בייב עלאכ… – אמיר אשכנזי

כנראה שחקן הבייסבול הגדול בהיסטוריה. חרא של בנאדם.

images

 

 

רות קליבלנד נולדה בשלישי באוקטובר 1891.  אביה, הנשיא גרובר קליבלנד, נכשל בנסיונו לזכות בכהונה שניה בשנת 1888 למרות שזכה בקולות מרבית המצביעים.  הוא אמנם זכה בכמעט 90 אלף קולות יותר מאשר בנג'מין האריסון, אבל שיטת האלקטורים בארה"ב העניקה לאחרון את הנשיאות.  בעוד שנה, בבחירות של 1892 יפגשו השניים שוב והפעם קליבלנד יצליח לזכות בכהונה השניה שבה כה חשק.  רות היתה ילדה חולנית ובסופו של דבר הוכרעה על-ידי מחלת הדיפטריה בגיל 12.  לקברה היא לקחה איתה לא רק את החלומות שהיו להוריה אלא גם תמלוגים עתידיים שהגיעו לאחד, ג'ורג' הרמן רות.

*

ג'ורג' נולד בפברואר 1895.  או בפברואר 1894.  לא ברור ולא בדיוק חשוב.  אפשר להניח שהוא לא הגיע ממשפחה למופת לאור העובדה שבגיל שמונה הוא כבר ידע טעמו של אלכוהול ואיך ללעוס טבק.  בבית הספר הקתולי אליו נשלח הדיאגנוזה היתה "חסר תקווה" (incorrigible היה המינוח המדוייק).  יחד עם זאת, כשרונו כשחקן בייסבול ניכר לעיין כבר אז, ובשנת 1914, בעודו מתגורר בבית הספר, חתם גורג' את החוזה המקצועני הראשון שלו עם הבולטימור אוריולס.  הקבוצה, דרך אגב, קיימת גם כיום ולאוהדי מנצ'סטר יונייטד שלא יודעים כלום על בייסבול מומלץ לבחור בקבוצה הזו כמושא לאהדתם היות ומצ'אדו (מני מצ'אדו) הוא אחד הצעירים המבטיחים שמשחקים בה.  במהלך שנים ראשונות אלו ניתן לג'ורג' הכינוי שכולנו מכירים – בייב רות.  זמן קצר לאחר חתימת החוזה עם האוריולס נקלעה הקבוצה לקשיים כלכליים, ובמסגרת מכירת חיסול שערך הבעלים נשלח רות לבוסטון רדסוקס.

העונה הראשונה של רות ברדסוקס לא היה קלה, אולם כבר ב-1915 הוא זכה למקום ברוטציית המגישים של הקבוצה.  הוא זרק ביד שמאל והיה מה שמכונה power pitcher, מגיש שמסתמך על עוצמה, פעמים רבות על חשבון הדיוק שבזריקה.  בשנים 1916 ו-1917 ניצח רות 23 ו-24 משחקים בהתאמה.  רק להשוואה, קלייטון קרשאו מהדודג'רס שזכה לפני כמה ימים לחוזה של 215 מיליון דולר לשבע שנים (שזה משהו כמו דולר לשניה) ניצח יותר מ-20 משחקים בעונה רק פעם אחת, לפני 3 שנים.   ב-1915 ו-1916 זכתה הרדסוקס בוורלד סרייס אולם הישגים אלו לא מנעו מהבעלים לאנין למכור את הקבוצה לרוכשים בראשות הארי פראזי תמורת 500,000$.

*

הארי פראזי היה מפיק, סוכן ובמאי תאטרון מניו-יורק.  תחתיו זכתה הקבוצה בוורלד סרייס של 1918, אולם מיד לאחר מכן הוא החל במכירת חיסול של שחקנים, בעיקר ליאנקיס.  שנים רבות הסתובבה ההנחה שבייב רות נמכר על מנת לממן את הפקת המחזה No, No, Nanette שהיה הצלחה כבירה בברודווי.  עד כמה שהסיפור פיקנטי הוא אינו נכון היות ורות נמכר ב-1920 בעוד שהמחזה האמור הופק רק בשנת 1925.  הסיבות האמיתיות למכירה מגוונות יותר, חלקן נוגעות לקשיים כלכליים, בעיקר בתשלומים ללאנין תמורת הקבוצה וחלקן נוגעות לבייסבול ולרות עצמו.  ב-2005 שידרה ESPN תוכנית ובה נמנו מספר סיבות וביניהן העליה של רות כחובט הומראנס, דבר שגרם לו לרצות לחבוט ולא להגיש יותר; בן ג'ונסון, נשיא הליגה האמריקאית, שלא אהב את העובדה שפראזי לא רוקד לפי החליל שלו.  עקב כך הוא הצליח להגביל את פארזי למכירת שחקנים רק ליאנקיס ולגרביים הלבנות משיקגו; וההתנהגות של בייב רות מחוץ למגרש, כולל צריכת אלכוהול מופרזת והחרמת משחקי הקבוצה מדי פעם.  לשיאו הגיע רות בסוף עונת 1919 כשדרש ששכרו יוכפל מ-10,000 ל-20,000 דולר לעונה, זאת למרות שחתם על חוזה זמן קצר לפני כן ולמרות שפראזי העניק לו בונוסים יפים בסוף 1918 ו-1919.  כדי לגבות את דרישתו להעלאת השכר, רות החרים את משחקי הקבוצה, דבר שכנראה היווה את הקש האחרון.  ב-1920 נמכר בייב רות ליאנקיס תמורת 100,000 דולר (המחיר הגבוה ביותר עד אז לשחקן בייסבול) ובנוסף הלוואה של 350,000 דולר.

המכירה של רות הפכה סדרי עולם בבייסבול.  לפני מכירתו זכו הרדסוקס ב-5 וורלד סרייס, כולל בשנת 1918.  לאחר המכירה נאלצו אוהדי הקבוצה לחכות 86 שנים, עד לשנת 2004, כדי לחגוג זכיה נוספת.  היאנקיס לעומת זאת לא זכו במאום קודם להגעתו של רות.  איתו הם זכו בארבעה תארי אליפות והפכו מאז לקבוצה מספר 1 עד היום.  לא לחינם כשמדברים בבוסטון על מכירתו של רות מדברים על "קללתו של הבייב" או "קללת הבמבינו".

*

היכולת של רות לחבוט להומראנס (להעיף את הכדור אל מחוץ לגבולות המגרש) שינתה את משחק הבייסבול.  אם נשווה זאת לכדורגל, תדמיינו משחק שמרבית השערים בו נכבשים מדרדלה פה ושם (מבלי לגרוע מכבודו של גרד מילר) ופתאום מגיע שחקן שכובש שערים כאלו  וגם כאלו.  והוא לא עושה זאת פעם אחת אלא יותר מ-50 פעם בכל עונה.  בשנת 1919 העמיד רות את שיא ההומראנס על 29, בשנת 1920 על 54 ובשנת 1921 על 59.  וכל זאת בלי סמים משפרי ביצועים.  לרוב חובטים שמתבססים על כח מפספסים פעמים רבות את הכדור וכתוצאה מכך נפסלים במה שנקרא "סטרייקאאוט" (ועל כך בפוסט שירחיב על המשחק עצמו).  בניגוד להם, בייב רות גם חבט בכדור בהצלחה רבה והוא מדורג תשיעי בכל הזמנים באחוזי חבטה.  הוא הציג שילוב של כוח ודיוק במשחקו והקהל לא נותר אדיש ונהר לראותו.  בשנת 1920, השנה הראשונה בה שיחק במדיהם, היו היאנקיס לקבוצה הראשונה בבייסבול שמושכת יותר ממיליון צופים בעונה אחת.

הפוטנציאל של רות לא נעלם גם מעיניהם של אנשי עסקים ממולחים.  Curtiss Candy Company היתה חברת ממתקים שהוקמה בשנת 1916.  החברה מוקמה באותו רחוב שבו נמצא איצטדיון ריגלי המפורסם, איצטדיונה של קבוצת שיקגו קאבס.  מאז ועד היום עברה החברה מספר תהפוכות ונכון להיום היא שייכת לתאגיד נסטלה.  את תהילתה קנתה החברה בזכות שני ממתקים:  Butterfinger ויותר מזה Baby Ruth.  החברה מעולם לא חיפשה חסות מבייב רות וראשיה טענו ששם הממתק הגיע בכלל מרות קליבלנד, ביתו של הנשיא לשעבר (ההיא מהפסקה הראשונה).  העובדה שרות נפטרה 17 שנים קודם לכן לא מנעה מהחברה להמשיך ולטעון זאת תוך כדי שהיא מתחמקת מתשלום תגמולים לבייב.  העובדה שבמשך מספר עשורים הוצג שלט פרסומת ענק לממתק על בניין אל מול איצטדיון ריגלי מחזקת את החשדות שהיה פה תרגיל עסקי שנועד למנוע תשלומים לרות.

*

במהלך שנות ה-20 סיימו היאנקיס 6 פעמים במקום הראשון באמריקן ליג וב-3 פעמים מתוכן הן גם זכו בוורלד סרייס.  בייב רות עצמו הציג מספרים שלא מן העולם הזה במהלך העשור, כשרק פעמים הוא חובט פחות מ-40 הומראנס בעונה.  ב-1921 הציג רות את מה שכפי הנראה היתה עונת השיא לחובט עד היום.  אחוז החבטה (0.378), מספר ההומראנס (59), מספר הריצות (177), מספר הכנסות הרצים (171), ומספר החבטות (204) היו ממקמים אותו במקום הראשון בכל אחת מהקטגוריות במידה והיה מציג מספרים אלו בעונת הבייסבול הנוכחית (2013).  בשנת 1927 היה רות חלק מסגל היאנקיס שכונה "שורת הרוצחים" (Murderers’ Row).  הכינוי ניתן לששת החובטים הראשונים בליינאפ של היאנקיס (מתוך סך של 9 חובטים בקבוצת בייסבול).  ארבעה מתוך השישה נכנסו להול אוף פיים בסופו של דבר (קומבס, רות, גריג ולאזרי) וכולם מלבד אחד השיגו מעל 30% חבטה.  באותה השנה רות וגריג היו הצמד הראשון של שחקני בייסבול מאותה הקבוצה שמשיגים יותר מ-30 הומראנס כל אחד (60 לרות ו-47 לגריג).  הקבוצה השיגה שיא של 110 נצחונות ובוורלד סרייס טיאטאה את הפיטסבורג פיירטס 4-0.

בניגוד ליכולתו המופלאה על המגרש, התנהגותו של רות מחוץ למגרש היתה שנויה במחלוקת.  בעצם אין כל מחלוקת על כך שהתנהגותו מחוץ למגרש היתה, אעפס…  דיוויד וולס שהגיש עבור היאנקיס באמצע שנות ה-90 ושוב בתחילת שנות ה-2000 כתב על בייב רות באוטוביוגרפיה שלו:

“Babe Ruth became my first real hero. He could pitch, he could hit, he could eat seventeen hot dogs and launch a ball five hundred feet. He ate too much. He smoked too much. He drank too much. He rented his hookers by the dozen. What’s not to love?”

בין ההשגים הרבים של רות אפשר למנות את העובדה שהחוזה אותו חתם עם היאנקיס ב-1922 היה כפי הנראה החוזה המקצועני הראשון שבו הוכנס סעיף הנוגע להתנהגות מוסרית.  רות נדרש להמנע מכל שימוש באלכוהול וכן נדרש ללכת לישון לפני השעה 1 בלילה, אלא אם המנג'ר אישר אחרת.  היה גם נסיון לכפות עליו לוותר על רדיפת השמלות  אך על כך ענה רות לבעלים של היאנקיס "אני מבטיח להפחית בשתיה וללכת לישון מוקדם, אבל לא בשבילך, לא בשביל 50 אלף דולר, ולא בשביל 250 אלף דולר אני אוותר על נשים.  הן תענוג גדול מדי".  את הרגלי הבילוי של רות הטיב לבטא פינג בודי שהיה שותפו לחדר במסעות משחקים רבים.  "אני לא חולק חדר עם בייב.  אני חולק חדר עם המזוודה שלו".

מאוחר יותר האופי של רות עמד לו לרועץ כאשר ניסה נואשות לקבל משרת מנג'ר.  בשנת 1934, כאשר היה ברור שהקריירה שלו לקראת סיום, בייב ביטא באופן ברור את רצונו לקבל את משרת מנג'ר היאנקיס.  הקמפיין האגרסיבי שניהל במהלך העונה גרם להסחה בחדר ההלבשה וכפי הנראה שכנע את הבעלים רופרט לא לשקול את מועמדותו ברצינות.  תרמה להחלטה זו גם העובדה שרופרט כלל לא התכוון להחליף את מקארת'י, המנג'ר באותה התקופה.

מספר קבוצות אחרות גיששו בנוגע לאפשרות להציע לרות את משרת המנג'ר, כאשר האפשרות הרצינית ביותר היתה הפילדלפיה אייס, אבל במהלך מסע משותף ליפן חווה המנג'ר של פילדלפיה, קוני מאק, באופן בלתי אמצעי כיצד האופי של רות מהווה גורם מפריע בחדר ההלבשה וכתוצאה מכך החליט להמשיך בתפקידו ולא לפרוש.  מעניין לציין שלמרות התנהגותו ההוללת, רות היה קתולי באמונתו.  למרות שמערכת היחסים בינו ובין אישתו הראשונה, הלן וודפורד, הצטננה במהלך שנות ה-20 והשניים חיו בנפרד, הם לא התגרשו.  רק לאחר שהלן נספתה בשריפה בשנת 1929 רות נישא בשנית לחברתו קלייר הודגסון.

*

אופיו הסוער של רות לא פסח גם על יחסיו עם חבריו לקבוצה, ובעיקר על מערכת היחסים שלו עם לו גריג.  בעוד השניים היוו את השלד של היאנקיס בין השנים 1925-1934, הם היוו הפכים מוחלטים באופיים.  בייב רות היה סלבריטי גדול מהחיים, חסר משמעת ומאותגר מוסרית.  לו גריג לעומתו היה שקט, חסר ביטחון ו- team player במלוא מובן המילה.  למרות הזמן הרב ששהו יחדיו, היחסים בין השניים לא התחממו.  גם הביקורת של רות על המנג'ר של היאנקיס לא עזרה היות וגריג העריץ את מקארת'י.  השוני בין השניים בא לביטוי גם במגרש העיסקי.  כל חתימה של רות על חוזה חדש לוותה ברעש תקשורתי ואילו החוזים שגריג חתם התקבלו כמובנים מאליהם. כשרות חתם על חוזה בסך 80,000 דולר לעונה בשנת 1930, גריג הרוויח רק מחצית מהסכום.  כשרות נשאל כיצד זה שהוא מרוויח יותר מהנשיא הובר (75,000) הוא השיב "היתה לי שנה טובה יותר ממנו".

ההתנגשות הבלתי נמנעת בין רות וגריג הגיעה בעקבות ארוע יחסית זניח. דורות'י, ביתו המאומצת של רות מנישואיו הראשונים, הגיעה לבקר את אימו של גריג כשהיא לבושה בסמרטוטים.  אמו של גריג הגיבה באומרה שחבל שקלייר (אישתו של רות באותו הזמן) לא טורחת להלביש את דורותי כמו שהיא מלבישה את ג'וליה (בתה מנישואיה הראשונים).  כמובן שההערה הגיעה בסופו של דבר לאוזניו של רות שהגיב "למה שאמא גריג לא תתעסק בענייניה המזורגגים".  שימוש בשפה כזו כלפי אמו נתפס על ידי גריג כעלבון בלתי נסבל והשניים לא דיברו ביניהם יותר מחוץ למגרש הבייסבול.  בטקס הפרישה של גריג השניים הציגו את "חיבוק הדב" אולם היה זה רק למראית עין.  רות לא טרח להתייחס יותר מדי לגריג הגוסס בשנתיים הבאות, עד לפטירתו.  רק כשגריג נפטר טרח רות להגיע עם אישתו על מנת לתת כבוד אחרון לפני הלוויה.  שניהם היו שיכורים כלוט.

רות לא ריסן את התנהגותו גם על המגרש עצמו.  ב-1917 הוא הושעה לעשרה משחקים לאחר שניסה לחבוט בשופט שקרא קריאה שלא לטעמו.  ב-1922 הקומישינר של הליגה השעה את רות למשך ששת השבועות הראשונים של העונה לאחר שהאחרון השתתף במסע משחקי ראווה לאחר הזכיה בוורלד סרייס של 1921 (לפי חוקי הליגה אסור היה לשחקנים שהשתתפו בוורלד סרייס להשתתף במסעות כאלו בקיץ בפגרה שלאחר הזכיה).  עם חזרתו למגרשים קיבל רות את סרט הקפטן של היאנקיס, אולם לאחר חמישה ימים איבד אותו לאחר שזרק חול על אחד השופטים ופרץ ליציעים בנסיון לתפוס אוהד שהקניט אותו.

*

בייב רות החזיק ועדיין מחזיק בשיאי בייסבול רבים.  השיא של 714 חבטות ההומראנס בקריירה החזיק מעמד מפרישתו בשנת 1935 ועד שהאנק אארון חבט להומראן מספר 715 בשמיני לאפריל 1974.  הוא ממוקם שני בכל הזמנים באחוזי העליה לבסיס ובהכנסות רצים הביתה.  שלישי במספר ההומראנס בקריירה ובהולכות.  הוא רביעי בכל הזמנים בריצות ושישי במספר הפעמים שעלה על הבסיסים.  שמו חקוק על כמה מארועי הבייסבול המפורסמים ביותר.  במהלך המשחק השלישי של הוורלד סרייס של 1932 שנערך בריגלי פילד, רות החליף עקיצות עם הספסל של השיקגו קאבס.  במהלך אחד מנסיונות החבטה הצביע רות לעבר היציע הרחוק בתנועת התרסה.  האגדה טוענת שבמחווה הזו סימן רות שהוא הולך לחבוט להומראן לאותו המקום.  מיותר לציין שבזריקה הבאה רות שלח את הכדור בדיוק לאותו המקום אליו הצביע קודם לכן במה שנודע כ- Babe Ruth's called shot.  בין אם סיפור ובין אם אגדה, אלו הרגעים שבנו את המורשת של רות בפרט ושל הבייסבול בכלל.

כאמור, עם דעיכתו כשחקן חיפש רות משרה כמנג'ר.  מצבת המנג'רים בליגה ואישיותו מנעו ממנו קבלת משרה בקבוצה מובילה.  ההצעה היחידה הגיעה מהבוסטון ברייבס ובשנת 1935 בגיל 40 חזר רות לקבוצה מהעיר בוסטון כשחקן וכסגן נשיא לענייני משהו עם הבטחה לקבל את המפתחות בהמשך.  במהרה גילה רות שהמשרה שניתנה לו היתה ריקה מתוכן וכי הציפיות ממנו היו בעיקר שיחתום לאוהדים וימשוך צופים למשחקי הליגה.  מיותר לציין שלא היתה כל כוונה לתת לו את משרת המנג'ר.  כשעלה לחבוט הציג רות מספרים אומללים והיה ברור לו ולכולם שהגיע הזמן לפרוש.  חודש לתוך העונה ביקש רות מבעל הקבוצה לאפשר לו לפרוש אולם זה שכנע אותו לצאת עם הקבוצה למסע משחקים אחרון.  ב-25 במאי 1935 עלה רות לחבוט כנגד הפייטסבורג פיירטס במשחק שהזכיר את ימיו הגדולים.  האחרון מבין שלושת ההומראנס שחבט באותו המשחק התעופף מעבר ליציע הימני העליון והחוצה מתחומי האיצטדיון.  היתה זו הפעם הראשונה שמישהו הצליח לחבוט כדור מחוץ לאיצטדיון פורבס (איצטדיונם של הפיירטס עד שנת 1970).  היה זה גם ההומראן האחרון בקריירה של רות.

בשנים שלאחר פרישתו הופיע רות פעמים רבות במשחקי ראווה והמשיך בנסיונותיו לקבל משרת ניהול בבייסבול.  נסיונות אלו לא צלחו, כמו גם נסיונותיו לקבל עבודה כשדרן ופרשן בייסבול ברדיו.  בסוף 1946 הוא אובחן כסובל מסרטן בגרון וב-16 לאוגוסט 1948 נפטר, בגיל 53.

רבים מחשיבים את רות לגדול שחקני הבייסבול בכל הזמנים (אם כי רבים אחרים טוענים כי הכתר מגיע לטיי קוב).  שניים אלו, יחד עם וולטר ג'ונסון, כריסטי מטסון והונוס ווגנר היו 5 הראשונים להיבחר להיכל התהילה של הבייסבול ב-1936.  אפשר לטעון כנגד אופיו והתנהגותו של בייב רות, אולם בתקופה בה הבייסבול הפך לנחלת ההמונים דמותו הגדולה מהחיים ויכולתו על המגרש היו בדיוק מה שבייסבול היה צריך על מנת לבנות את מורשתו כספורט המוביל בארה"ב.

————————–

אין סוף למקורות האינפורמציה שעוסקים בבייב רות ובמורשתו

אני נעזרתי הרבה באתרים המצויינים www.baseballreference.com ו- www.baseballalmanac.comאינפורמציה נוספת נאספה מכתבות בניו-יורק טיימס, וויקי, האתר של ה-MLB, והבליצ'ר רפורט.

וייק אן זה: מחצית הדרך
דו"ח משחק - אסטון וילה

10 Comments

אלכס דוקורסקי 18 בינואר 2014

פיסת היסטוריה. תודה אמיר.

עידוקוליס ליפשיץ 18 בינואר 2014

מאלף. לגזור ולשמור.

ערן 18 בינואר 2014

גדול

פורנו-הוליק 19 בינואר 2014

פנטסטי.

גיא 19 בינואר 2014

יופי של פוסט, יהיה מעניין לקרוא על טיי קוב שלידו בייב רות' ממש ילד טוב.

משה 19 בינואר 2014

ייאמר לזכות הבייסבול שהסיפורים עליו הרבה יותר מעניינים מהמשחק עצמו. כתבה נהדרת.

matipool 19 בינואר 2014

מצוין . תודה .

S&M 20 בינואר 2014

עושה רושם שהוא היה חרא של בנאדם. למזלו לא הייתה תקשורת רצינית בזמנו. היו מרסקים אותו לחתיכות.

המחווה הזו של תנועת היד לכיוון שאליו הוא יחבוט הום ראן היא מיתוס שחוזר בהרבה סרטים. נדמה לי שגם רוברט רדפורד עשה אותה ב-The Natural. אחלה סרט. עשית לי חשק, אז אני מוריד אותו עכשיו לראות שוב. ;-)

אריאל גרייזס 20 בינואר 2014

מה שאני אוהב בבייסבול היא שהמיתולוגיה שלו היא נצחית. חובבי כדורסל היום לא מכירים אף שחקן כדורסל ששיחק לפני 1950. חובבי פוטבול מכירים אולי שחקן או שניים ששיחקו לפני 1940 (וזה בדרך כלל יהיה ג'ראלד פורד). אפילו כדורגל, שהוא משחק בעל היסטוריה ארוכה כמעט כמו בייסבול, השחקנים המיתולוגיים הראשונים שלו נמצאים אי שם בשנות ה-50. רק פריקים של המשחק מכירים שמות של שחקנים משנות השלושים.
בבייסבול, לעומת זאת, אפילו מי שלא ממש מכיר את המשחק, שמע את השם של בייב רות, ששיחק בעשור השני של המאה הקודמת ולמרות כל הזמן שעבר מאז, עדיין נחשב לגדול ביותר בתולדות המשחק. וכמובן שבייב הוא לא היחיד, יש גם את גריג וסיי יאנג וטד וויליאמס ועוד רבים וטובים.
אחלה כתבה, אמיר

סימנטוב 21 בינואר 2014

וואו וואו תודה!

Comments closed