שיר מספר שמונה (דני סיגל)

[youtube dohxeghjVLE] שיר מספר שמונה הוא דווקא סיפור, מאת דני סיגל, על הדרבי הגדול ביותר של מכבי תל אביב, החמש-אפס ב-1970: "שפיגל בבירור ריחף על פני המגרש וממנו התעופף אל הטריבונות והיישר לשורה 12 ונחת בעדינות על כתף ימין שלי... נאלצתי להתאפק כדי שלא לצחוק למראה פיאות הלחיים העבות, צו התקופה, ששיוו לציפור מראה קצת פושטקי"

בדקה הששים ואחת שפיגל תקע את הגול החמישי לטובת מכבי בדרבי. בפעם החמישית באותו יום חמקה ממני צווחת אושר ורגליי ניתרו מאליהן. בפעם החמישית נבלמתי על ידי יד עבה, אזוקה בצמיד זהב, שהצמידה אותי למושב הבטון.

סקרתי את הסביבה: שורות שורות של אנשים רטובים ואפורים, חלקם מחזיקים בידיהם מטריות שנקנו בדוכן מחוץ לאצטדיון, אחרים מתגוננים מהגשם בעזרת שקיות פלסטיק שחבושות על ראשיהם בזוויות מוזרות, ממלאים את היציע ככל שמשיגה העין. ובלב הישימון נקודה צהובה קטנה, זורחת. אני. הפעם לא ויתרתי. אולי זה האדרנלין ששיגע אותי. קפצתי שוב והמשכתי לצרוח עד שהצטרדתי. צמיד-זהב לא הרפה: "ילד, עוד פ'ם אתה קופץ – אתה כבר לא תקפוץ יותר". אורי ומיקי, שלקחו אותי לדרבי, העיפו בצמיד-זהב מבט של מורת רוח.

הסתכלתי על אורי ומיקי במבט אסיר תודה, אם כי הייתי שמח עוד יותר אילו אורי היה מנצל את ידי הרפתן הכבדות שלו כדי להחטיף לו, לצמיד-זהב. בזווית העין קלטתי שבינתיים, בלי לעשות מזה ענין גדול במגרש, צמחו לשפיגל כנפיים של ציפור. נוצות והכל. אני מודה שהיום, ממרחק של ארבעים שנה, מישהו יכול לחשוב שזה מוזר, כי שפיגל – "בעל בעיטת התותח" –  היה קצת כבד ואיטי, וכנפיים של ציפור לא כל כך התאימו לו.

על כל פנים, שפיגל בבירור ריחף על פני המגרש וממנו התעופף אל הטריבונות והיישר לשורה 12 ונחת בעדינות על כתף ימין שלי. רפרף עוד רגע בכנפיים ונעצר. נוצה אחת ניתקה מכנפיו ונדבקה לשערו הרטוב של האוהד שישב מתחתיי. נאלצתי להתאפק כדי שלא לצחוק למראה פיאות הלחיים העבות, צו התקופה, ששיוו לציפור מראה קצת פושטקי ומנוגד לארשת החשיבות שעל פניה.

"משחק טוב, לא?", צייץ שפיגל.

"הכי טוב. אתם מקרקסים את הפועל".

"פרימו חסר אצלם בהגנה, וזה עושה את המשחק קל יותר", הסביר שפיגל, "אפשר לקבל כמה גרעינים?".

"אתה בטוח שזה טוב לך? הם נורא מלוחים, וזה יצמיא אותך כשתתאמץ. אמא שלי גם אומרת שלא בריא לאכול כשמשחקים".

"אני לא מתכוון לרוץ עוד הרבה. נראה לי שכבר עשיתי מספיק להיום. חוץ מזה, לא מתחשק לי לחזור; שייע כל הזמן צובט אותי. יפריע לך אם אשאר איתך קצת?".

"המאמן לא יחפש אותך?".

"הוא כבר רגיל לזה. בטח ראית כבר ב'חדשות הספורט' שכותבים עלי 'שפיגל נעלם לפרקים מן המשחק'. אז זהו, אני יוצא קצת, נח, שותה משהו ואחר כך חוזר. בהתחלה המאמן היה מחפש אותי במגרש, אחר כך הוא ויתר והבין שאני בדרך כלל חוזר כשצריך".

"בטח", השבתי, "אכפת לך להזיז טיפה את הטפרים? הם קצת דוקרים לי בכתף".

"סליחה", התנצל שפיגל וזז קצת לכיוון הצוואר. "מאיפה אתה מכיר מילה כמו טפרים?".

"אבא עושה לי חידונים בעברית. הוא קצת משוגע בענין הזה. תגיד, אפשר לקרוא לך גיגי, כמו שכתוב בעיתון?".

"אני מעדיף גיורא. מה אתה אומר, הגול האחרון שלי היה יפה, לא?".

"אהבתי יותר את השני; איזה פגז לחיבורים".

"אתה אוהד שלנו, נכון?".

"כן".

"אז איך זה שאתה יושב ביציע של הפועל?", התעניין גיורא.

"באתי עם אוהדים של הפועל", הודיתי.

"איפה אבא שלך? אני תמיד רואה אתכם יחד".

"כואבת לו הבטן".

"אני גם עם כאב בטן הייתי הולך לראות כדורגל", העיר גיורא. "לוקחים כדור ומסתדרים. אבל לשחק עם כאב בטן – זה כבר ענין אחר. עם כל הכבוד, אני לא מוכן להקריב את הבריאות שלי".

"אבא חולה כבר כמה זמן. עכשיו הוא לא יכול ללכת לכדורגל. בגלל זה הוא ביקש מחברים שלו, אורי ומיקי, לקחת אותי למשחקים איתם, אפילו שהם אוהדים של הפועל. הם קיבוצניקים, אתה מבין".

"ולא קשה לך לשבת עם כל האוהדים של הפועל?".

"בדרך כלל הם מוותרים לי, כי אני קטן. זה קשה רק כשיש דרבי, כמו היום; אז הם מתרגזים עלי כשמכבי מנצחת".

שפיגל ירק כמה קליפות גרעינים וקלע שוב בעורפו של הביש מזל שישב לפני. "טוב, אה?", התרברב. "מה, בעצם, יש לאבא שלך?".

"אמא אומרת שיש לו משהו בבטן שהרופאים מנסים להוציא. הוא כל הזמן או בבית-חולים או שוכב במיטה בבית. לפעמים הוא עובר לכסא-נוח במרפסת, אבל לאצטדיון זה קשה לו מדי".

"איפה הוא עכשיו?".

"אני לא יודע", הודיתי. "הדלת שלו הייתה סגורה כשיצאתי, אז אני לא יודע אם הוא בבית או בבית חולים".

"ולא חסרים לו המשחקים?".

"לא נראה לי", השבתי. "הוא בכלל אוהב בייסבול".

אבא גדל על בייסבול באצטדיונים של ניו יורק, ברוקלין והברונקס. הוא אולי לא היה שחקן בייסבול גדול, אבל כמו בכל דבר תחת השמש, כמעט, הוא היה ידען אדיר. במדפי הספרים האינסופיים במחסן שלנו, בין ההיסטוריה הדרום אמריקאית לתולדות המחשבה המערבית, קצת מתחת לסדרת הקלאסיקה היוונית של פינגווין, שכנה מחלקת הבייסבול. החבר'ה בספרים האלה שיחקו באצטדיונים מרהיבים וגדושים באוהדים, ורובם נראו קצת כמו אבא: לא הכי צעירים, בעלי נטייה להשמנה ולבושים, איך נגיד, לא משהו. גרביים גבוהות מדי, מכנסיים קצרים מדי, חולצות הדוקות וכובעי מצחיה שגרמו להם להיראות די טמבלים. האב-טיפוס היה גוץ קשיש, שהכותבים הפליגו בשבחו, ושלמרבה הפליאה התהדר בשם הילדותי בייב רות'.

במחסן, נתונים במעטה צמר גפן בתוך קופסת נעליים, נשמרו גם שני כדורי בייסבול עשויים עור, חתומים על ידי השחקנים של הניו יורק ג'ייאנטס, ולידם תאריך החתימות – 1933 – שנראה לי עתיק עד פליאה. בחשש ובזהירות אין קץ הייתי מסיר מדי פעם את המעטה, מריח את הכדורים המצהיבים, מקפיץ מעט מיד ליד ומחזיר לקופסה.

אבא היה מספר לי על מעלליהם הכבירים של שחקני הניו יורק ג'איינטס בימים רחוקים: "דה קאץ'", התפיסה המופלאה של וילי מייז מהוורלד סרייס של 1954, כמה שנים לפני שהג'איינטס שברו את ליבם של האוהדים ועברו לסן פרנסיסקו. לא קלטתי איך בדיוק וילי מייז הצליח לתפוס את הכדור המסובך, אבל הסכמתי שמדובר במעשה מרהיב ורב רושם.

או "דה שוט הרד ראונד דה וורלד" של בובי תומסון, שהילכה עליי קסם וגם יראה מאותו כדור שאותו דמיינתי יוצא ב-1951 מאצטדיון הג'ייאנטס ועדיין ממשיך להקיף את העולם. שנים אחר כך, בימי האוניברסיטה, השתמשתי בספר השירים של רלף וולדו אמרסון, שממנו, כך הסתבר לי, לקוחה השורה הזאת, כדי להרשים בנות. לטקטיקה הזאת הייתה הצלחה צנועה בלבד. למרבה האכזבה התברר שבנות ישראליות אינן נוטות להתעניין בבייסבול של שנות החמישים. גם לא בשירת המאה התשע עשרה.

כשהגעתי לגיל שנראה לאבא נכון, הוא הביא מאמריקה כפפה וכדור, כדי שנוכל לשחק מסירות בגינה. הוא קיווה, נראה לי, שככה תחלחל אלי מאליה האהבה למשחק הזה, אבל מה שחלחל לאט היה דווקא השיעמום. כמה כבר אפשר לזרוק ולתפוס כשיד שמאל מזיעה בחום של אוגוסט התל אביבי מתחת לכפפת עור ענקית? ובכלל, הגינה היתה קטנה, כך שאי אפשר היה להפציץ עם הכדור וקצת להחיות כך את הארוע, ונאלצתי להסתפק בהחלפת מסירות מנומסות.

אבא נאלץ להסתגל להעדפה הברורה שלי לכדורגל ולהטלטל איתי לחורבות המתפוררות של מגרשי הארץ, שלא דמו אפילו במעט לאצטדיונים שבספרים שלו. יחד אכלנו ארוחות צהריים מוקדמות בחיפזון ויצאנו למגרשים. זה לצד זה ישבנו ביציעי העץ של מגרש המכביה ולקחנו אליפויות עם מכבי. בסוף משחק האליפות הקודם אבא חייך חיוך דק למראה השחקנים, שהושיבו את חליבנר המאמן על גבי המשקוף כאות לשמחתם המרובה, ואני תהיתי אם הקורה הייתה יכולה להחזיק גם את בייב רות' במעמד כזה.

"אבל אולי אתה חסר לו קצת", ניחש שפיגל.

"לא חשבתי על זה. נראה לך?".

"יכול להיות. אתה יודע, ראיתי אתכם לפני כמה חודשים במשחק הגביע בכפר סבא. חשבתי לקפוץ אליכם, אבל לא היה נעים לי מטלבי".

"טלבי??".

"כן. הבטחתי לו שהפעם אני מרוכז רק במשחק ושיחכה למסירות ממני".

"באמת היינו שם. היו רק כרטיסים לעמידה, בחול, אז אבא הרכיב אותי על הכתפיים, אבל כל כמה זמן הוא התעייף והוריד אותי. התרגזתי עליו".

"אולי זה בגלל שהוא חולה", העיר שפיגל, "ואתה גם כבר לא כזה קטן.".

"נכון, אבל האנשים הסתירו לי".

"טוב, אני צריך לזוז" התנצל שפיגל. "נתראה במשחק נגד בני יהודה?".

"בטח. אם יקחו אותי".

שתי טפיחות כנף, ושפיגל נעלם. שניות אחר כך הוא כבר חילק מסירות סרגל במגרש כאילו כלום.

בדרך למכונית השתדלתי, בהצלחה חלקית, לעטות על עצמי את הממלכתיות הנדרשת ולא לשחזר באוזני אורי ומיקי את כל מהלכי המשחק. אורי, הרחב והשתקן, נראה רחב ושתקן יותר מהרגיל. מיקי, שבדרך כלל היה דברן יותר גדול, גם הוא לא גילה הפעם נטייה לקשור שיחה. לבקשתי, הם הורידו אותי במגרש האספלט בשכונה. כל החבר'ה כבר היו שם. לדרישת הקהל המשתאה המחזתי חלקים נבחרים מהמשחק, אם כי התקשיתי מעט בפצצה המתבקשת לחיבורים בעקבות הגול השני של שפיגל.

אחרי כמה שעות טובות חזרתי הביתה. הדלת של אבא עדיין הייתה סגורה. הצמדתי את האוזן לדלת והקשבתי. היה נדמה לי ששמעתי רחשים בחדר, ואולי כחכוח קצר. היססתי אם לנקוש על הדלת או לא. חשבתי שבעצם בכלל לא בטוח שאבא בחדר; אולי זאת רוח החורף שנכנסת דרך החלון הפתוח והופכת כמה דפים בספרים של אבא, ואולי אני סתם מדמיין. אחרי המתנה נוספת החלטתי, שגם אם אבא נמצא בחדר, הוא ודאי זקוק למנוחה כדי להחלים, ועדיף שלא להפריע לו. לא ידעתי איפה אמא, אז התמוטטתי מעייפות על המיטה כשמנורת הקריאה דולקת, וחלמתי איך אני מבקיע את שער הניצחון בדרבי הבא, ממסירה של שפיגל. בהילוך החוזר הוספתי גם גול לגיורא. בכל זאת, חבר.

פנטזי (2) - ניתוח סטטיסטי מדוקדק על העמדה המועדפת בבחירה הראשונה בדראפט
11 הערות על המחזור הראשון בפרמיירליג

36 Comments

חמור זקן 14 באוגוסט 2010

הו גיורא, מספר 8 האגדי, לא היה מכביסט כמוהו. סיפור מרגש מאוד!

דורפן 14 באוגוסט 2010

מופלא

עזי 14 באוגוסט 2010

יפה מאוד.
כל מי שמספיק מבוגר והספיק לראות יודע שלא היה שחקן כמו גיורא בארץ.

שלו רומא 14 באוגוסט 2010

כמעט כמעט ראיתי את גיורא בשיא גדולתו, נולדתי מאוחר מדי כדי לזכור.
תודה על השיתוף בחוויה.

דובי 14 באוגוסט 2010

איזה יופי של סיפור.
נהנתי .
אפשר עוד ?

איציק אלפסי 14 באוגוסט 2010

מקסים, נפלא, מרגש!

ארנון 14 באוגוסט 2010

תודה. סיפור מקסים. פורט בנעימות גם על המיתרים האדומים שבליבי.

יואב 14 באוגוסט 2010

נפלא, מצמרר ולא רק כי אני צהוב.
אבא שלי היה בשליחות באפריקה וקיבל מכתב מפורט על כל התרחשויות הדרבי ההוא.
זכיתי לראות את גיורא במדי ליון מקרקסת את מכבי בבלומפילד(שיחק מחצית בכל קבוצה)ואת גיורא עם כרס וסטטי מתמיד מביא למכבי את האליפות של 79.

דורון 14 באוגוסט 2010

טקסט מופלא.

מרגש, רגיש, אשמח מאוד לקרוא עוד מפרי מקלדתך.

גילי פלג 14 באוגוסט 2010

מקסים, מרגש, נפלא.

דורפן 14 באוגוסט 2010

אני שם לב לוכוח נוקב בין אלפסי לגילי פלג. אלפסי טוען שמקסים, נפלא ומרגש. בעוד פלג טוען שמקסים מרגש ונפלא.

buzz 14 באוגוסט 2010

אלפסי מנצח על חודו של סימן קריאה

גילי פלג 14 באוגוסט 2010

הואיל והקפדתי, כמקובל במקומות מכובדים, ללכת לפי סדר אלף ביתי, מן הראוי שיוענק לי ניצחון על פני אלפסי, לא כן ?

שחקן 10 14 באוגוסט 2010

עוד לא הייתי קיים ששפיגל שיחק, אבל שמעתי עליו לא מעט.

סיפור מעניין מאוד!

שבת שלום!!

ויכסלפיש 14 באוגוסט 2010

נפלא

אריק איינשטיין מספר על המשחק הזה שחבר אוהד מכבי נופף לו לשלום דרך שמשת האוטו אז הוא החזיר ברכה, והחבר המשיך, ואז אריק קלט שחמש האצבעות מסמנות את התבוסה ולא ברכת שלום…

קרמר 14 באוגוסט 2010

תודה על סיפור פנטסטי על השילוש הקדוש של כדורגל, אבא, מוות.

תומר חרוב 14 באוגוסט 2010

קשה כבר להוסיף על כל המחמאות. מאוד נהניתי, נהדר.

לוינטל 14 באוגוסט 2010

איזה מזל שלא חייתי אז.

איתן ןבקרמן 14 באוגוסט 2010

אן.קיי, אני חלק מהאתר הזה, אבל באמת תענוג טקסט כזה

ויכסלפיש 14 באוגוסט 2010

המשחק הזה הכריע בדיעבד את האליפות, כי היא הוכרעה בהפרש שערים בין מכבי והפועל, ומכבי זכתה בגלל הפרש 30 מול 24.

דני 14 באוגוסט 2010

תודה רבה מאד לכל המגיבים. חיממתם לי את הלב.
(לא יכולתי לענות מוקדם יותר, כי הייתי טרוד בהכנות לדרבי המותח בגביע הטוטו.)

d-d 14 באוגוסט 2010

איזה פוסט נפלא.

סימנטוב 15 באוגוסט 2010

נהדר (דניס פוטר שכזה), תודה.

martzianno 15 באוגוסט 2010

אדיר.
פשוט אדיר.

הופ 15 באוגוסט 2010

וואו. התרגשתי עד דמעות. הרבה זמן סיפור לא עשה לי ככה. אתה כותב יפה יפה.
אני מצטרף למבקשים עוד.

בליקי 18 באוגוסט 2010

נהדר. החיבור שלי לגיורא שפיגל ארצי יותר, יען כי במשך תקופה יצאתי עם בתו (רומן קצר ומתקתק) בלי להיות מודע לגמרי להילה סביב האיש המעט רוטן שהיה פותח לי את הדלת. מזל שכך, אחרת הייתי נעצר בסלון לשמוע תיאורים וסיפורים, ומאכזב את בתו מוקדם הרבה יותר משאכזבתיה בפועל.

B. Goren 22 במרץ 2011

קצת באיחור ואיתך הסליחה. סיפור נפלא שבהחלט הפעיל אצלי את בלוטות הנוסטלגיה. היו ימים…

דני 23 במרץ 2011

תודה!

בני תבורי 26 בספטמבר 2016

שונא את שפיגל מהיום שהשחיל לאיציק ויסוקר משלושים וחמש מטר בין הרגליים. אחר כך עשה תיקון והביא לנו מקום שלישי אני חושב

דניאל 26 בספטמבר 2016

מעולה, תודה!

D! בלייפציג 26 בספטמבר 2016

איזה כיף

לא צריך להכיר את גיורא כדי להנות וכדי להרגיש שוב כמו ילד באצטדיון

חנן 18 באוקטובר 2016

פשוט נהדר, גם הדרבי הזה שזכור לי משירים ושערים, גם בייב רות, וגם המילים! שירה במיטב!

Comments closed