבל הם הבסיס המחייב. המקרה של סוארז לדעתי אינו "לא מוסרי". גם אם בלאטר וחבריו המושחתים חושבים אחרת, אין להם סמכות להעניש את סוארז כל עוד הוא פעל לפי החוקים (או במקרה שלו, עבר עליהם וקיבל את העונש שבצידם).
גם עם המקרה הקיצוני שהבאת אני לא מסכים. תחשוב למשל שמדובר במשחק גמר המונדיאל. אחד משחקני הספסל מחליט על דעת עצמו לפצוע את ליאו מסי. הוא נעצר ומושלך לכלא לכמה שנים (כי יש עוד חוקים במדינה מלבד החוקים של פיפא), אבל ארגנטינה מפסידה. האם הניצחון הוא "לא מוסרי"? האם חבריו של השחקן פעלו בחוסר מוסריות בכך שניצחו? האם היית מצפה שהם ירדו מהמגרש ויפסידו הזדמנות חד פעמית להירשם בדפי ההיסטוריה ובמקביל לשמח את המדינה שלהם?
בשורה התחתונה – אי אפשר לצפות משחקן להישמע לחוקים כאשר המחוקק בעצמו לא נשמע להם. סוארז עבר עבירה, הודה ואמור היה לקבל את העונש הקבוע בצידה. אם בפיפא היו מענישים אותו יתר על המידה, הרי שלמעשה הם בעצמם היו עוברים על החוק. צריך לזכור גם שהחוק לא סתם ידוע לכולם, זה גם כדי למנוע את ניצולו לרעה וכדי שהענישה תהיה שוויונית.

גיל 28 בדצמבר 2013

אין שום בעייה בדיון על המוסר, זו בדיוק מטרת הפוסט. לדעתי צריך להיות איזון בין מה שאנחנו תופסים מוסרי לבין העונש על הפרה שלו. במקרה של סוארז, העונש נראה הולם ברוב מוחלט של המקרים רק שכאן יצא מצב שהוא כביכול יצא בלי עונש משמעותי. מצד שני, אסור גם לשכוח שגאנה יכלו להבקיע את הפנדל או לנצח בפנדלים כך שאין להם אלא להאשים את עצמם.

גיל 28 בדצמבר 2013

פאקו, אתה צודק בהחלט שיש גבול לכמה אפשר להתבסס על "אבל יש על זה עונש" כפטור כללי מדיון בשאלה המוסרית. ישנם דברים שגם אם יש עליהם עונש קבוע עדיין נוגדים את רוח המשחק. אני מניח שקו אדום אחד הוא פגיעה פיסית בכוונה בשחקן יריב אבל אני לא בטוח שאפשר למצוא כלל גורף.

the bird 29 בדצמבר 2013

נראה לי שסיכמת הכל בתגובה מעל
שגאנה היו צריכים לעשות את שלהם

והם לא עשו.

גורדיטו 28 בדצמבר 2013

יש הטוענים עד היום שזה בדיוק המקרה בעימות ארואסטי-לארגי ב85

נחשון שוחט 28 בדצמבר 2013

פוסט מאד מעניין, וגם הדיון בתגובות. אציע שלוש הערות נוספות:

1) היחס בין איסור ע"פ חוק (לצורך הדיון כאן "כללי המשחק") לבין המוסר הוא מורכב. מצד אחד, יש מקום להבחין בין מצבים שבהם האיסור החוקי מעגן הבנה/מוסכמה שבכל מקרה קיימת. כלומר, לא היינו צריכים את החוק כדי לדעת שההתנהגות פסולה מעיקרה (בתורת המשפט הפלילי, אלו עבירות mala in se = "רע כשלעצמו", ה"רוע" אינהרנטי למעשה). במשפט אלו עבירות של רצח, אונס, שוד וכו', במשחק ספורט אלו התנהגויות כגון פציעה מכוונת של שחקן יריב, מירמה במובן של הפרה מודעת של הכללים תוך הסתרתה והנאה מיתרון לא הוגן וכו'. לעומת זאת ישנן התנהגויות שאסורות רק מתוקף ההחלטה לאסור אותן כדי לקדם צורך חברתי. אלו עבירות mala prohibita. אופיין רגולטורי, הן מסדירות את תחום העיסוק. למשל – עבירות תעבורה או עבירות. החלק הארי של כללי משחק ספורט הם כאלה: מחוק הנבדל ועד לחוק ה – 3 שניות. את השאלה לאיזו מבין שתי הקטגוריות נופלת ההדיפה של סוארז אני משאיר פתוחה.

ב. העלת את קריטריון ה"עקביות" ובחנת אותו בהשוואה להתנהגויות מאותה "משפחה" בתחומי ספורט שונים. זווית אפשרית נוספת, מאד רלוונטית, לבחינת "העקביות" צריכה להשתחרר מכשל "הנטייה לקיצון" (appeal to extremes). הבעיה בשיפוט המקרה של סוארז היא ההשפעה שיש לתוצאה הבלתי-שגרתית במקרה הזה (משחק גורלי כל כך, העיתוי הדרמטי במהלך המשפט, התחושה שאתה מתאר ש"לא שולם מחיר" על הפרת הכלל) – זהו שילוב נסיבות נדיר שגורם לנטייה לשיפוט מחמיר. אך אם רוצים להיות עקביים, צריך להציב את השאלה איך אנחנו (לצורך העניין כל ה"שחקנים" הרלוונטיים לענף הכדורגל- כולל האוהדים, התקשורת וכו', המייצרים את תפישת הנורמות המקובלות וההוגנות) מתייחסים למצבים כאלה בשגרה – כאשר הן קורות בדקה ה – 50 במשחק חסר משמעות שמסתיים בהרחקה, הבקעה בפנדל והפסד 0-4 לקבוצה. התשובה כאן תעזור להבין אם אנחנו מתייחסים להתנהגות כפסולה מעיקרה או למעשה שהוא הפרה מקובלת של כלל הנושאת סנקציה מוגדרת (ואז לא בהכרח פסול לעשות בה שימוש תועלתני). הביקורת על "ביקורת צבועה" למקרה של סוארז בעצם מסמנת חוסר עקביות מן הסוג הזה.

3. אחרי המוסר והחוק ישנה האסתטיקה. מקרים מן הסוג הזה פוגעים בחוש האסתטי של המשחק ושל אידיאל ה – fair play. זה כבר עניין של טעם. (ר' הבדלי הגישה בין מאמנים באירופה למאמנים ב – NBA ביחס לביצוע עבירה מכוונת ביתרון של 3 נקודות כדי למנוע שלשה).

נחשון שוחט 28 בדצמבר 2013

ביחס להערה הראשונה – "הצד האחד" (שרשמתי) ממחיש שלא כל מה שאסור ע"פ החוק הוא בלתי-מוסרי באופן אינהרנטי. "הצד השני" (שלא רשמתי) הוא שלא כל מה שהחוק מתיר ייחשב כ"מוסרי" או "ראוי".

באבא ימים 29 בדצמבר 2013

אני לא מבין איך העבירה של סוארס יכולה להיות משהו אחר מ -mala prohibita. מה שהופך אותה לעבירה הינו האיסור לגעת ביד. כל צלילה ברחבה, עזוב, כל פעם ששחקן מסמן בידו לכדור חוץ כשהוא יודע שמגיע חוץ לקבוצה השניה, כמעט בכל משחק ועל פי רוב יותר מפעם אחת, הן עבירות mala in se וככאלה חמורות יותר.

נחשון שוחט 30 בדצמבר 2013

כן, גם לדעתי.

משיח 28 בדצמבר 2013

פוסט מאד מעניין ואחלה מונטי פיטון המשחק מזכיר בקצב את ליגת העל שלנו

S&M 6 בינואר 2014

אני לא מקבל את הגדרת הרמאות שלך ושל הפילוסוף, ולכן לא מקבל את כל נושא הפוסט. זו לדעתי בכלל לא שאלה של פילוסופיה אלא שאלה חוקתית ש רמת ענישה והבדלים ברמת הענישה בין מקרים שונים.

קודם כל הגדרת רמאות – כל ביצוע עבירה בספורט היא רמאות. זו פעולה נגד החוקים. אלא שזו הגדרה פשטנית מדי. כי התרגלנו לראות עבירות כחלק מהמשחק – פאול, יד, אופסייד וכד' – ולכן הם לא רמאות. אנחנו מגדירים כרמאות, עבירות שהעבריין מסתיר. למשל, מרדונה נוגע ביד נגד אנגליה מעל שילטון. כבר כאן זו רמאות. אבל זו עבירת יד כמו כל יד מכוונת. איפה הרמאות – בכך שהוא הסתיר את זה.

סוארז נגע ביד בכוונה. כבר כאן יש רמאות, כי חוקי המשחק אוסרים לגעת ביד. ואולם, אנחנו רגילים לעבירות כאלה, ולכן החמרנו את הענישה. יד מכוונת נענית בעונש הרגיל (פנדל) + הרחקה.

סוארז לא רימה. בהגדרה שלך ושל הפילוסוף את המושג רמאות יש טעות. עבירה מכוונת היא רמאות, זה ברור, אבל סוארז לא יותר רמאי ויחיאל אבן צור ששבר רגליים, או בוסקטס שמתפתל על הרצפה, או כל עבריין מכוון אחר. הרמאות של בוסקטס אפילו יותר חמורה, כי הוא מסתיר את האמת כדי לפגוע בשחקן שעבר עליו לכאורה עבירה (שלא הייתה כל כך חמורה, או בכלל).

סוארז רימה?! סוארז עשה בכוונה, בגלוי, ואפילו לא הסתכל על השופט והתחיל בהליכה לחדר ההלבשה. איפה פה הרמאות?!

תשנה את החוקים אם אתה רוצה, תגדיר עבירה מהסוג של סוארז כשני גולים מצידי, אבל אל תאשים אותו ברמאות. הוא ממש לא רמאי, ויהיה המחיר ששילמה גאנה אשר יהיה. שנה את החוקים, התלונה שלך צריכה להיות לפיפא לא לסוארז.

Comments closed