רועי בית לוי על הסערה הרגשית-מוסרית שבמלחמת פרים

רועי בית לוי לא בטוח בתחושות שלו כלפי מלחמת פרים. אבל מרגיש את העוצמות שלהן

יש תמונות יפות וטקסיות יותר. אבל בחרנו בתמונה של התוצאה הסופית

השבוע התקשרו אלי מתחנת רדיו אזורית. הם ראו ביוטיוב קטע ששודר במקור בטלוויזיה הספרדית ושבו רואים פר גדול מדלג אל יציע הצופים בזירה בנווארה, בצפון ספרד, ופוצע כמה עשרות צופים מבועתים, ונזכרו שפעם כתבתי כמה כתבות על מלחמות פרים בעיתון.

האירוע הדרמטי הזה הוא בהחלט הזדמנות מצוינת לדבר על מלחמות הפרים – אף על פי שאיכשהו האייטם הרדיופוני התגלגל לדיון קצרצר וגחמני בצביעות של הרב עובדיה יוסף (!?!), שעל פי דברי המראיינת (שהתבססו על הערך העברי של מלחמות פרים בוויקיפדיה) הוציא בעבר פסק הלכה שאוסר על צפייה במלחמות פרים, "אך לא משמיע קול בנוגע לאכזריות שמופעלת על ילדי העובדים הזרים".

הטיעון האקרובטי הזה כמעט והותיר אותי אילם (לצערי הייתי מנומס מכדי לבטל אותו בשלוש מלים ישירות + סימן שאלה: "תגידי, מה הקשר?" והעדפתי להמשיך לדבר לגופו של עניין) ולאחר מכן הפסקת הפרסומות גזלה ממני את יתרת המלים שהכנתי לרגל האירוע.

לכן, ברשותכם, אנצל את הבמה המכובדת והעניינית הרבה יותר של דהבאזר כדי להביא את דבריי שלא הושמעו במלואם.

מלחמת הפרים בנווארה שבה מצא לעצמו הפר זירה חדשה לא היתה מלחמת פרים רגילה. מדובר בתחרות של רקורטאדורס – חובבנים נלהבים שפוסעים אל הזירה בידיים ריקות ולכן לא דוקרים או הורגים את הפר, אלא רק מתחמקים ממנו בתנועות גמישות והרפתקניות (אין להתפלא על כך שהבאסקים בוחרים לעסוק בפעילות כך כל מסוכנת ומוזרה, ענפי הספורט המסורתיים הפופולאריים ביותר שם הם השלכת סלעים כבדים ומשחק סקווש בידיים ריקות ועם כדור כבד ביותר).

אולם לא על המסורת הזאת הפציפיסטית כמעט, אם תרצו – יוצא קצפם של ארגוני זכויות בעלי חיים ברחבי העולם או של המחוקקים בקטלוניה, שהחליטו לפני כמה שבועות לבטל את מנהג מלחמות הפרים בקהילה האוטונומית של קטלוניה החל משנת 2012.

המטרה הגדולה של מתנגדי מלחמות הפרים הן התחרויות (קורידאס, בספרדית) שבהן הפר נידון למוות מבעוד מועד וכל מה שנותר לו לעשות זה לדחות במעט את ביצוע גזר הדין, או להציל את חייו בעזרת נגיחה מפתיעה שתפגע ביריבו הגדול ביותר: המטאדור.

מלחמות הפרים נערכות במאות השנים האחרונות ברוב הפייסטות והחגיגות החשובות בספרד (ובמספר מדינות בדרום אמריקה – בעיקר בפרו ובמקסיקו). מתכונתה הנוכחית של מלחמת הפרים עוצבה במאה ה 18-והטקסים הלכו והתגבשו לכדי שורה של כללים מחמירים ומדוקדקים שהופכים את האירוע הזה לשילוב חמקמק של ספורט, תרבות ופולקלור היסטורי.

מי שמבקש למדוד את מלחמות הפרים רק על פי אחד מהתחומים האלה עושה עוול למציאות. בספורט, אין ספק, התוצאה צריכה להיות פתוחה ולאידועה מראש (לכן מלחמות הפרים לא עומדות בכלליו), אירועי תרבות בדרך כלל לא מסתיימים במוות של אחד המשתתפים, וחגיגות פולקלוריות לרוב לא זוכות לסיקור תקשורתי כל כך מקיף כמו הקורידאס.

מלחמת פרים היא אירוע מזעזע. בכך אין כל ספק. האלימות המבוקרת, המתוכננת והמתוזמרת שמתרחשת בתוך הזירה משילה מעל כל מי שצופה בה כמעט את כל עכבותיו. היא יכולה לגרום לטיפוסים קשוחים לבכות ולאנשים רכרוכיים לזעוק בעליצות למראה הדם.

מלחמת הפרים מעמתת על החול האדום מדם את הטוב שבאדם ואת הנורא שבו. היא מאפשרת לו לגלות אומץ ונחישות, אך באותה העת היא גם חושפת את האכזריות הטמונה בחיה הערומה, היחידה שהורגת לשם שעשוע.

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

אין פלא, אפוא, שהמסורת הזאת משכה אליה טיפוס מורכב כמו הסופר האמריקאי ארנסט המינגווי, יוצר גדול שבחייו ובספריו היה מסוגל לעדינות גדולה ורגישות אינסופית, אך גם למרדף כמעט ונלעג אחר שורשי המצ'ואיזם הגברי. המינגווי הקדיש לקורידאס את הספר "מוות אחר הצהריים" וחלקים נרחבים מהספר המופלא "וזרח השמש" ותרם רבות למיתוס של מלחמות הפרים כפי הוא שנתפס עד היום מחוץ לגבולות ספרד.

אפשר להגיד הרבה מאוד על מלחמות הפרים, אפילו אחרי שפאפא המינגווי הכביר עליהן את מילותיו. זהו מחזה מרתק, טקס דוחה ואלגנטי בעת ובעונה אחת. הוא מפתה אותך בעזרת תלבושות צבעוניות, תנועות מדודות ומלאות הדר ואדרנלין ששוטף כמו גשם את הזירה, אך לאחר מכן עלול גם לגרום לך לקלל את היום שבו בחרת לצפות בו מרצונך החופשי.

אני אוהב רגעים כאלה, שקורעים אותי לחתיכות מבחינה רגשית. אני אוהב לראות את אלף השמשות על "חליפת האורות" של המטאדור ושונא לראות את האסטוקה שבידיו צוללת אל תוך גבו של הפר, בנקודה מדויקת בין חוליות גבו, והורגת אותו.

למען האמת, אני לא יודע מה אני מרגיש כלפי מלחמות הפרים זה מה שרציתי להגיד בעצם ברדיו, לפני שהרב עובדיה והפרסומות קטעו אותי – אבל אני יודע מה אני מרגיש כלפי צביעות ושרלטנות. אני שונא אותן.

קטלוניה חוקקה חוק נגד מלחמות הפרים, אך היא ממשיכה להיות הקהילה האוטונומית שצורכת הכי הרבה בשר בקר (וחזיר) בספרד. בנוסף, אירוע הפולקלור הפופולארי ביותר בקטלוניה הוא בניית מגדלים אנושיים שאל קומת הפנטהאוז שלהם מטפס בסופו של דבר ילד תמים בן חמש או שש, שלעתים קרובות צונח ממנה ונפצע. אכזריות? מה פתאום. מסורת.

מי שמזדעזע ממותו של פר אחד בפלאסה דה טורוס בספרד מוזמן לבקר בבית מטבחיים בברצלונה (או בישראל, אם זה יותר נוח) ורק אז לבחור במוסד המוסרי יותר לפי ראות עיניו.

הוויכוח הזה סביב מלחמות הפרים לא יוכרע כמובן בקרוב, ובטח שלא על גבי הבלוג הצנוע הזה, אבל הרשו לי להאיר אותו מזווית אחרת: לבקש מהספרדים אוהבי מלחמות הפרים לוותר על הקורידאס שלהם זה בעצם לבקש מהם לוותר על פיסה מהזהות שלהם, לוותר על העבר שלהם לטובת יצירת חברה חדשה מתוקננת, אחידה וסטרילית. חברה שאין בה אכזריות, אבל יש בה סניפים של מקדונלדס וברגר קינג בכל פינה.

אני אמשיך להסתקרן ולהתחלחל ממלחמות הפרים, כפי שאמשיך להיות מבולבל וקרוע בזמן שאני מלטף את הכלב שלי ונהנה מהסטייקים המדממים שלי.

אני מוכן לקבל את האכזריות שטבועה בי, כל עוד היא תחומה ומגודרת. זירה של לוחמת פרים היא מקום טוב מספיק מבחינתי לשחרר בו אותה.

 

 

alex torrenegra. cc license
AFC צפון
אנשי השבועיים - רא"ל ראיין ורוד המתקאמבק

37 Comments

גמל אדום 19 באוגוסט 2010

בגלל מאמרים כאלה (אבל לא רק) הפכתי את דה באזר לדף הבית שלי

lazybones 19 באוגוסט 2010

על מי אתה עובד גמל, כולם יודעים בכתובת אתר הבית שלך יש מספר גדול של XXX (;

חמור זקן 19 באוגוסט 2010

טקסט נפלא, תודה לך

BENGAL 19 באוגוסט 2010

לפי מה שהבנתי חלה מגמה של איסור על לערוך קרבות שוורים ע"פ חוק, ובקטלוניה זה כבר נאכף.

למה על לערוך קרבות כלבים נכנסים לכלא, ולערוך קרבות שוורים זה בידור?
תהרגו אותי מה ההבדל.

lazybones 19 באוגוסט 2010

עניין של תרבות. כמו שלך נראה נורא להרוג כלבים, בתרבויות אחרות הרג של כלבים לצורכי מאכל הוא דבר שבשגרה.

lazybones 19 באוגוסט 2010

לא שאני בעד קרבות, אבל באותה הצורה אפשר להסתכל על כל דבר אחר שאנחנו עושים עם חיות. מה עם מירוצי סוסים, או כלבים, או חיות קרקס.

בית לוי 20 באוגוסט 2010

בפורטוגל, למשל, עדיין מקיימים מלחמות פרים, אבל יש איסור להרוג אותם – פרט לכמה זירות נבחרות (בקטלוניה האיסור ייכנס לתוקף רק ב-2012).
אגב, אני חושב שהרתיעה המיידית יותר של אנשים רבים -ושל מחוקקים רבים – מקרבות כלבים היא בגלל המקום של הכלבים בחיינו (חברו הטוב ביותר של האדם וכו')…

lazybones 19 באוגוסט 2010

תודה לך רועי בית הלוי. יופי של פוסט, יופי של כתיבה. נהדר.

דורפן 19 באוגוסט 2010

לטעמי הסבל לחיות הוא הבעייה השולית כאן. כי הוא בטל בשש מאות מיליארד לסבל של חיות בתעשיות לא נחוצות ונחוצות חלקית אחרות. העניין הוא ההנאה מסבל. אבל כאן זה דומה למי שנהנים לצפות באונס או רצח בסרט.

אברהמי 19 באוגוסט 2010

ברוך הבא רועי. יפה כתבת. דניס לירי כתב על זה מערכון נפלא–על למה אסור לדוג טונה: כדי לא לפגוע בדולפינים.

יוסי 19 באוגוסט 2010

לגבי הגידור והתיחום של האכזריות. מי שאכזר בהקשר אחד לא יהיה תמיד אכזר בכל ההקשרים, אבל יש סיכוי גבוה יותר שהוא יהיה אכזר גם בהקשרים אחרים.

נראה לי שברור שמי שמסוגל לעבוד בבית מטבחיים של חיות יהיה מסוגל, בהקשר המתאים, לטבוח בבני-אדם בסבירות גבוהה יותר מאדם שלא עבד בחייו בבית מטבחיים. באותה מידה, מי שמסוגל לצפות להנאתו ברציחתה של חיה, לא בהכרח יהנה גם מלצפות ברציחתו של אדם, אבל יש סיכוי גבוה יותר שהוא יהנה מצפייה ברציחתו של אדם, בהשוואה למי שלא יצפה להנאתו ברציחתה של חיה. ולא מדובר כאן בקורלציה בלבד, אלא בקשר סיבתי של ממש. הרג החיות מכין אותנו להרג בני-אדם.

(ישנם מחקרים שמראים שצפייה בסרטי פורנו אלימים מקטינה את התגובה הרגשית השלילית לאלימות כלפי נשים, ואפילו מגבירה את הסיכוי שבשאלון ידווח הצופה שלא כל כך נורא אם לפעמים אונסים נשים. ההסבר לממצא הוא שפשוט מתרגלים).

לגבי עצמי אוסיף שמי שאין לו שום בעיה לאכול פרגית עסיסית כל עוד הוא מדחיק את שואת התרנגולים שהעניקה לו את הפרגית, לא מפתיע שיישב להנאתו עם לפטופו בביתו ויגיב את קשקושיו, בזמן שהמדינה שלו ממררת את חייהם של בני-אדם כמה קילומטרים ממנו.

בית לוי 20 באוגוסט 2010

יוסי: באופן אישי, אני לא נהנה מהסבל של הפר. דווקא להיפך. אני מוצא הנאה אסתטית בצבע, בתנועה, בטקס, באווירה הדחוסה, המחשמלת. העיוניים הקטנים שעובר הפר יכולים להוציא אותי מדעתי ולכן המעשה האחרון של המטאדור הוא מבחינתי סוג של חסד. אולי אפילו שחרור. אני מקווה שהצלחתי להעביר משהו מהאמביוולנטיות הזאת בטקסט, אף על פי שכל ניסיון רציונלי להצדיק הנאה, גם אם מדובר בהנאה עקיפה, מהרג, נועד כנראה לכישלון

D! 20 באוגוסט 2010

טקסט מצויין.
את הדילמה מכאן ניתן להשליך על הרבה מאד מעשים מהחיים שלנו ותרבויות אחרות בעולם.
בתור צמחוני אני חושב שזה עדיף על אופן השמדת הבשר המודרנית.
ועדיין הייתי מבטל את זה. באמת אין הבדל בין זה לבין מלחמות כלבים או תרנגולים גם להן יש מסורת משלהם וחשיבות לאוכלוסיות מסויימות. ככה גם לברית מילה לנשים במקומות מסויימים. וזה כבר חודר לרלטיביזם ומפה אנחנו לא ניצא

תושב חוזר 20 באוגוסט 2010

טור מצוין
אגב, אני עצמי השתתפתי פעם בארוע כזה של רקורטדורז. הייתי צעיר, טיפש ורציתי להרשים בחורה.
הייתי שמח שפעם אחת יופיע טור כזה מבלי שמישהו יגיב אוטומטית "איך אתם מדברים על התעמלות נשים/מלחמות שוורים/מלא את החסר בזמן שישראל עושה כאלה דברים איומים". אבל זה לא יקרה אף פעם. לגופו של ענין, מסכים עם דורפן – לא רק מידת הסבל של החיה היא הנושא כאן, אלא גם העובדה שהסבל משמש כמקור הנאה וריגוש לצופים בארוע פומבי. כשאוכלים חיות, כמו שגם אני עושה לפעמים, סבלן אינו חלק מההנאה. מן הסתם אף מדחיקים אותו. פה אנשים מגיעים, בפשטות, כדי לראות דם

דחילו ורחימו 20 באוגוסט 2010

ברוך הבא, טקסט יפה.
הייתי פעם אחת בקורידה בברצלונה, ועוד פעם בפמפלונה. תוך כדי החוויה המאוד חזקה ניסיתי גם אני לגבש את הדעה שלי על מה שהעיניים שלי רואות. והגעתי למסקנה האישית שלי: אם הייתי נולד פר – בעולם שבו בני האדם שולטים – איך הייתי מעדיף לסיים את חיי? בבית המטבחיים של מקדונלדס, אנונימי, או בזירה מפוארת, כשאלפים נושאים אלי את עיניהם וקוראים עלי בעיתון למחרת?
אולי אני אגו מנייאק, אבל אני הייתי הולך על האפשרות השנייה. מצד שני ברור לי ששתי האופציות גרועות, אבל אני לא מוכן לשמוע על זה מאף אחד שנועל נעלי עור או אוכל בשר.

red sox 20 באוגוסט 2010

כתבו מעלי הרבה דברים נכונים על הצביעות שביחס ה"אנושי" לסבל החיה. האמביוולנטיות הזאת עברה מצויין בטקסט הנהדר של רועי.
מה שחשוב להבין הוא שההרג של הפר הוא ממש לא העניין בקורידה. זה רק האקט המסיים של הטקס. מטאדור טוב נמדד בתנועות, באומץ, בשמירה על כללי הטקס העתיקים, בדיוק של הפעולות שלו לאורך הקרב. הדקירה היא רק חלק אחד מתוך הרוטינה העשירה הזו. ואפילו לא החלק שגורם את הסבל הרב ביותר לחיה, להיפך.
לא, זה לא ספורט. זה טקס פולקלור מסורתי של תרבות עתיקה ועשירה. ולכן הוא לגיטימי בעיני. תחשבו על מנהגים מוכרים כמו פדיון נפש באמצעות שחיטת תרנגול ("כפרות"). למה זה פחות אכזרי? למה זה פחות מזעזע? לדעתי התשובה מצויה בעובדה הפשוטה שזה מנהג שמוכר לכם מהתרבות שאתם חיים בתוכה, לצד הנטייה האנושית להזדהות עם סבלם של יונקים יותר מאשר של בע"ח אחרים.
רק לפני שנה הזדעזעה אמריקה מהשתתפותו של פדרו מרטינז, מגדולי הפיצ'רים בהסטוריה, בקרבות תרנגולים. המבקרים התעלמו מכך שאותם קרבות נערכו במולדתו, הרפובליקה הדומיניקנית, שם הם מהווים חלק אינטגרלי מהתרבות ובילוי חברתי פופולרי ולגיטימי.

לוינטל 20 באוגוסט 2010

נפלא ומצמרר. ריגשת אותי.
הבעיה שלי עם מלחמות הפרים היא שזה לא פייר פליי. הפר עולה לקרב כבר שלושת רבעי מת אחרי שדקרו אותו עם ארבע חרבות. משחק מכור.
בכל מקרה מלחמות פרים זה לא ספורט בעיניי אבל זהו אחד הארועים הכי מרגשים שיש. למה? כי הוא פרימיטיבי, מלא יצרים, דם ובשר. שזה בעצם בדיוק כמו סקס.

גל א 20 באוגוסט 2010

פוסט מצוין, והנה משהו שמישהו אחר כתב על זה פעם:
"בפינות עמדו קבוצות של דומיה/בחמש אחר הצהריים/והשור לבדו,וליבו אל-על!/בחמש אחר הצהריים/כאשר הגיעה זעת השלג/בחמש אחר הצהריים/כשאר התכסתה הזירה ביוד/בחמש אחר הצהריים/המוות הטיל את ביציו בפצע/בחמש אחר הצהריים/בחמש אחר הצהריים/בחמש אחר הצהריים בדיוק"
(פ.ג. לורקה, מתוך "בכי על איגנסיו סאנצ'ס מחיאס" תרגום לעברים רמי סערי)

גיל 20 באוגוסט 2010

הבעייה שיש לאנשים היא שאין מסננים. התרבות המערבית מצטיינת בזה שהיא שמה פילטרים לרבים מהדברים שאנחנו לא רוצים לראות ולדעת. החל בשחיטות כשרות וכלה בהפצצות ממטוסים מקילומטרים שרואים מהן רק אבק. מדי פעם המציאות המכוערת צצה לה וגורמת לבילבול. אפשר גם להסתכל על הדברים הללו מהצד השני, כאילו הפילטרים הללו הופכים אותנו לרגישים מדי בעוד בתרבויות אחרות ולאורך ההסטוריה הדברים הללו נחשבים למקובלים בלי פקפוק. אני חושב שיש בכל אחד מאיתנו משהו שנהנה לראות את החייתי, האכזרי, המציאות הלא מצונזרת. לא סתם אנשים נמשכים לסרטים (אמיתיים או מדומים) שמציגים אלימות גרוטסקטית. אנחנו מנסים להשתלט על זה אבל היצר שלנו כל הזמן גורם לנו להציץ.

שלו רומא 20 באוגוסט 2010

זה שיש לאדם יצר זה לא אומר שצריך לגרות את היצר,
קיום יחסי מין עם חיות, אונס ורצח הם חלק מהיצרים של האדם שהחברה המודרנית מנסה להגביל. פדופיליה היא יצר אנושי, שעליו עושים כסף כל סוכנויות הדוגמנות. ועדיין רובנו נגד קיום יחסי מין עם ילדים. כמו שלילדים לא קיים יסוד ההסכמה, כך מקובל לחשוב שלחיות אין. ואף פר לא רוצה להשתתף בתחרות הזאת, ונתינה לגיטימיות לארוע זה היא סוג של תמיכה בו.
וזה שאדם אוכל בשר לא הופך כל יחס מחפיר לחיות ללגיטימי.
ובסוף אני גם מסכים עם עמית, האפם פר "שמנצח", מקבל חיי נצח, ואילו המטדור שמפסיד נשחט?

שלו רומא 20 באוגוסט 2010

האפם – האם

דורון קרמר 20 באוגוסט 2010

ברוך הבא.

נדמה לי, לא שיש לזה סיכוי, שיש צורך לשנות את שם האירוע שכתבת עליו מ"מלחמות פרים", הרי פרים לא באמת נלחמים בו, לא אחד בשני ולא באדם. אולי משהו כמו "אירוע בו פר מעוצבן וחסר אונים עובר התגרויות וחוטף חרבות בגב לקול תשואות הקהל עד שהוא מת, והמטאדור הולך לזיין דוגמניות ספרדיות אחר כך".

הפר פרדיננד 20 באוגוסט 2010

המוסריות האנושית היא אסטרטגיה חברתית, המאפשרת לפרט ולקבוצה להתגונן מפני פרטים או קבוצות מאיימות,
כך שמה שבסיטואציה אחת נתפס כהירואי בסיטואציה מקבילה יתפס כפשע.
רבים מהמגיבים המתחזקים את דימוי הספורטאי פילוסוף יגנו על רצח פרים או סרסור זנות גברית כמו באיגרוף, אבל יתיחסו לפניה לשחקן תחת חוזה כלפשע.
בעיני צמחונות היא ההחלטה המוסרית היחידה של אדם שיש לה משמעות אמיתית ומיידית.
כל השאר פוזה

יוסי 20 באוגוסט 2010

גיל, אני מסכים עם הניתוח, רק לא מבין למה כתבת "רגישים מדי". אני חושב על כל אותם רגישים מדי שלא יכלו לקחת חלק במאמץ הקבוצתי במדינתם להשמיד יהודים. אני בטוח שחשיפה הדרגתית לאכזריות בשנים שעיצבו את אישיותם במסגור שמציג את האכזריות כדבר טבעי (נגיד, כספורט) היתה מפחיתה את מספרם.

גיל 20 באוגוסט 2010

במובן הזה הנאציזם היה תרבות אחרת. אין ספק שבאופו הדרגתי אפשר לגרום לאנשים לא להיות רגישים.

ארז (דא יונג) 20 באוגוסט 2010

טקסט מעורר מחשבה רועי.
בזמן האחרון אני מנסה למעט בצריכת בשר, אבל זה יותר בקטע אקולוגי מאשר בקטע של אכזריות לחיות, עם זאת, אני חושב שהרג חיות, ולא משנה אם זה זבוב או טיגריס סיבירי, יכול להיות מוצדק (עד כמה שהמונח הזה חסר משמעות) על פי שני תנאים: האם יש תועלת בהריגת החיה, והאם מקפידים על מינימום הסבל ההכרחי שהחיה צריכה לעבור טרם מותה.
אני באמת לא יודע מה עושים עם הפרים לאחר שהורגי אותם בזירה, אם משתמשים בבשרם לאכילה, הרי שעל פניו אין בעיה מבחינת ה"תועלת" שיש בהריגת החיה – כלומר החיה לא נהרגה לשווא ורק לשם השעשוע.
מצד שני, ולמרות האכזריות העצומה (אכזריות גדולה יותר מזו של מלחמות השוורים אפילו) בהנשחטות פרות וחיות משק אחרות בבתי המטבחיים של תעשיית הבשר, הרי שהסבל שנגרם לחיות בתהליך השחיטה הוא של כמה שניות עד דקות ספורות, ולא דקות ארוכות של דימום כמו במלחמות השוורים.
נכון, הפרות סובלות גם לא מעט במהלך חייהן מכליאה בתנאי צפיפות, מצריכת מזון שלא מתאים לקיבתן ומשאר מרעין בישין, אולם אני לא בטוח שהפרים בקורידאס זוכים לחיי מלון חמישה כוכבים בטרם כניסתם לזירה.

Soup Nazi 20 באוגוסט 2010

שכחת עובדה נוספת :

פר במדינה רגילה אולי חי שנתיים בתנאים נוראיים עד שטובחים בו לבשר. הפר של הקורידאס חי כמו מלך לפחות 4 שנים, חופשי ומאושר, מקבל יחס של מלך ואוכל היטב.
נשאלת השאלה, מה עדיף – לסבול שנתיים ולמות או לחיות כמו מלך 4 שנים ואח"כ אפילו יש לך סיכוי קטן להילחם ?

אבל אני עדיין נגד !

בני תבורי 20 באוגוסט 2010

אפשר לקחת קצת מכל תגובה ולחבר משהו שיהיה גם מוסרי, גם צדקני, גם טהור וגם PC, אבל אני הכי לוקח את מה שכתב לווינטל. זה פאקינג לא פייר הדבר הזה, הרי לפר אין שום צ'אנס מלכתחילה. אפילו לוויגאן פתחנו קבוצה בפייסבוק. העניין הוא שאצלי גרים ביחד הקרניבור האדוק וזה שלעולם יקפוץ משמחה אחרי שהפר מצליח איכשהו לתקוע קרן בביצים של המזדיין הפחדן שמנסה לשפד אותו רק אחרי שהוא כבר גרוגי לגמרי, או כשהוא מצליח לרמוס כמה חארות ביציע שבאים כדי לראות את מה שתיארתי קודם. לא הייתי בחיים במופע כזה ולא אהיה, יצא לי לעומת זאת לראות מידי פעם בחדשות, כי שם מראים רק את מה שאני אוהב…

גל א 22 באוגוסט 2010

ארז(דא יונג) "הרי שהסבל שנגרם לחיות בתהליך השחיטה הוא של כמה שניות עד דקות ספורות, ולא דקות ארוכות של דימום כמו במלחמות השוורים" בדיוק ההפך למעשה, אם אתה ממש רוצה לשמוע זוועות, למד מהו תהליך השחיטה הכשרה ביהדות. לעומת זאת, וזה כתוב בפוסט בקורידה המאטדור מכוון לנקודה מדויקת בעמוד השדרה של הפר, שהורגת אותו מיידית

אנונימוס 22 באוגוסט 2010

אני לא יודע איך להתייחס לאמירה שהאיסור על מלחמות שוורים הוא "צבוע". מצד אחד זה נכון. מצד שני זה נכון לגבי כל החלטה פוליטית. פוליטיקה היא תחום שכולו פשרות. אף אחד לעולם לא מקבל את כל מה שהוא רוצה, דעותיו של אף מגזר בציבור אינן מקבלות ביטוי מלא ושלם.
אם כן מה נשאר? פשרות זמניות. אז ציבור הצמחונים/לוחמי זכויות בע"ח בקטלוניה השיג נצחון קטן בתחום אחד. אתה באמת חושב שבגלל שהנצחון לא טוטאלי, מלא ומקיף בכל תחום אז צריך לוותר עליו?
זאת גישה נאיבית. אפילו ילדותית משהו הייתי אומר.

הופ 22 באוגוסט 2010

רועי, פוסט מצוין ומרתק. הצלחת להעביר היטב את האמביוולנטיות והמורכבות וזה ריגש אותי מאוד.
גם התגובות יפהפיות ועמוקות, וכל זה יחד גורם לי לחשוב שאורגיית הבלוגים המושחתת הזו (במובן החיובי) היא אחד הדברים הטובים שקרו לתקשורת הספורט שלנו בשנים האחרונות ויותר מזה (אני לא רוצה להגזים מתוך התרגשות).

צור שפי 24 באוגוסט 2010

לרועי ואחרים – אני מגיב באיחור ומקווה שמישהו עוד יקרא: הנימוק ההומני שהסביר את ההחלטה של הפרלמנט הקטלוני הוא רק מסווה לנימוק האמיתי שהוא פוליטי – הרצון של קטלוניה לבדל את עצמה מהתרבות הספרדית בכל דרך. אם בספרד היה קיים היום איסור על מלחמת שוורים תהיו בטוחים שבקטלוניה היו מאמצים את הקורידה בגריסתה המדממת ביותר.

בית לוי 26 באוגוסט 2010

צור, אני חושב שאתה צודק מאוד בניתוח שלך לגבי המורבו הקטלוני-ספרדי. נקודה טובה

Comments closed