יש כאן מסורת! יש פה מורשת! (פואמה מאת עוזי דן)

ובכן חזרו האמא והבן מהקניות / הילד מגיע ומכריז: יש לי משהו להראות / ואז הוא שולף בגאווה גדולה וגלויה את היומן / ומראה את...

אחד בספטמבר הוא התאריך

וזה אומר שלבית-ספר ללכת צריך.

פעם, זה נראה לא מזמן, עשינו זאת כתלמידים

עכשיו אנחנו כבר הורים לילדים.

הקטן בילדיי כבר כמעט בן שש

ולמרות הניסיון זה בכל זאת מרגש.

אולי דווקא בגלל שזו הפעם האחרונה

הפרפרים בבטן ממש כמו בראשונה.

*

כמעט שש זה אומר כיתה אל"ף כמובן

מה שפעם כינו 'תינוקות של בית רבן'.

ולכיתה אל"ף יש להתכונן כיאות

בין השאר לקנות לילד ילקוט.

ומחברות ושאר ציוד מתכלה

שהכל יהיה מוכן בשביל הטלה.

בין הוריו לרכש יצא הצד הנשי

ככה קרה, שום דבר אישי.

למה להזכיר זאת? יש לכך חשיבות גדולה

בקרוב תבינו, בהמשך העלילה.

*

זה הזמן לציין במאמר מוסגר

שאצל הזאטוט בגן כדורגל זה הדבר .

"חולה על כדורגל' הוא שיר מבוקש

בכל הזדמנות חצר המשחקים הופכת למגרש.

ברצלונה ומסי הם שמות חמים כמו אש

(שטיפת המוח היום מתחילה בגיל חמש).

עד כדי כך שמהמונדיאל נאלצתי להביא לו חולצה בלבן-תכלת

מה לא עושים בשביל הילד, למישהו אחר חולצה כזו לא עוברת ת'דלת.

*

ובכן חזרו האמא והבן מהקניות

הילד מגיע ומכריז: יש לי משהו להראות .

ואז שולף בגאווה גדולה וגלויה את היומן

ומראה את ריבועי הצהוב-כחול, מכבי ת"א, חבל על הזמן.

אולי זה נשמע טיפשי ואולי שטותי

אבל אני התרגשתי עד עמקי נשמתי.

*

כי איש העולם הגדול אנוכי, תרתי משמע

כדורגל ישראלי אצלי אינו בקדמת הבמה .

בליגת העל שלנו אני מזמן לא מבקר

לידס, ריאל, אפריקה וברזיל מעניינות הרבה יותר.

אבל האדם הוא תבנית נוף מולדתו, כמאמר המשורר

ומכבי היא אהבת ילדותי,  וכזאת גם תישאר.

ארבעים שנה בדיוק אחרי שצעדתי לכיתה אל"ף  בבית הספר בר כוכבא

אני נוסע (ככה זה היום) לכיתה אל"ף  עם הקטון בבני הדור הבא.

ארבעים שנה בערך אחרי שנשביתי, בן הזקונים נפל ברשת

כי יש כאן מסורת! יש פה מורשת!

פטאנק. בצרפתית כותבים Petanque (נדב לפיד)
יום ספורט. המזרח הרחוק הרוסי. 1954

49 Comments

דורון 1 בספטמבר 2010

הי עזי,

לפני 6-7 שנים, לקחתי את הבכור לראות את מכבי בדרבי נגד הפועל באיצטדיון ר"ג. הוא עוד היה צעיר הילד, וכבר אז יצא ליבו למוסיקה הרבה יותר מלכדורגל, אבל ניסיתי לפתות, אתה יודע.

וכשעולים במדרגות ביציע המזרחי בר"ג, ומתעלמים לרגע מריחות השתן ומההזנחה הרגילה, בשניות שבהן ניגלה מרבד הדשא הירוק, ידעתי שהזאטוט ואני נחלוק את אותה צמרמורת. אז רודריגו נתן אחת קטנה, ואפילו ניצחנו, אבל הרגע המרגש של אותו יום היה לראות אותו נרדם בלילה כשהוא מחבק את הצעיף הצהוב כחול.

גילוי נאות – מאז המוסיקה היא רוב עולמו, וגם באיומי סכין מלובנת לא אצליח כנראה לסחוט ממנו את שמו של אחד משחקני ההרכב של מכבי, אבל אני לא יכול להאשים אותו. אני לפחות ניסיתי…

סוס אדום 1 בספטמבר 2010

אז אני אדום, אז מה, זה נכון לגבי כל אוהד. שילבת באופן מקסים ומשעשע שתיים מחוויות היסוד המרגשות שלנו: היום הראשון בבית ספר, וההתאהבות בקבוצת כדורגל. ברור לכולנו מה הרבה יותר חשוב!

עזי 1 בספטמבר 2010

דורון – אחת ההתלבטויות היא מתי לקחת ילד פעם ראשונה למשחק, וגם לאיזה. זה שבחרת בדרבי מראה על נועזות גדולה, באמת.
אין כמו הפעם הראשונה במגרש, אני זוכר את שלי בגיל 6 ומשהו בבלומפילד, את הרגע הראשון שראיתי את הדשא, הייתמאז באיצטדיונים ברחבי תבל, במונדיאלים, אליפויות אירופה, צ'מפיונס ליג, אליפויות אפריקה ואף רגע לא יהיה יותר מרגש מאותה פעם ראשונה.

כח הגברה 1 בספטמבר 2010

איך אפשר להסביר את הענין הזה, של ההתרגשות כשעולים ליציע ורואים את הדשא? אין כמו הפעם הראשונה, כמובן (שלי היתה באצטדיון הישן בהרצליה, בטריבונה שמורכבת מחמישה ספסלי עץ ארוכים, אבל בכל זאת…), אבל גם בכל פעם אחרת – ברגע שאני רואה את הדשא יש איזו צמרמורת של התרוממות רוח, של שייכות למשהו גדול. תחושה ייחודית.
פרסומאים ויחצ"נים למיניהם היו מוכנים לתת הכל כדי למצוא דרך ליצור את התחושה הזו לגבי המוצר שירות מותג אירוע שהם מקדמים.

סוס אדום 1 בספטמבר 2010

זה היה מיועד לעוזי דן במקור, אבל זה נכון גם לגביך דורון :)

אנונימוס 1 בספטמבר 2010

חוץ מהקטע עם הצבע הלא נכון, באמת מרגש ויפה. חבל באמת שזה נראה לנו מעט משונה היום שילד עדיין אוהד ונמשך לקבוצה מקומית, ולא לאלילים על-אנושיים מליגה מרוחקת שתקשורת הספורט הישראלית אינה נוברת בכל כיעורה וחולשותיה מדי יום ביומו

צור שפי 1 בספטמבר 2010

הפלאת לחרוז עזי (או שמא עוזי – אנא הבהר) וריגשת את לבי האדום. בהצלחה לילד.

עזי 1 בספטמבר 2010

צור תודה. הבהרתי פה כבר כמה פעמים, במקור – תעודת לידה, תעודת זהות, תנ"ך – יש לכתוב עזי, עם קובוץ בעי"ן. ברבות השנים, ועם הידלדלות מכירי הקובוץ ומינון השם עזי באוכלוסיה, נכנעתי למשבשים והתחלתי לכתוב עוזי. כך גם היה לצערי כשהתחלתי לכתוב בעיתון וזה השתרש. פה, בתחילת הבלוג של רונן יותר נכון, חזרתי להגיב כעזי. אבל, לדה-באזר יש עורך, והוא מונע גם משיקולי רייטינג ורצה שיידעו שמדובר בעוזי דן. זה כל הסיפור.

צור שפי 1 בספטמבר 2010

תודה על ההסבר עזי.

דקל 1 בספטמבר 2010

עזי,עד עתה הערצתי אותך על ידיעותייך ושנינותך.
עכשיו כשנודע לי שאתה צהוב..
אני מאוהב בך – בצורה הסטרייטית שאני מכיר.
רוצה לשבת על בירה או משהו.. :)

עזי 1 בספטמבר 2010

כחול-צהוב. זה חשוב. רק צהוב זה קבוצות אחרות. בירה? בכיף? אבל לא מכבי…רק תוצרת חוץ…

צור שפי 1 בספטמבר 2010

אל תהיה כזה, גולדסטר זו אחלה בירה, ועכשיו יש גם גולדסטר מחוזקת.

דקל 1 בספטמבר 2010

עזי היקר:
א.כשאומרים צהוב (בישראל) האמן לי שמבינים ויודעים מה הכוונה.
ב.הבנתי שמכבי שידרגה את הבירה שלה משמעותית אז שווה לנסות (יש אפילו בר עם מכבי מהחבית ליד מעוני הקט בערבות ראשל״צ).
ג.ההזמנה בתוקפה אפילו אני מזמין. או איך שבראשלצ אומרים עלי!!! הבירה עלי!!

יוני 1 בספטמבר 2010

עזי אתה כותב מקסים, אבל זה לא חדש…
אני הלכתי בגיל 5 בערך בפעם הראשונה, כמובן עם אבי. אני עדיין זוכר שראינו את הפועל ת"א נגד נתניה. בבלומפילד. נראה לי שהפעם הראשונה שלוקחים ילד לכדורגל בארץ צריכה להיות באיצטדיון נורמלי. אלא אם אתה לא רוצה להמשיך לקחת אותו שוב, ואז אפשר להתחיל באורווה ז"ל והילד לא רוצה לבוא שוב.

אריאל 1 בספטמבר 2010

אני היחיד ששמתי לב שעזי קנה חולצה של ארגנטינה לילד? תועבה!

עזי 1 בספטמבר 2010

אבל הסברתי אריאל, רחם עליי. אך תדרוך על פצעיי. זה היה קשה כספחת. לא יודע אם אתה אבא לילדים, אבל אם כן, אתה חייב להבין את הביטואציה. רחמים!

אריאל 1 בספטמבר 2010

יש לי ילד וכמו שכתבתי פעם, יש רק משהו אחד שיהיה לי יותר קשה מאשר אם הילד שלי לא יאהב ספורט – שהוא יהיה אוהד מנצ'סטר.
אבל אוהד ארגנטינה? אללי!
דרך אגב, אני כבר לא יכול לחכות לקחת את הילד למגרש כדורגל. אבל אמא שלו אומרת שגיל שנתיים וחצי זה קטן מדי. מה היא מבינה בכלל?

תומר חרוב 1 בספטמבר 2010

גם ארגנטינה וגם ברצלונה….
יש את הקטע מקדחת המגרש שהורנבי אומר שהפחד הכי גדול שלו הוא שהילד שלו יהיה אוהד טוטנהאם ואז הוא מתאר גמר גביע בו ארסנל מנצחת בדקה ה90 והוא משתולל בסלון, מקניט את העולל ומותיר בו צלקות לכל החיים.
לי אין ילדים אבל אם יהיו לי אני אלך בגישה החרדית-אין זכות בחירה, לזה נולדת, אחרת אתה מנודה.

שלו רומא 1 בספטמבר 2010

שנתיים וחצי זה קטן מידי, אישתי לא מרשה לי לקחת את בני בן השמונה חודשים לראות את רומא. והטענות שלה הן שמעשנים במגרש, שיש רעש, ושנסיעה על טוסטוס זה מסוכן. אתה מבין נסיעה על טוסטוס, ברומא, זה מסוכן. אבל הילד היה בגמר ליגת האלופות, אומנם כמשתתף פסיבי, נסעה על טוסטוס (עד חודש שמיני, כי פשוט הקדים בחודש), רק את העישון הוא עוד לא ניסה… 

מנחם לס 1 בספטמבר 2010

כשהייתי בן 7, ואח"כ 8, והשנים היו 1944 ו-1945 וכן הלאה (עם הפסקה קצרה במלחמת השחרור) הייתי הולך כל שבת ברגל מבת גלים עם חברים בגילי ויותר מבוגרים כל שבת למגרש 'שבאב-אל-ערב' בקרית אליהו (היום יש שעדיין מכנים את האזור 'השכונה הגרמנית' שהיא קצת מזרחית וצפונית לקרית אליעזר). למה? לראות את מכבי חיפה בתוך ים של ערבים. האהבה נולדה אז, התעצמה שבעתיים כמה שנים אח"כ עם מנצ'ל, אהרון אמר, אלמני, ג'והני הרדי, זכריה בן-צבי (וכשאלי פוקס הגיע לשחק אז בכלל יצאנו מדעתינו!) ששיחקו את הכדורגל היפה ביותר שנראה בארץ מאז ומתמיד, והאהבה נשארה עד היום אפילו עם הלוזרים של העונה שעברה!

סוס אדום 1 בספטמבר 2010

מנחם היקר, כל סיפור היסטורי שלך, אפילו בתגובה לפוסט, הוא תענוג צרוף! אנא תן לנו, לצד האקטאוליה, הרבה כאלה גם בבלוג שלך! מהקיבוץ, מבת גלים, מהארלם, לא משנה מאיפה – רוצים רוצים רוצים!

DI 1 בספטמבר 2010

הלכתי לדרבי לפני שבועיים (גביע הטוטו ירחם השם)- לראשונה זה ארבע חמש שנים. חיפוש מתיש בכל חפציי (לעולם אל תבוא עם תיק למשחק בארץ) מדרגות בלומפילד הדחוסות לעייפה, ואז… הדשא, הירוק, גדלי האוהדים, האוויר. גם בגיל שלושים ההרגשה הזו קיימת.
יפה כתבת עזי

בליקי 1 בספטמבר 2010

מעולה עזי. כאב לשתי בנות, אני ממתין לאחיין…

עזי 1 בספטמבר 2010

בליקי, יש לי שתי בנות גדולות יותר. לא שאני נכנס לך לחיים האישיים, אבל למה אחיין, מה אתה מתעצל?

שמרית 1 בספטמבר 2010

אבל למה אי אפשר לקחת בנות למגרש כדורגל? המשחק הראשון שלי היה הדרבי בירושלים (בטדי, לצערי – פספסתי את ימקא בכמה שנים ועד היום יש לי חסכים), לא עם אבא, חלילה – אף פעם לא הצלחתי לשכנע אותו לבוא איתי לראות ספורט – למרות שהוא ואמא נורא משתדלים לראות פה ושם בטלוויזיה כי הם יודעים שלי איכפת – וגם בנות יכולות לחלוק את ההתרגשות של הפעם הראשונה בה רואים את הדשא.

חוץ מזה, עזי, אפילו שאני אלרגית לצהוב-כחול, התרגשתי.

עזי 1 בספטמבר 2010

צודקת שמרית (שמרית? ירושלים? אני מנחש נכון שאת היום בברקלי ועדיין אוהדת אולימפיאקוס ומכורה לאירוויזיון?). גם בנות יכולות, בייחוד בדור הנוכחי.

שמרית 1 בספטמבר 2010

נו, כמה שמריות ירושלמיות שאלרגיות לצהוב כחול אתה כבר מכיר (אה, למעשה אני מכירה לפחות עוד אחת, לא משנה), למרות שלהבא זהירות עם ההוצאות מהארון על התמכרויות כאלו ואחרות, אם כי שמת את ההתמכרות היוונית לפני ההתמכרות הדבילית אז זה מתקזז).

אבל ברצינות, ברור לי שזה עדיין פחות מקובל, אבל הכל מתחיל מחינוך. אני נחשפתי לספורט מאד מאד מוקדם, ואגב, לא כי מישהו ניסה לחנך אותי לזה, זה פשוט היה שם והתחברתי, כי יש בספורט ובאהדת קבוצות משהו שהוא מאד אנושי, ללא קשר להרכב הכרומוזומים שלנו.

שמרית 1 בספטמבר 2010

אה, ובימים אלו אני בהדחקה של אולימפיאקוס בכדורגל. מוקדם לי מדי בשנה בשביל כאבי לב.

גיל מזימבבואה 1 בספטמבר 2010

עזי ענק. לצערי עקב נדודי לא זכיתי לראות אף אחת משלושת בנותיי עולה לכיתה א' בארץ, אבל התרגשתי כמו אחרון אוהדי מכבי כשבתי הבכורה התגייסה לצבא.
בארץ יצא לי לראות כל חיי רק שני משחקים, הראשון כשהייתי בן 10 דוד שלי בולגרי (אלא מה?)לקח אותי לראות את מכבי יפו (אלא מה?) – שמשון. יפו ניצחו 4:3 . והשני משחק של הנבחרת נגד שבדיה (פסלו לחיים בר גול ניצחון בדקה האחרונה) אבל הדשא הירוק בעלייה ליציע…זה קרה לי פעם נוספת בגביע העולמי האחרון כשעליתי ליציע וברקע שאקירה על מסכי ענק, כל הקהל רוקד והדשא הירוק…

Amir_A 1 בספטמבר 2010

החוויה הירוקה שלי היתה בפנווי. להגיע למגרש הזה שממוקם בתוך שכונת מגורים, לחנות קצת רחוק אבל לחוש את ההתרגשות למראה שלט הפרסומת הענק של CITGO שמראה לך את הדרך, גלי האנשים שאתה מצטרף אליהם ואז בסופו של דבר המגרש שנפתח אליך. אכן, רגע קסום. רק חבל שזה קרה בגיל מבוגר שבו זה רק מצטרף לעוד חוויות אחרות ולא בגיל צעיר שבו זה משאיר צלקת בלב לכל החיים.

שלו רומא 1 בספטמבר 2010

מרגש.

בגיל 6 אחי הגדול לקח אותי למשחק נדמה לי מכבי נגד האימפריה מיהוד, אני זוכר את הכניסה כאילו זה היה אתמול, שער 11 בלומפילד. הכל צהוב, אני עם חולצה ישנה של ויקי פרץ, אין לי מושג למה אני נכנס, שלוש עשרה שנה של שיממון. ואז היה גם הסבר ארוך איך זה יכול להיות שאנחנו צהובים כחולים בארץ ושונאים את האדומים, ובאנגליה אנחנו אוהדים את מאן יו. הקבלה אחת בכל זאת הייתה גם מאן יו לא לקחו אליפויות, בכלל, כל אותו הזמן. אושר גדול. 

בני תבורי 1 בספטמבר 2010

מנחם,
את הכדורגל היפה בארץ שיחקו במגרש הישן ברחוב אברבנל בפתח תקווה, הפועל עם סטלמך, חלדי, קופמן ונהרי ומחנה עם זכריה רצאבי ובני רצון.

פראליה 1 בספטמבר 2010

פשוט מקסים. (לא מתאים לך בכלל להיות מכבי).

עזי 1 בספטמבר 2010

פראליה תודה. אני שומע את המשפט הזה בגרסאות שונות (לא מתאים לך להיות מכבי, אתה אמור להיות הפועל, אתה? מכביסט?) כבר 40 שנה בערך. אבל ככה זה. ואגב התשובה שלי היתה תמיד: "אני לא מכביסט, אני אוהד מכבי".

אברהמי 1 בספטמבר 2010

אדון עורך: הפואמה אכן מקסימה, אבל השילוב של אהדת מכבי, שנאת ארגנטינה ודקורציה קטנה של אנטי מנצ'סטר היא קצת מעל למקובל. יש גבול לליברליות.

גלן 1 בספטמבר 2010

עזי- כל עוד הילד לא אוהד לידס הכל נסבל (מבחינתי). ואולי צריך כלל/חוק לא כתוב שכל אחד צריך להתחיל לאהוד לפחות גוף ענק אחד שנוא בילדותו. אצלי זה היה מישיגן בתפארתו של בו שמבלכר ומלחמת 10 השנים (ותראה לאן הם הדרדרו מאז) . הקבוצה השנייה בעצמתה ההישגית שלי (מכבי חיפה) הייתה אז גוף עם עתיד לא מבטיח כלל וכלל.

ארנון 1 בספטמבר 2010

מסורת ? מורשת ?
כל דרבי ארבעה כדורים אדומים ברשת !!

אם רק היה לי בן היית מחנך אותו לחברות , רוח צוות, מצויינות והישגיות – בקיצור מלביש אותו אדום !

לוינטל 1 בספטמבר 2010

עוזי, אני מרחם עליך שהילד שלך אוהד בארסה וארגנטינה. איך מתמודדים עם מצב כזה? משלימים?

עזי 1 בספטמבר 2010

עמית, הוא לא אוהד ברסה וארגנטינה. הוא אוהד ריאל (כי זו חולצת הכדורגל הראשונה שקיבל, ולא ממני), למרות שהוא לא באמת מבין מה זאת ריאל ומה זאת ברצלונה (ברצלונה היא מדינה, ישות, משהו אמורפי ומיתי בעיניו ובעיני חבריו). רוב הילדים אכן אוהדים ברצלונה – רמזתי לסיבה הברורה כשמש בפואמה – אבל הוא לא. הוא גם לא אוהד ארגנטינה, רק רצה חולצה של מסי במדים שלה, מסיבה שקופה, זה פופולארי בקרב החברים. הוא קיבל חולצה של ארגנטינה, אבל לא של מסי, אלא בלי מספר ושם, יש גבול לכל דבר. אני מקווה שלא יגדל – חו"ח, טפו, טפו, טפו, חמסה עליך – להיות אוהד של מיני תועבות. בינתיים את הבחירה החשובה הוא כבר עשה, מכבי.

מנחם לס 1 בספטמבר 2010

תודה לרונן שהרשה לי להעתיק את הפואמה לאתרי HOOPS.CO.IL שם רוב הגולשים הם בגיל שהפואמה כותבת עליהם. מעניין כיצד הם יגיבו. אסכם ואכתוב לכם!

איתן בקרמן 1 בספטמבר 2010

מנחם, אני בטוח שגם עוזי מבסוט מזה, ממנו צריך לבקש את הרשות, אבל אני יודע שהוא, כמו רבים מאיתנו, גדל על ברכי סיפוריך כך שבטוח שהוא שמח. אגב, אם תפנה את גולשיך לעמוד הפייסבוק שלנו תציע להם לעשות לנו שם LIKE, בעקבותיך כמובן, זה יעזור מאוד לכולנו :)
http://www.facebook.com/pages/DeBuzzercom/127937687250689?ref=ts
איתן

גמל (סתם גמל) 1 בספטמבר 2010

כשהייתי קטן הייתי גר לא רחוק מוסרמיל. אבא שלי היה לוקח אותי למשחקי הבית וכמעט תמיד היינו יושבים ב"מנהרה" זה שער שכשאתה נכנס לאיצטדיון יש לך מין מנהרה ארוכה שמגיעה ממש לדשא. בגלל שהמנהרה בשיפוע אי אפשר לראות את הדשא עד שמגיעים ממש עד לגדר, בנוסף יש מן רעש עמום כזה וכשיוצאים מהמנהרה מקבלים סטירה של רעש.

תמיד יש ילדים בכניסה לאיצטדיון שמבקשים מאנשים שיכניסו אותם, לפעמים כשהם לא מצליחים להיכנס הם מנסים לטפס מעל הגדרות ואז או שהם מצליחים או שמתחיל מרדף בינם לבין השוטרים (ואני רוצה לראות שוטר שתופס אתיופי אחרי שהוא מתחיל לרוץ).

לאבא שלי היה מנוי משולב (אב ובן) אבל באופן די קבוע היה מכניס איתנו איזה אתיופי או שניים. אין לי מושג איך הוא היה מכניס אותם בכל פעם מחדש. הסיבה שאני לא יודע איך הוא היה מכניס אותם בכל פעם הייתה שאני הייתי עומד ראשון לפני האתיופים ואבא שלי היה עומד אחרון. כשהייתי מגיע לסדרן אבא שלי היה מסמן לו עם המנוי שאני איתו ומיד הייתי רץ במנהרה עד למגרש ונותן לאבא שלי להסביר להם שאני בכלל עם מישהו אחר והאתיופי זה הבן שלו או משהו כזה :)

גדעון 2 בספטמבר 2010

בילדותי גם אני אהדתי. אהדתי קבוצה בכל מדינה והערצתי מספר שחקנים. כשהתבגרתי הבנתי שאפשר לעדכן את האהדה ולא חייבים להיתקע עם אותה קבוצה כל השנים. אהדתי את מנצ'סטר יונייטד ושנים הייתי מתוסכל מזה שהיא לא לוקחת אליפויות, אך אחרי שהיא התחילה לקחת אליפויות כמעט כמו מכבי ת"א בכדורסל, הרגשתי שובע והעדפתי לראות קבוצות אחרות מגוונות את טבלת האליפויות. כשהילדים שלי התחילו להתעניין בכדורגל וצפינו במשחקים יחדיו בטלויזיה בכוונה לא אמרתי להם את שמות הקבוצות כדי שחוויית הראשוניות לא תעצב את אהדתם לנצח, אלא הסתפקתי בצהובים נגד ירוקים וכו'. על אף המניפסט נגד האהדה, הלאומניות פורצת ממני בזמן משחקים של נבחרת ישראל או קבוצות ישראליות באירופה, ואז אני בעדן.

פרלה 2 בספטמבר 2010

לפני כחודש כשמכבי חיפה ניצחה 1:4 את עכו בגביע הטוטו מימשתי בפעם הראשונה את הפנטזיה של להביא צאצא ליציע. סוף מעשה במחשבה תחילה. החשיפה חייבת להתחיל במשחק שאינו בעל חשיבות עליונה כי הסבלנות בגיל 3 וחצי עדיין אינה בשיאה. בתי שרדה 65 דקות משחק וסיפרה בבית בגאווה לאימה ששיחקנו ממש יפה. בכניסה ליציע 2, באיחור נדיר בן 2 דקות, כשאני מחפש על פניה את החיוך הרחב של קדחת המגרש והפעם הראשונה, רפאלוב כבש מיד ואני התמלאתי גאווה על הקמע החדש. על אף שהיא חשופה לחלוטין לחשיבותו של המשחק (בפעם האלף- זה לא משחק) עיקר הענין שלה התמקד בשאלות כמו "מה עושים אם מישהו צריך פיפי?" "למה לא מוציאים לאף אחד כרטיס?" וכיוצ"ב. חוויה. אח שלה שמתבשל בבטן בכלל עוד לא יודע מה מצפה לו.

אדם 2 בספטמבר 2010

"איש העולם הגדול… כדורגל ישראלי אצלי אינו בקדמת הבמה"
כנה וחזק

יורם אהרוני 3 בספטמבר 2010

עזי, אכן חמור שאתה מתרגש מכך שבנך צהוב כמוך. לפחות ספרת לו שאמא שלו נחצבה מאותן אבנים כמו גל נבו? (גילוי נאות: אשתו של עזי הייתה גננת של הבנות שלי…). אצלי בארון אין בגדים צהובים! לפני חודשיים שימשתי שופט ראשי באליפות אירופה דרג שלישי בקרב-10. פיקחה עליי מטעם איגוד האתלטיקה האירופי, הגברת לינדה טרנר מבריטניה שבעוד שנתיים תהיה שופטת המסלול הראשית בתחרויות האתלטיקה של המשחקים האולימפיים. היא שאלה אותי למה חלק מהשופטים כאן לובשים חוצות כחולות והאחרים צהובות. הסברתי לה שצהוב זה לשופטים הבכירים וכחול לזוטרים. "אם כך, מדוע אתה, השופט הראשי בכחול?"

ויכסלפיש 4 בספטמבר 2010

מרגש

עזי 6 בנובמבר 2010

רק לעדכן – הילד חווה היום לראשונה משחק כדורגל באיצטדיון, הדשא הירוק של בלומפילד, ההתגרשות וגם ניצחון 0-2 היסטורי על אשקלון ונרדם מאושר עטוף בצעיף הכחול-צהוב שזה עתה רכש(נו).

Comments closed