הדרבי של אמריקה – אמיר אשכנזי

מלחמת האזרחים הייתה רק ההתחלה

TNHR

 

את האהדה לספורט בארה"ב אפשר לחלק במספר דרכים.  החלוקה הראשונה והברורה היא לפי ענפי ספורט.  לפי סקר האריס שפורסם לפני כשנה, הספורט הפופולרי ביותר בארה"ב הוא הפוטבול כשאחריו  מגיע הבייסבול.  במקום השלישי אפשר למצוא את פוטבול הקולג'ים, ואז את מירוצי המכוניות, ה-NBA, כדורסל קולג'ים, הוקי, טניס גברים, אגרוף ומירוצי סוסים שסוגרים את העשיריה הראשונה.

החלוקה השניה היא לפי מדינות.  לדוגמא, אינדיאנה היא מדינה הסוגדת לכדורסל תיכונים (וגם לגידול תירס.  הידעתם שבשנת 2002 שיטחי החקלאות באינדיאנה הקיפו כ-24 אלף מיילים רבועים?  כדי לסבר את דעתכם, שטח מדינת ישראל הוא כ-8.5 אלף מיילים רבועים).  במדינות הדרום כמו אוקלהומה ואלבאמה פוטבול קולג'ים הוא דת.  וגם נאסקר (מירוצי המכוניות האלו שבהן הנהגים מפגינים יכולת מדהימה בפניה שמאלה, ואיתך הסליחה מילר).  במונטנה ענף הספורט הפופולרי ביותר הוא תופסת, שהאזרחים משחקים אל מול הממשל הפדראלי.

*

תת-חלוקה של אהדה לפי מדינות היא אהדה לפי קולג'.  עוד מעט מגיע חודש מרץ ואיתו המארץ' מדנס.  זהו טורניר הכדורסל השנתי שבו 68 קבוצות כדורסל מתחרות על תואר אלופת הקולג'ים ובאותו הזמן 100 מיליון אמריקאים ממלאים את הבראקט השנתי (אותו טופס שבו אתה מנסה לנבא מי תזכה בתואר).  99.9% מהם צוללים לדכאון כי תמיד יש את האנדרדוג שמגיעה מאיזה קולג' בפטיסטי בפינה הצפון מזרחית של יוטה או אידהו, דופקת את משחק חייה מול לואיוויל/צפון קרוליינה/קנטאקי/דיוק, והורסת לכולם את הבראקט.

ראיתי כבר הערכות שטענו שהמשק האמריקאי מפסיד בכל שנה כ-200 מיליון דולר בגלל אובדן פרודוקטיביות בזמן המארץ' מדנס.  כמובן שטירוף הקולג'ים גדול יותר בעולם הפוטבול ונסתפק בלציין את העובדה שהאיצטדיון של אוניברסיטת מישיגן המצוי בעיר אן ארבור יכול להכיל 110,000 צופים וכמעט לכל משחק מגיעים יותר מ-100,000 איש.  בעיר עצמה יש כ-115,000 תושבים (כולל תינוקות וזקנים).

החלוקה השלישית, ואולי החשובה ביותר, היא לפי ערים.  יש הרבה ערי ספורט בארה"ב ולמרכזיות שבהן יש קבוצה בכל אחת מארבע הליגות החשובות (פוטבול, בייסבול, כדורסל והוקי).  לוושינגטון יש את הרדסקינס, הנשיונלס, הוויזרדס והקאפיטלס.  לדנבר יש את הברונקוס, הרוקיס, הנאגטס והאוולאנש.  לפילדלפיה יש את האיגלס, הפיליס, הסיקסרס והפליירס.  לשיקגו יש את הברס, הקאבס/וויט-סוקס, הבולס והבלאק-הוקס.  אבל שתי הערים שלהן אין מתחרות הן כמובן ניו-יורק ובוסטון.  בפוטבול אלו הג'איינטס והג'טס של ניו יורק מול הפטריוטס של בוסטון.  בכדורסל הניקס והנטס מול הסלטיקס.  בהוקי הריינג'רס/איילנדרס/דבילס של ניו יורק מול הברויינס של בוסטון.  ומעל לכל, בפער בלתי ניתן לגישור, נמצאת היריבות בין הניו-יורק יאנקיס והבוסטון רד-סוקס.

*

הלוגו של היאנקיס, אותן N ו-Y השזורות אחת בשניה, הוא אולי לוגו הספורט המוכר ביותר בעולם.  בניגוד ללוגואים מפורסמים אחרים, כמו הוי של נייקי או התפוח של אפל שתמיד יקושרו לחברות אותן הם מייצגים, את הלוגו של היאנקיס אנשים מזהים בכל מקום בעולם מבלי לדעת בכלל שהוא קשור לקבוצת ספורט.  סביר להניח שמרבית רוכשי המרצ'נדייז המציגים את הלוגו האמור חושבים שהם קונים מוצר שמייצג את העיר ניו-יורק ולא את קבוצת הבייסבול שמשחקת בברונקס, אחד מרובעי העיר.  אין דרך טובה יותר לייצג את הקשר הסימביוטי שבין הקבוצה והעיר.

היאנקיס הגיעו לניו-יורק מבולטימור בשנת 1903.  הם נקראו תחילה ה"היילנדרס" בגלל שהמגרש בו שיחקו מוקם באחד האזורים הגבוהים במנהטן.  את השם "יאנקיס" קיבלה הקבוצה ב-1913 כששנה קודם לכן עוצבו להם מדי הפסים, שכמו הלוגו גם הם הפכו להיות המדים המפורסמים בעולם.  בתחילת 1920 רכשו היאנקיס מהבוסטון רדסוקס את החוזה של בייב רות' (עליו בפוסט אחר, שוב, במידה ויהיו יותר משלושה מגיבים).  100 שנה אחרי ועדיין אם תזכירו את המהלך הזה לאוהדי בוסטון תוכלו לחזות בהתקף טורט מרהיב.

ה-Yankee Stadium המפורסם נפתח בשנת 1923 וב-7 ליוני 2008 זכה לארח את עבדכם הנאמן יחד עם אריאל גרייזס כצופים במשחק שנערך בטמפרטורה של 35 מעלות צלסיוס (נשבע לכם שהלכתי לבדוק).  בראשון ליוני 1925 לו גריג (ההוא מהמחלה האיומה ALS) התחיל את מה שהפך להיות סידרה בלתי נגמרת של יותר מ-2000 משחקים רצופים.  הרצף הסתיים ב-1939 ובחודש יולי הוא נשא את נאום הפרידה המפורסם שלו מקהל האוהדים.  שנתיים לאחר מכן הוא נפטר מהמחלה.

ב-1927 בייב רות' קבע שיא של 60 הומראנס בעונה אחת, שיא שיחזיק מעמד 34 שנים עד שרוברט מאריס ישבור אותו, גם הוא במדי היאנקיס.  ב-1934 היאנקיס רוכשים את ג'ו דמאג'יו ו-34 שנים לאחר מכן סיימון וגרפינקל שרים עד כמה "ג'ולטין ג'ו" היה משמעותי לאומה האמריקאית.

Where have you gone, Joe DiMaggio
A nation turns its lonely eyes to you
What's that you say, Mrs. Robinson

Joltin' Joe has left and gone away

עם תחילת שנות ה-40 קבע ג'ו דמאג'יו שיא אישי של 56 משחקים רצופים עם חבטה אחת לפחות.  מדובר בשיא שקשה להאמין שישבר אי פעם, ובימים שדמאג'יו עלה לחבוט באותו פרק זמן כל ארה"ב היתה מרותקת לרדיו בכדי לדעת האם הרצף נשמר.  גם בשנות ה-50 הציגו היאנקיס שחקנים מופלאים כמו מיקי מנטל והישגים יוצאי דופן כמו המשחק המושלם (משחק בו אף שחקן יריב לא עולה לבסיסים) של דון לרסן בוורלד סרייס.  היתה זו הפעם היחידה עד היום שמשחק מושלם מוגש על הבמה החשובה ביותר של הבייסבול.  באותה התקופה היאנקיס גם הציגו לעולם את יוגי ברה.  למי שלא יודע מדובר על אחד הפילוסופים החשובים של המאה ה-20.  בתחילה יש נטייה לזלזל באמירות שלו, אבל אם תשקיעו מעט מחשבה תגלו שיש בהן רבדים ששמים אותו באותו מדרגה כמו ויטגנשטיין, סארטר, לייבניץ ואריסטו.  רק כדי לתת טעימה קטנה:

It ain't over till it's over

Baseball is ninety percent mental and the other half is physical
You better cut the pizza in four pieces because I'm not hungry enough to eat six
The future ain't what it used to be
It's like deja-vu, all over again

If the world was perfect, it wouldn't be

ב-1973 רכש ג'ורג' סטיינברנר את היאנקיס לטוב ולרע, ודמותו זכתה לחיי נצח אצל סיינפלד. בשנים הראשונות תחתיו הבלגאן חגג בקבוצה כשסטיינברנר ממנה ומפטר את בילי מרטין 5 פעמים למשרת המנג'ר ורב עם רג'י ג'קסון, כוכב הקבוצה.  בשנים המאוחרות הפכה היאנקיס תחתיו למעצמה ושושלת עם שחקנים כמו דרק ג'יטר, מריאנו ריברה ואנדי פטיט.  בסך הכל זכו היאנקיס בוורלד סרייס 27 פעמים ובאליפות האמריקן ליג 40 פעמים.

*

אל מול המפלצת זוללת התארים מהתפוח הגדול, העמידה העיר בוסטון קבוצת בייסבול מפוארת משלה.  השחקן החשוב ביותר בקבוצה ב-100 השנים האחרונות הוא איצטדיון פנווי.  פנווי הוא כל מה שאוהד ספורט יכול לחלום עליו.  מנסיון אישי אני יכול להעיד שהנסיעה לאיצטדיון, ההליכה ברחובות שמתמלאים באוהדי רדסוקס, הפאבים שסובבים את האיצטדיון והאווירה היא הדבר הקרוב ביותר שאני יכול לחשוב עליו כשאני מדמיין קבוצה שבאמת שייכת לאוהדים.  הרגע שאתה נכנס לאיצטדיון ומרגיש שאתה הופך להיות חלק מהיסטוריה מפוארת של 100 שנה הוא אחד הרגעים המרגשים ביותר לכל אוהד ספורט.

וזה לא שבבוסטון לא עברו שחקנים גדולים כמו אצל היאנקיס.  סיי יאנג, המגיש שעל שמו קרוי הפרס החשוב ביותר למגישים בבייסבול, עבר בקבוצה וגם בייב רות' הגיש שם (תאמינו או לא אבל הוא התחיל בתור מגיש).  גם הצלחות היו, ובמהלך שנות ה-20 ניצחה הקבוצה בארבעה וורלד סרייס, האחרון שבהם בשנת 1918.

 ואז בייב רות' נמכר ליאנקיס וקללת הבמבינו נפלה על הרדסוקס.

86 שנה הקבוצה לא זכתה בוורלד סרייס.  פעמים רבות היא התקרבה למרחק נגיעה מהתואר, אבל הקללה היתה חזקה יותר.  לא עזרו שחקנים כמו ג'ימי פוקס, קארל יאסטרמסקי שחבט בקריירה מעל 3000 חבטות, רוג'ר קלמנס שרבים רואים בו את המגיש הטוב בכל הזמנים, וטד וויליאמס.  וויליאמס, אגב, הוא השחקן האחרון לחבוט ליותר מ- 0.400 בעונה אחת (ב-1941 הוא חבט ל- 0.406) וגופתו כיום שמורה קפואה מתוך תקווה של ילדיו שיום אחד המדע יאפשר להפשיר את השרידים ולהחזיר אותו לחיים.  זה מה שקורה לך כשאתה משחק אצל הרדסוקס ורואה מולך את היאנקיס כל הזמן.

ועדיין, אם יש רגע אחד שמייצג את הרדסוקס במאה ה-20, הריהו הרגע הזה.

הוורלד סרייס של 1986.  הרדסוקס משחקים מול המטס ומובילים 3-2 בסדרה.  עוד נצחון אחד והבצורת שנמשכת מאז 1918 תסתיים.  המשחק השישי נכנס לאקסטרא אינינגס (הארכה).  באינינג העשירי בוסטון מצליחה להכניס שני רצים והאליפות קרובה מאי פעם.  רק שהמטס מחזירים בשתי ריצות משלהם ומשווים את התוצאה.  ואז מגיע הרגע שאתם רואים בקישור האמור.  חבטה חלשה לכיוונו של בילי באקנר, רק שהאומלל מפספס את הכדור שעובר בין רגליו ומאפשר למטס להכניס את הריצה המנצחת הביתה.  הסדרה בשוויון 3-3 ובמשחק הבא, המשחק המכריע, המטס מנצחים וזוכים באליפות של אותה השנה.  הקללה של הבמבינו מוכיחה את עצמה שוב.  באקנר האומלל נתפס כאשם המרכזי בפיאסקו של 1986, וזוכה לאיומים ועלבונות מאוהדי הרדסוקס כאשר גם המדיה לא חסכה ממנו את הצלפות לשונה.  בסופו של דבר הוא התפייס עם הקבוצה ואוהדיה במספר ארועים, אבל עד היום עושה רושם שנותרו צלקות עמוקות אצל שני הצדדים.

*

רק בשנת 2004, 86 שנים לאחר האליפות האחרונה, הצליחו הרדסוקס לחזור ולזכות בוורלד סרייס.  ואיזו זכיה זו היתה.  שנה קודם לכן התמודדו הרדסוקס מול היאנקיס על הזכות לעלות לוורלד סרייס.  הסדרה הגיעה למשחק 7 מכריע באיצטדיון של האחרונים.  במהלך המשחק הרדסוקס כבר עלו ליתרון 4-0 ולכולם היה נראה שהסיפור גמור והקבוצה ממשיכה לוורלד סרייס.  אבל היאנקיס כמו היאנקיס נגסו ביתרון והשוו את המשחק באינינג השמיני.  אף קבוצה לא הכניסה ריצה באינינג התשיעי והמשחק נכנס לאקסטרא אינינגס (כאמור, הארכה).  ואז, באינינג ה-11 רשם אארון בון את שמו דברי הימים של הבייסבול.  (אתם מוזמנים לשאול את אריאל גרייזס מה הוא מרגיש כשהוא רואה את זה שוב).

שנה לאחר מכן ושוב היאנקיס ושוב במאבק על הזכות לשחק בוורלד סרייס.  הפעם הסדרה היתה רחוקה להיות צמודה.

היאנקיס החזיקו ביתרון 3-0 לאחר שלושת המשחקיםי הראשונים, ומכיוון שאף קבוצה בהיסטוריה לא חזרה מפיגור כזה בכדי לנצח בסדרה של הטוב מ-7 היה ברור לכולם שהרדסוקס שוב הולכים הביתה.  אבל אלוהי הבייסבול והבמבינו נירדמו ואיפשרו לרדסוקס לחזור לסידרה ולהדיח את היאנקיס תוך 4 ניצחונות רצופים.  את הוורלד סרייס כבר אף אחד לא יכל לקחת מפדרו מרטינז, ג'וני דיימון, מני רמירז ודויד אורטיז, כולל הקארדינלס שהובסו 4-0.

שתי הקבוצות משחקות באותו הדוויז'ן ויחד עם העובדה שהעונה בבייסבול היא ארוכה (ועומדת כיום על 162 משחקים), יוצא להן לפגוש אחת את השניה מספר רב של פעמים.  עד היום הן שיחקו 2121 משחקים כשהיאנקיס ניצחו ב- 1145 מתוכם.  מספר רב של שחקנים עברו בין שתי הקבוצות, ודי לציין ש-11 מתוך 24 שחקני היאנקיס שזכו באליפות הראשונה של הקבוצה הגיעו למעשה מהרדסוקס.  שתי הקבוצות נתפסות כבעלות אופי שונה.  היאנקיס מחושבים וקרים בעוד הרדסוקס יותר אמוציונאלים ופרועים.  המראה של ג'וני דיימון בעודו משחק ברדסוקס לעומת המראה שלו אצל היאנקיס ממחיש זאת יותר מכל.  אוהדי הרדסוקס גם אוהבים לציין שהיאנקיס קונים את הישגיהם, היות והקבוצה מוציאה על שכר שחקנים יותר מכל קבוצה אחרת בליגה.  כמובן שטענה זו מעלה גיחוך אצל שאר הקבוצות לאור העובדה שהרדסוקס נמצאים בדרך כלל או במקום השני או בחמישיה הראשונה מבחינת גובה משכורות.  איך שלא מביטים על זה מדובר בשתי קבוצות גדולות עם קהל אוהדים ענק וקנאי, שהופכות את הספורט האמריקאי בכלל ואת הבייסבול בפרט לתרבות הגדולה שאנחנו מכירים.

ונסיים בשני רגעים נפלאים מאחת היריבויות הגדולות ביותר, אם לא הגדולה ביותר, בספורט האמריקאי:

2004

2003

ועוד משהו קטן לסיום.  ראשית, תודה לצוות דה-באזר שנותן את הבמה לפוסטים על ענפי ספורט שאינם בהכרח המיינסטרים.  שנית, אני יודע שבייסבול הוא לא בדיוק הלחם והחמאה של מרבית הקוראים כאן, אבל אני מניח שבין המגיבים והקוראים הסמויים ישנם אוהדים של הספורט הנפלא הזה.  אם אכן זה המצב אנא תציינו את זה בתגובות כדי שאדע אם להמשיך ולכתוב עליו מדי פעם.

על מרתון טבריה
אפילו "טאנקינג" הם לא מסוגלים. וטוב שכך.

47 Comments

אריאל גרייזס 14 בינואר 2014

כבוד, אמיר!
אני חושב שהמשחק ההוא לבד שהיינו ביאנקי סטדיום שווה פוסט בפני עצמו.
תיקונון קטן – רוג'ר מאריס ולא רוברט מאריס.
וחוץ מזה, בשבוע של מאנינג-בריידי, אתה כותב על בייסבול?

Amir A 14 בינואר 2014

לא יודע מאיפה ברח לי הרוברט…
ולגבי המשחק ההוא, אני עדיין חושב על הגרנד-סלאם שפטיט נתן לגויין באינינג השביעי וחוטף עצבים.
מהמאנינג-בריידי אני מעדיף להתעלם עד שזה יקרה אחרת השבוע לא יעבור.

רועי מ 14 בינואר 2014

יפה
אבל שני תיקונים. אחד באוח. טורניר המכללות עם 64 קבוצות ולא 68.
ולמרות שזאת נקראת לו גריג המחלה. לפי מה שזכור לי היא קרובת משפחה ולא ה- ALS.

אריאל גרייזס 14 בינואר 2014

לגבי התיקון הראשון – אתה טועה. הטורניר התרחב לפני שנתיים או שלוש ל-68 קבוצות, כשיש סיבוב ראשון שבו 8 קבוצות נלחמות על הזכות להכנס לטורניר.
דרך אגב, גם לפני כן הטורניר לא היה 64 אלא 65..

Amir A 14 בינואר 2014

עד כמה שאני יודע הוא באמת חטף את ה- Amyotrophic Lateral Sclerosis, אבל אשמח ללמוד אחרת.

אריאל גרייזס 14 בינואר 2014

יש טענה שלא באמת היה לו ALS אלא משהו דומה אבל אין שום דבר מוכח

טל בן יהודה 14 בינואר 2014

נהניתי לקרוא.

הנה נתון נחמד הקשור לאצטדיון שהוזכר בטור, האיצטדיון של אוניברסיטת מישיגן.

ב-1.1.14, לפני שבועיים בדיוק, נשבר שיא הצופים למשחק הוקי כאשר אוהדי דטרויט וטורונטו הביאו לאצטדיון כ-105,000 אוהדים ל-Winter Classic. היה כיף לראות.

דורון (אחר) 14 בינואר 2014

ואני עד עכשיו לא מבין איך האוהדים היו יכולים לראות את הדיסקית מהיציעים. בטלוויזיה זה כמעט בלתי אפשרי, אז באצטדיון של מעל מאה אלף איש?

אריאל גרייזס 14 בינואר 2014

הם לא, אבל למי אכפת?

ש. בן ד. 14 בינואר 2014

תתפלא, אבל באולם הרבה יותר קל לראות את הדיסקית – לא יודע לגבי האיצטדיון (אבל אני מניח שבאו בשביל החוויה יותר מאשר בשביל המשחק).

red sox 14 בינואר 2014

סדרת החורף בהוקי שןברת שיאים השנה: חוץ מהמשחק שהזכרת באן ארבור יש בסוף החודש את הדרבי של LA באצטדיון של הדוד'גרס ואת הדרבי של NY ביאנקיס סטדיום. קלאסי.

צחי 14 בינואר 2014

כיף לקרוא על ספורט שחוץ מהיסטוריה ודרמה אין בו כמעט כלום. אבל איזו היסטוריה ואיזו דרמה!

אבל ככה זה בוסטון. אני מת על העיר הזו ומבחינת ספורט העיר הזו היא קודם כל בייסבול וקודם כל פנווי פארק. נקווה שהרוח של פנווי העונה האחרונות תגיע עד דנבר ביום ראשון…

צחי 14 בינואר 2014

אה, ותודה אמיר

Amir A 14 בינואר 2014

התענוג שלי. הנקודה בבייסבול היא שיש בו הרבה דברים אבל אנשים מפספסים אותו. למשל, המהלך של דאבל פליי הוא אחד ממהלכי הספורט האתלטיים ביותר. או העובדה שחבטה נחשבת בין פעולות הספורט הקשות ביותר, אם לא הקשה ביותר לביצוע.

red sox 14 בינואר 2014

זה ספורט מיוחד גם בכך שהוא כנראה הענף היחיד שבו ההיילייטס והפעולות האסטטיות ביותר הן פעולות הגנה.
ובקשר לקושי הביצוע: נסו לזרוק כדור מדויק, תחת לחץ ובתנועה, מהבסיס השלישי לראשון. הפעולה הבסיסית ביותר בבייסבול היא כנראה מורכבת יותר מרוב הפעולות בענפים אחרים.

אריאל גרייזס 14 בינואר 2014

עזוב תחת לחץ ובתנועה. כשהייתי בארה"ב הזמינו אותי אמריקאים לשחק איתם איזה משחק והייתי בבסיס שלישי, בחימום אני מנסה לזרוק לבסיס ראשון ויוצא לי דרדלה שהתגלגלה לבסיס.
וזה לפני שאני מדבר על להכנס לכלוב חבטה ולנסות לחבוט בכדור של 80 מייל לשעה, מה שנקרא "כדור איטי" בבייסבול. כל הגוף מזדעזע

Zak 14 בינואר 2014

מצוין! אהבתי לקרוא, אפילו שאני לא ממש מתחבר לספורט (עוד סימן לכתיבה טובה אני מניח). ולפי הספירה שלי, אתה חייב לנו עכשיו פוסט גם על הבייב?

דיזידין 14 בינואר 2014

כיף לקרוא.
ואמיר, מה עם איזה פוסט על דיזי דין?
שסוף סוף יידעו פה על שמו של איזה פילוסוף אני קרוי.

Amir A 14 בינואר 2014

מילא פילוסוף, אבל זה שיש מוזיאון על שמו? אין להם הרבה חיים שם במיסיסיפי.

ש. בן ד. 14 בינואר 2014

לפני הכל יישר כוח אמיר!

לגבי בייסבול תמיד יש לי יחס אמביוולנטי. אתה יכול "ליפול" על משחק מדהים ואז להבין את כל מה שמדברים על המשחק הזה, אבל ברוב המקרים אתה תיפול על משחק משעמם יחסית (בטח לצופה המקרי).
במצב כזה קשה מאד להוסיף צופים חדשים למשחק (כאלה שלא גדלו עליו) – בדומה מאד לליגה הישראלית בכדורגל…

בייסבול (וציינת את זה בפוסט הקודם) הוא לפני הכל משחק של רדיו ועיתונות. בראשית המאה הקודמת עם עליית ראשות התקשורת הלא נראות בזמן אמת היה קל יותר להאדיר משחק בו אתה יכול "להוסיף" פרטים משלך (בדומה לאיגרוף), כאשר הגדולים ביותר בנושא מראים כישורים ספרותיים שלא נופלים מגדולי זוכי פרס נובל.
התקופה הזאת (עד שנות ה-50)יצרה מיתוסים גדולים כ"כ אשר מהווים היום חלק כ"כ איטגראלי במשחק עד שקשה להתייחס למשחק רק בהקשר המיידי שלו, ולכן משפיע רבות על ההנאה מהמשחק.

אני זוכר שקראתי מאמר לפני כמה שנים על עיתונאי שצפה במשחק בייסבול במהלך חופשה בקאריביים ולא הבין מילה מהשידור (הוא לא דובר ספרדית). הוא תיאר שם איך הוא הבין בפעם הראשונה את האנשים שלא מצליחים להתחבר למשחק ואת כל מה שהם אמרו לו לאורך השנים.

פוסטים כאלו, דוגמת שלך ושל טל בן יהודה, יעזרו לעורר את הרגש שאתה מכיר כלפי המשחק באנשים אחרים אשר לא מכירים את אותו המשחק שאתה מכיר.

צביקה 14 בינואר 2014

תענוג!
ואם מדברים על מיומנות, נסו לזרוק כדור בייסבול לתוך הריבוע הדמיוני של הקטצ'ר במהירות העולה על 100 קמש או בצורה מסובבת כך שהחובט לא יצליח להכות בכדור – בקיצור סטרייק, ולעשות זאת עשרות פעמים במשחק.
אגב זו הסיבה שהמגישים משחקים רק אחת לשלושה משחקים (אוי הכתף).

אריאל גרייזס 14 בינואר 2014

אחת לחמישה משחקים, האמת

יוני (המקורי, מפעם) 14 בינואר 2014

אחלה. לא מבין בזה כלום, אבל נהניתי.

Amir A 14 בינואר 2014

נו, אז ננסה בשבועות הקרובים לגרום לך להבין בזה משהו (-:

דיזידין 14 בינואר 2014

כשהייתי ילד דודי הנודניק שאל אותי איזה שחקן בייסבול אני הכי אוהב.
טיי קוב וברוקס רובינסון, עניתי בלי לחשוב פעמיים.

זה הבייסבול – הספורט היחיד שבו ילד יכול לאהוד שחקן שפרש 70 שנה קודם לכן.

Amir A 14 בינואר 2014

גם טיי קוב זכאי לפוסט משלו. הסצינה מהסרט עם טומי לי ג'ונס, כשהעיתונאים הוותיקים מסכימים כולם שבייב רות' הוא השחקן השני הכי טוב אי פעם חקוקה לי בזכרון.

יואלזיניו 14 בינואר 2014

אמיר, רצית שנגיב כדי שתכתוב אז אני מגיב. תכתוב, תכתוב!
ALS זה מחלת לו גריג אבל נדמה לי שגריג עצמו היה חולה במשהו אחר.

רוני 14 בינואר 2014

אמיר תודה פוסט נפלא.
התחושה שנכנסת לאיצטדיון בבוסטון מזכירה לי את מה שהרגשתי שהגעתי לאנפילד בפעם הראשונה.

הערה קטנה:
הקישור של 2004 מביא לסרטון של 2003 וההיפך.

Amir A 14 בינואר 2014

נו, לא לחינם ג'ון הנרי הוא הבעלים של שתי הקבוצות.

Amir A 14 בינואר 2014

נכון שיש גם קולג'ים עם יריבות גדולה כמו ואפילו יותר מזו שבין היאנקיס והרדסוקס. אבל זו יריבות שמבוססת על קולג' ולא על קבוצת ספורט מקצועני. בעולם המקצועני אני לא חושב שיש הרבה יריבויות כמו היאנקיס-רדסוקס.

אלון 14 בינואר 2014

אמיר, אתה גר בבוסטון?

Amir A 14 בינואר 2014

לא. אני מקונטיקט.

אלון 14 בינואר 2014

זה מה שזכרתי.

סימנטוב 14 בינואר 2014

מעולה, השקעת, למדתי המון דברים שלא הייתי מגיע אליהם
תודה!

אדום אדום 14 בינואר 2014

162 משחקים בעונה?
זה אמיתי? איך עושים את זה? ומדוע?

Amir A 15 בינואר 2014

משחקים כמעט כל יום מאפריל ועד אוקטובר.

יוסי 15 בינואר 2014

כנארה הספורט הכי פחות מעניין מבחינת ראייה אבל סיפורי הרקע הכי טובים נמצאים בבייסבול אשמח מאוד לקבל עוד טורים…

Amir A 15 בינואר 2014

כשנכנסים לספורט הזה יותר ומבינים דברים כמו סוגי הזריקה השונים וכדומה המשחק הופך מעניין הרבה יותר. אתה מרגיש כאילו אתה החובט ומנסה לנבא מה המגיש הולך לתת.

יוסי 16 בינואר 2014

אני יודע ראיתי איזה עשר עשרים משחקים בחיי,הבעיה היא שזה לוקח יותר מדי זמן בין זריקה לזריקה וברוב הזריקות לא קורה שום דבר.גם בפוטבול לוקח די הרבה זמן בין מהלך למהלך אך כמעט בכל מהלך קורה משהו מעניין.עדיך להתרכז בסיפורי הרקע של הבייסבול מאשר המשחק עצמו הסיפורים הרבה יותר מעניינים.

Amir A 16 בינואר 2014

בין זריקה לזריקה קורים המון דברים. למשל, אפשר לקחת ביס מהנקניקיה או עוד שלוק מהקולה. אפשר להסתכל מסביב על פרצופים מעניינים. אפשר להסתכל על השמים, על הנוף. ואפשר סתם לבהות באוויר. הרי כולנו משלמים כל שנה הון עתק לחופשות שבהן זה מה שאנחנו רוצים לעשות, לא?
ולגבי זה שבמרבית הזריקות לא קורה שום דבר, גם זריקה שבה החובט פספס היא ארוע מעניין.

בני 15 בינואר 2014

לג'ורג' סטיינברנר מגיע יותר משורה אחת כשמזכירים את היאנקיז. לדעתי, אין מי שמייצג את הקבוצה (ואת העיר ניו יורק בכלל) בצורה יותר טיפוסית ממנו.
תודה על פוסט מצויין, חוץ מהעובדה שהלכתי להקיא כשראיתי את המספר 2004. איזה שנה נוראית!

austaldo 15 בינואר 2014

כבוד אמיר, איזה יופי…

אגב, פעם הסבירו לי שהנהגים בנאסקאר נוסעים בסיבובים כי הם שיכורים מכדי לנסוע ישר

Amir A 15 בינואר 2014

(-: לזה אני יכול להאמין. שמח לראות שאתה פה. עכשיו נשאר להביא את בנעיברי, רוזנטל ועוד כמה (יש כאלו שראיתי שכבר נמצאים פה) ואפשר יהיה, באדיבות החברה של דהבאזר, להחיות את קהילת אוהדי הבייסבול העבריים.

shohat 16 בינואר 2014

יופי של פוסט.

matipool 16 בינואר 2014

אמיר – אני ממש לא בענייני בייסבול ( למעט "שדה החלומות" הנפלא ) וגם לא פוטבול אבל נהניתי מכל מילה , עשית לי סדר בשמות וכינויי הקבוצות השונות והרחבתי אופקים .
לייק גדול .

אלכס דוקורסקי 16 בינואר 2014

בדיוק כך. אינני מתעניין גם כן בפוטבול ובבייסבול, אבל היה מאוד מעניין ומרחיב אופקים לקרוא.
תודה.

משיח 17 בינואר 2014

מה שהם אמרו :)

Comments closed