3:44:50 – אסף מיכאלי

"... טבריה כבר באופק ומעולם לא שמחתי להגיע אליה יותר מהפעם"

תמונה

 

 יום חמישי 05:00 בבוקר השעון מצלצל, באופן אוטומטי אני מזנק מהמיטה החמה לעוד בוקר קר של חורף.

אחרי בערך שלוש שניות אני מתעשת, זהו זה  האימון האחרון!!

מתארגן בנוהל הרגיל, בוקר טוב לאנה והנה מתחילים ומסיימים שמונה ק"מ אחרונים של אימוני הכנה.

חוזרים הביתה, הילדים כבר לא ילכו לגן היום, נוסעים צפונה מחר המרתון.

הבית כבר כולו עסוק באריזות, בודקים כל דבר עשר פעמים שלא שכחנו שום דבר, יש גם את הפרטים הנלווים, הילדים איתנו באוטו צריך לקחת גם ציוד עבורם.

נכנסים לאוטו ונוסעים, ההתרגשות מתחילה לעלות לטורים גבוהים.

אחרי כמה עצירות בדרך אנחנו בטבריה, לקחת את ערכת הריצה למחר, מודדים את החולצה, התלבטות קצרה בין חולצה ארוכה לקצרה וזהו גם זה מאחורינו.

*

בערב אני מוותר על ארוחת הפסטה במלון, אוכלים אצל ההורים שגרים בעין גב, שם ממוקמת נקודת האמצע של המרתון.

שתי צלחות גדושות של פסטה ואורז, אשתי מפקחת מהצד ששום דבר לא יפריע לי כולל הילדים, עד לטלפון מרמי המאמן, הנחיות אחרונות ועצה אחת ששווה זהב, נחזור אליה בהמשך.

לפני השינה מכינים את כל הציוד, נעליים כולל הצ'יפ, הגרביים, הטייץ הנכון החולצה המתאימה ( הלכתי על קצר וצדקתי ) כובע, משקפי שמש, i pod טלפון וג'לים רשימה חלקית.

תדרוך אחרון לאבא, הוא צריך להיות מוכן ב 05:45 לקחת אותי לנקודת הזינוק,  לחזור חזרה לעין גב, לקחת את כולם לנקודת הסיבוב דרך השדות של הקיבוץ כי הכביש חסום ( יש מרתון זוכרים ?)  ואחרי הסיבוב שלי להספיק להגיע לנקודת הסיום  עם יעל לחכות לי בסוף.

עכשיו בחייל וברעדה מחברים את מספר החזה לחולצה ( זה התפקיד של אימא ) מעלים תמונה לווטס אפ ולישון. השעה בקושי 21:15 .

אחרי שבקושי מצליחים להירדם הלילה איכשהו עובר, בחוץ משתוללת רוח  חזקה, שמפילה בערב עץ תמר לא קטן על אחד הבתים בקיבוץ, זה לא מעודד לקראת מחר, רוח כזאת יכולה להרוס ריצה.

השעון מצלצל השעה תאמינו או לא שוב 05:00 בבוקר,  עובדים על אוטומט, למרות שאני לא בבית שלי. מכינים כוס תה שתי פרוסות עם ריבה, שירותים, הולכים להתלבש, מקפידים הקפדה יתרה על כל פרט, מסיימים עם הנעליים, הקשירה של הנעלים עם הצ'יפ נבדקת פעם שנייה, שוב שירותים נשיקה ליעל שכבר לא מסוגלת לישון ויצאנו.

*

השעה בערך 06:30 מתחם הזינוק ריק אבל מתמלא במהירות, אומרים שלום ובהצלחה לחברים שאיתי בזינוק, בודקים שוב שהכל מוכן ו….. ירית הפתיחה יצאנו לדרך.

אני מפעיל את האנדומנדו, שם את הטלפון בכיס המתאים ומתחיל לרוץ. אחרי 200 מטר בודק שהכול תקין, איזה באסה, הGPS לא עובד, האפליקציה לא תמדוד מרחק, אני מבין שכבר לא תהיה לי תוצאה של המרתון  באנדומנדו. עובר לשלב ב, להפעיל את הI POD לא להאמין הבטרייה ריקה כל כך הרבה הכנות וכבר בהתחלה העסק לא דופק, מה שכן עברו כבר 2 ק"מ.

מבין שאין ברירה ממשיך לרוץ ומגלה שהטייץ לא מחזיק את כל הציוד והוא יורד כל הזמן, אין ברירה אני מוציא את הטלפון ומחזיק אותו ביד, בפעולה הזו נופל לי ג'ל אחד על הרצפה, לא עוצרים נסתדר בהמשך.

החל מרגע  זה אני עוזב את כל הדברים מסביב ומתחיל להתרכז בריצה. אני נצמד להנחיה  החשובה ביותר שקיבלתי מרמי והיא, להיצמד לפייסרים, גבי וגונן מתברר הם האנשים החשובים ביותר עבורי כרגע, הם ירוצו בשבילי 5:20 דקות לקילומטר, אני רק צריך להיצמד אליהם.

*

9 ק"מ ראשונים עוברים באווירה טובה, הקצב מתאים לי אני מרגיש טוב, לוקח ג'ל ראשון ומתחיל ליהנות, אנחנו עולים מבית הקברות של כינרת, לכיוון בית ירח, התיכון בו למדתי, השדות מסביב היו המקומות בהם רצנו בשעורי התעמלות, או לחלופין הברזנו מהכיתה לאכול סנדביץ' בקיוסק שכבר לא קיים.

באזור קיבוץ מעגן הרוח מתחילה להשפיע, למזלנו היא לא חזקה מאד, העובדה שאני רץ בקבוצה סביב הפייסרים מאד עוזרת, עד עכשיו הריצה עוברת חלק, 15 קילומטר ראשונים כבר אחרינו. באמצע הקילומטר  ה 17 דבוקת המובילים טסה את דרכה חזרה הם כבר בקילומטר ה 25 או 26 והם רצים בקצב מסחרר, 3 דקות אחריהם מגיע  זוהר זימרו הישראלי שיזכה באליפות ישראל. אחרי ההתפעלות מהקצב שלהם, נשאר להתרכז בעצמי. מגיעים לק"מ ה18 ג'ל שני, מישהו מציע ג'ל שאסף באחת התחנות בדרך, כך שנפתרה בעיית הג'ל שנפל בהתחלה.

נקודת הסיבוב מתקרבת, אני בהתרגשות גדולה, גדלתי בעין גב, שנים הייתי מעודד במרתון והפעם אני משתתף, אני מכיר את האנשים שיחכו לי שם ומעל כולם יעל נעם ואלון אהוביי יחד עם אמאבא שלי.

בנוסף עוברים חצי מהמרחק ועבורי זה הזמן להפטר מהI POD והטלפון שלא עובדים וגם מהכובע פשוט אין שמש. אני מגביר מעט ונפרד מקבוצת ה 3:45 ומגיע לסיבוב, נשיקה ליעל מבט מהיר אל הקטנים שמתרגשים מאד ואני מרגיש שהם גאים בי, המבט שלהם ילווה אותי מעכשיו  ויעניק לי כוח. מבט אל השעון הרשמי 1:52:34 אני מבין שאני בדיוק מקסימאלי של תוכנית הריצה שלי ומרגיש מצוין.

אני נפרד סופית מהפייסרים וממשיך בעצם לבדי מעכשיו המאבק הוא שלי עם הגוף והנשמה, כמו שחשבתי הקטע הזה בין הק"מ  ה25 ל30 הוא יותר קשה, אני לוקח ג'ל נוסף בק"מ 27 ומגיע ל ק"מ  ה30 בכוחות  מחודשים. מכאן נשארו עוד שנים עשר ק"מ. החברה שרצו איתי בהכנה יגידו לכם שזה סה"כ אימון קצר. אני מבין שאי אפשר לעצור אותי וממשיך קדימה.

*

בק"מ ה32 צביקה הבטיח שיחכה, אני מזהה אותו ראשון ומקבל עוד עידוד קטן, צביקה מעביר לכל הקבוצה הודעה : אסף ב 32 נראה מעולה. העיקר שזה מרגיע את יעל שמתפקדת  על תקן חמ"ל ומעדכנת את כולם.

הקילומטרים הבאים  נפלאים כמאמר המשוררת בין דגניה לכנרת, הקצב טוב  מזג האוויר נהדר ואני מתקדם.

בקילומטר ה 36 ג'ל אחרון, כבר ברור לי שאני מסיים למרות שבשלב הזה קשה לי לחשב את הקצב  ואת זמן הסיום המשוער, מכאן כל צעד, הוא צעד אחד יותר ממה שרצתי עד עכשיו בחיי.

לקראת 38 הגוף כבר מרגיש עייפות, אבל טבריה כבר באופק ומעולם לא שמחתי להגיע אליה יותר מהפעם. אני מנסה להגביר קצת לקראת הסוף כמו שרציתי אבל זה לא הולך, העיקר לא להוריד קצב, השלט של קילומטר 41 כבר לפני ואני מבין שזהו, הזמן בערך 3:39:30 אני חייב לרדת מתחת ל 3:45 ונותן מה שיש.

בקילומטר האחרון עומדים סוף סוף משני הצדדים ומעודדים, פתאום יעל מופיעה, היא מצטרפת אלי עד שמורידים אותה מהמסלול, עוד 150 מטר ואני חוצה את קו הסיום, 3:44:50.

התרגשות, אושר, שמחה והרגשה אדירה של סיפוק ממלאת אותי באותו הרגע. אני מסתובב עוד קצת שותה כוס מים, לוקח מדליה עבור נעם  ויוצא מהמתחם. יעל ואבא כבר מחכים לי, חיבוקים ושוב התרגשות.

*

באופן מוזר כל מה שאני רוצה זה לצאת מאזור הסיום וללכת לאוטו. זהו נגמר היה קשה אבל מדהים. הריצה עצמה היא אתגר אדיר, אבל לא פחות מכך הדרך לשם אני מלא בסיפוק עצמי ויודע שהאתגר הבא מחכה שאציב אותו. עכשיו אני יודע שאצליח גם להגשים אותו.

עכשיו כל מה שאני רוצה זה להיות עם המשפחה המקסימה שלי שבלעדיה זה לא היה קורה.

סיאטל-ניו אורלינס (בלוג חי)
הימורי פוטבול, חצאי גמר איזוריים (בלוג חי מאוחר יותר)

7 Comments

matipool 12 בינואר 2014

יפה מאד . נהניתי לקרוא .
מהתיאור שלך זה נשמע אפילו לא כל כך קשה ( מרתון טבריה נחשב למרתון די קשה ) .
זה היה גם המרתון הראשון של אחי ( בן 44 ) והבנתי שהיה קשה מאד , בעיקר בגלל הרוחות .

אלכס דוקורסקי 12 בינואר 2014

יפה אסף. שמרת על קצב קבוע במהלך הריצה. בין השורות ניתן להבחין שהריצה עוררה לך את התיאבון לעוד מירוצים ותחרויות.
שיהיה בהצלחה!

אריאל גרייזס 12 בינואר 2014

איזה כיף לך, מרתון ראשון זה ממש כיף ונראה שנהנית ממנו, שזה מה שהכי חשוב.
וברור שחולצה קצרה :-)

תומר 12 בינואר 2014

מרתון ראשון גם לאמיר, בני. הוא עוד צעיר קצת בשביל מרתון אבל הרגיש שמיצה את המרחקים הבינוניים והחליט להתקדם.
בוקר המירוץ, הגענו לטבריה קצת מוקדם, שורפים את השעה וחצי שנותרה עד להזנקה, הזמן עובר מהר והוא יוצא לדרך יחד עם עוד 2000 בערך, מרשים ומחמם לב. הוא מחליט להיצמד לפייסרים של ה 3:45 (תכנן במקור לרוץ 3:30 אבל פציעות מאמץ שכנעו אותו להרפות מעט) ואני מנופף לו בכיכר הראשונה.
מיד אחר כך אני מזנק לאוטו ונוסע לכיוון עין גב כדי שאוכל לעודד אותו בסיבוב, בעסה, הכביש סגור מצומת כורסי (למה בעצם? אף אחד לא ידע להסביר לי) ובהחלטה של רגע אני עולה לרמה, עושה סיבוב ענק ויורד לצומת מעגן, שם קילומטר הליכה בערך עד לקילומטר ה 12.2 או ה 30 של המסלול. איחרתי את הדרך הלוך ואני מחכה לו שם עם עוד קומץ משקיענים. ראשונים עוברים הרצים המקצועיים, מרשימים בעוצמתם ומהירותם, אחריהם מסתננים הרצים האחרים, אחר כך הפייסרים של ה3:00 ושל ה 3:15. אחריהם מכיעים כבר הפייסרים של ה 3:30 ואמיר מיד אחריהם, הוא נראה מצוין ומלא מרץ, מסתבר שה 3:45 הרגיש לו לאט מדי ובקילומטר ה 38 בערך הוא אתחיל להגביר.
אני שואג ומנופף ומיד כשהוא עובר אני טס לאוטו וטס את כל הדרך חזרה לטבריה, בכל זאת לא מצליח להספיק לסוף המירוץ (3:31) ומגיע רק בשחרורים.

חוויה עצומה (למרות שחוסר האפשרות לעודד לאורך רוב המסלול היא מכשלה של ממש). אמיר היה בהיי יום שלם אחר כך והאמת שגם אנחנו.

אלכס דוקורסקי 12 בינואר 2014

סחטיין על התוצאה של בנך! הגעה מכורסי למעגן דרך הרמה היא חתיכת סיבוב… יישר כוח על התושיה.

shohat 13 בינואר 2014

מברוק אסף, ומברוק גם לך אלכס, על 2:47:00ש' יפהפה, עם פירגון לכל מי שסביבך, כדרכך.

אלכס דוקורסקי 13 בינואר 2014

תודה רבה נחשון!

Comments closed