הקיץ שלי עם לורן (יותם מלמן)

יום שלישי בצהריים נכנע למחלת הסרטן רוכב האופניים הצרפתי לורן פיניון ומת. עבור חובב ספורט, מוות של ספורטאי גדול מציף את התודעה בזיכרונות ספורטיביים מעצבים ומחזיר אותו אל מחוזות הנוסטלגיה. עבור יותם מלמן זהו קיץ 1992 שעיצב את תודעתו הספורטיבית

התחלה

9.6.1992

אבי וסבי, שהיו אוהדי הפועל תל אביב, לא הבינו איך נפלתי ובחרתי דווקא בהפועל פתח תקווה. בתור תל אביבי, בן תל אביבים, אוהדי הפועל, לא הייתה לי שום סיבה לבחור בפתח תקווה. רצה הגורל וביני ובין הקבוצה נחתמה ברית. השניים, שהבינו שהמקרה אבוד, נכנעו ולקחו אותי לגמר גביע המדינה נגד מכבי תל אביב השנואה. זה היה משחק הכדורגל הראשון בחיי. ואיזה משחק זה היה!!! נבחרת החלומות שלי, שכללה את רפי כהן, קרלוס אולראן, נועם קייסי, בני קוזושווילי, אלי מחפוד, יוסי שושני, מני בסון, ניר לוין, דני ניראון ורבים וטובים אחרים, קירקסה וניצחה 3:1 את מכבי תל אביב, שגנבה מאתנו בתחילת העונה את אברם גרנט.

עונה אחת לפני, הפסדנו את האליפות ואת הגביע למכבי חיפה והזכייה בגביע המתיקה מעט את הצער על המעבר של גרנט לתל אביב ואת ההידרדרות למקום הרביעי הנוראי בליגה (עונה לאחר מכן נפלנו למקום השמיני). למחרת, בפעם הראשונה בחיי, ראיתי את הציון 9 מופיע בעיתון. ידיעות אחרונות זיכה את אלון חזן במספר המופלא בזכות הופעתו המושלמת. גם מני בסון, יוסי שושני וקרלוס אולראן קיבלו צל"ש. חישבתי את סכום הציונים של ה-11 וחשבתי שאף קבוצה לפני כן לא זכתה במספר כל כך גבוה.

17.6.1992

שמונה ימים אחרי אותו גמר מיתי, לא ידעה נפשי מרוב צער. מאמן נבחרת אנגליה, גרהאם טיילור, החליף במשחק נגד שבדיה ביורו 92 את גיבור ילדותי הראשון, והכדורגלן האהוב עלי עד היום, גארי ליניקר, באלן סמית. בכך מנע מליניקר את ההזדמנות האחרונה שלו לשבור את שיא הבקעת השערים של בובי צ'רלטון בנבחרת אנגליה. זה היה משחקו האחרון של ליניקר בנבחרת. כמה חודשים מאוחר יותר, עבר ליניקר לשחק ביפן. הימים היו ימי העידן הבתר אינטרנטי והטלוויזיה הרב ערוצית, ועבורי הודעת העזיבה והמעבר ליפן היו שקולים לסיום קריירה.

25.7.92

עם כל הכבוד לכדורגל, האירוע המלהיב והחשוב ביותר של הקיץ ההוא היו המשחקים האולימפיים בברצלונה. מעבר לעובדה שמדובר, כנראה, באחת האולימפיאדות המוצלחות ביותר אם לא המוצלחת שבהן העיר הפכה מודל לאיך אולימפיאדה ממנפת עיר שלמה ומשפרת את החיים בה, על כל הרבדים. עד היום, רבים מזיכרונותיי הספורטיביים הברורים ביותר מקורם בשבועיים הללו, בין סוף יולי לתחילת אוגוסט. מוחי מלא במראות, כמו הייתי סרט תדמית של הוועד האולימפי הבינלאומי, של קווין יאנג שובר את שיא העולם ב-400 משוכות, פרמין קאצ'ו מניף את ידיו אל על וזוכה בזהב ב-1500. שנאתי את דיטר באומן רץ ה-5000 ובכיתי כשפסלו את סמואל מטטה הרץ הזמבזי ומנעו ממנו להיאבק עם קווין יאנג.

אני זוכר את אלנה מאייר ודרטה טולו, את דריק רדמונד מותח שריר ומפגין רוח קרב אולימפית, בוכה ומסיים את מקצה חצי הגמר ל-400 מטרים בעזרתו של אביו. והס מלהזכיר את בובקה, קארל לואיס, רביעית השליחים האמריקאית, פרנקי פרדרקיס, סאלי גאנל.

בבריכה השחייה הכי אהבתי את אנטוני נסטי הסורינאמי וקריסטינה אגרסגי ההונגריה. התוודעתי לאלכסנדר פופוב, ג'נט אוונס ומט ביונדי וצפיתי בוויטלי שרבו ובדרים טים (וגם ביעל ארד ואורן סמדג'ה).

אפילוג וחזרה לאחור:

15.7.92

נחזור אחורה בזמן עשרה ימים. איני זוכר היכן זה בדיוק היה, אך באותו יום יולי קיצי, הייתי עם הורי בחופשה בחו"ל. היה זה אחה"צ רגיל למדי ועל מסך הטלוויזיה בחדר המלון שידרו את הטור דה פראנס. ברקע רכבה דבוקת הרוכבים משטארסבורג למולוז (מולהאוס). שלב ביניים סתמי, חסר משמעות עבור הרוכבים המובילים.

לורן פיניון היה שונה מכל הספורטאים שראיתי עד אז. היה לו שיער בלונדיני ארוך ומדובלל, אסוף בקוקו ומשקפיי ראייה עגולים. ממש כמו אלה שאבי הרכיב. חזותו השונה והמשקפים שיוו לו מראה אינטלקטואלי, כמו היה מרצה באוניברסיטה בוגר מאי 68 ולא ספורטאי על מקצועי. אלו גם היו שניים מכינוייו הרבים: "הפרופסור" ה", "האינטלקטואל " וגם "המלאך הבלונדיני". היפי על אופניים. אחד מהרוכבים היחידים עם תעודת בגרות מלאה והפאריזאי האחרון לזכות בטור דה פראנס.

באותו אחה"צ ניצח פיניון את השלב. היה זה נצחונו האחרון בטור והפעם הראשונה בחיי שראיתי מרוץ אופניים. מאותו רגע נדבקתי קשות בחיידק האופניים. שנה מאוחר יותר הוא פרש. פיניון היה מגדולי הרוכבים המודרניים. בטרם מלאו לו 24 הוא כבר זכה פעמיים בטור. ב-1984 הוא גבר על ברנר הינו האגדי.

ניצחון שעבור רבים מסמל קו פרשת מים: תום עידן הדינוזאוריםקופי, אנקטיל, מרקס והינו. רוכבים שניצחו הכול והרבה ותחילתו של עידן חדש, מקצועי יותר, שערורייתי יותר, מסחרי יותר ומלהיב פחות. בשנים שאחרי הניצחונות ב-83-84, פציעה רדפה פציעה ופיניון התקשה לשחזר את כושרו. אולם למרות ביש המזל, הוא המשיך לזכות במרוצי שלבים קטנים, בקלאסיקות כמו הפלש וולון ומילאןסן רמו, סיים שלישי בוואלטה, זכה בג'ירו ב-89, אחרי שגנבו ממנו את החולצה הוורודה ב-84 כדי שהאיטלקי פרנצ'סקו מוזר, יוכל לזכות בה. בסוף העשור הוא כבר חזר לשיאו.


אבל במיתוס הפיניוני יש ממד טראגי. בדברי ימי האופניים ובזיכרון הפופולארי, ייזכר פיניון כמי שהפסיד את הטור דה פראנס בפער של שמונה שניות לגרג למונד. הפער הקטן אי פעם. בשלב האחרון לפאריס, במרוץ נגד השעון סביב רחובות פאריס, ממש על השאנז אליזה, סיים הצרפתי שלישי בקטע אך איבד את יתרונו בן ה-50 שניות. למונד, שהיה שען מומחה, הכניס לראשונה לטור כידון אירונדינמי ובכך מנע מפיניון ניצחון.

פיניון, רומנטיקן של אופניים, לא ראה כל חשיבות בשימוש באותו כידון. יתרה מכך, חצי שנה לאחר ההפסד, נפסל פיניון ממרוץ מקומי בגלל שימוש באותו כידון. למונד טוען שהניצחון הגיע לשניהם ושהוא היה עצוב בשביל פיניון. הצרפתי המשיך לרכב עוד ארבע שנים, הגיע להישגים מסוימים, אך ימיו הגדולים כבר היו מאחוריו.

פיניון לא היה רוכב אהוב. הוא נחשב סוליסט, שחצן בצעירותו ועוף מוזר ולא ממש חברותי בדבוקת הרוכבים. אבל הוא היה גם טיפוס חריף, ידוע בכנותו, בחוכמתו ובהבנתו את עולם מרוצי האופניים. אחרי פרישתו, הפך מארגן מרוצים ועמד בראש הפאריסניס. הוא ניסה למנוע את פשיטת הרגל של המרוץ, אך לא הצליח ונאלץ למכור אותו לתאגיד הספורט "אמורי", מארגני הטור והמו"לים של לאקיפ.

בתחילת שנות ה-2000 פתח דף חדש בחייו ועבר לטלוויזיה. כנותו, חוכמתו, אי הליכתו בתלם, רצונו לראות מרוצי אופניים יותר אגרסיבייםחלק מהתכונות שהרחיקו אותו מרוכבים אחרים, הפכו אותו עתה לאיש טלוויזיה פופולארי ואהוב.

הייתה לו ידידות אמיצה עם לאנס ארמסטרונג, והאמריקאי אף כתב באוטו ביוגרפיה שלו איך פיניון הזמין אותו ב-1996 לארוחת ערב וחיבק אותו, חיבוק עז כשהתגלה הסרטן בגופו. ערב לפני מותו צייץ ארמסטורנג "קדימה לורן", במאמץ עידוד אחרון מול המחלה.

אחרי שירותי הצבאי, גרתי תקופה בפאריס. עם חזרתי ארצה עשיתי מנוי לערוץ הטלוויזיה הצרפתי רק כדי לצפות בטור דה פארנס, בשפת האופניים ולהאזין ללורן פיניון. זכור לי מפגש איחוד שהערוץ ארגן בין למונד ופיניון. בין הצרפתית הרצוצה של הראשון לאנגלית הקלוקלת של השני, גילו השניים כי הפכו לחברים טובים וקרובים. בשנה שעברה פרסם לראשונה פיניון בספרו "היינו צעירים ונטולי דאגות" כי הוא חולה בסרטן ושהמחלה התפשטה בגופו. ב"פרי מאץ" הודו ש– 50 הוא גיל צעיר מכדי למות.

בצרפת, ההספדים הגיעו מכל קצוות הקשת הספורטיבית והפוליטית. הנשיא סרקוזי, ראש הממשלה פרנסואה פיון ושרת הספורט רמה יאדה היו בין המנחמים. אפילו מזכירת המפלגה הקומניסטית ושרת הספורט לשעבר, מארי ז'ורז' בופה לא שכחה: "לורן היה אלוף דגול ואיש אמיתיאיש שתמיד רצה לחלוק את התובנות העמוקות מעולם הספורט בכלל האופניים בפרט והחיים בגדול. הוא היה אישיות לא טיפוסית שהערכתי רבות".

"נקודת המפנה בחיי היא אותו יום אחרון בטור של 89. יום של עצבות בלתי רגילה, הפסד מפלצתי, לא מקובל. היום היחיד בחיי בו כמה שניות הפכו נצח" – לורן פיניון.

גרנט וקשטן הספיקו לנו, תודה
שעון קיץ כפול. הגיע הזמן

תגובות

  • גיל

    אי אפשר לשכוח את היום ההוא שהוא הפסיד ללמונד. עומד שם ניצב ולא מאמין וזורק את האופניים שלו בזעם. זה אחד האייקונים הכי מפורסמים בטור ואולי בספורט בכלל. חבל שלא מסיימים טורים יותר במירוצים נגד השעון וחבל שמת כל כך צעיר.

  • מוסקו

    יפה, יפה ושוב יפה

  • red sox

    טור נהדר של כותב חכם ומלא אהבה לספורטאי ענק.
    פיניון היה מהבודדים שעשו את המעבר מהכביש לכסא הפרשן בטבעיות והיה מהטובים ביותר בשני המקצועות.
    "האיש שהיה חזק מדי עבור ברנאר הינו" לא היה חזק מספיק כדי להתגבר על הסרטן.
    ספורטאי נפלא
    פרשן אופניים נהדר
    עוף מוזר
    נתגעגע.

  • אביאל

    פוסט מצוין ! סיפור מרגש על ספורטאי מיוחד.

  • Mika

    יפיפה. מחכה כבר לפוסט הבא שלך, אפילו שזה לא התחום שלי...

  • י.ס.

    כתיבה מקסימה.
    אף פעם לא אהבתי את מני בסון.

  • Davidovitz

    Un très bon article, Laurent va nous manquer

  • לוינטל

    נפלא ומרגש. זה היום הכי זכור בטור וכמה עצוב מבחינת פיניון. אני זוכר את זה טוב כשהייתי ילד.
    כמה אהבה והערכה הורעפו עליו אחרי מותו בתקשורת העולמית (ולא רק בצרפת). מאות פקדו את ארונו כולל דמויות כמו אלן פרוסט, שון קלי והינו. זה אומר הרבה על דמותו

  • יוני

    כתוב ממש נהדר. לקטעים על השדים הכחולים ואולימפיאדת ברצלונה ממש התחברתי, בנוסף להנאה מהכתיבה.

  • סימנטוב

    כתבה מרגשת כתיבה נהדרת ורגישה. מצטרף למחקים לפוסט הבא!!
    פספסת את בודניוק בשנה כמה חבל...

    • איתן בקרמן

      בדיוק, מחכים לפוסט הבא :)

    • סימנטוב

      למחקים אופסססס...

  • יותם מ

    תודה לכל המגיבים. מחמם את הלב.

    • עוף זר

      כתיבה נהדרת וכמה כיף לקרוא סוף סוף מאמר ספורט בתקשורת הישראלית עם טעם טוב, התבוננות מעמיקה ותשוקה לענף ולא לפופוליזם זול. יותם אתה מוכשר ואמיתי, תענוג.

  • תמיר

    מצטרף למחמאות!

    תענוג אמיתי שמוגבר שבעתיים בגלל החשיפה לענף חדש ולא מוכר עבורי.

  • נעה

    פוסט נפלא! מצטרפת לבקשת המשך יבוא.

  • יולזי

    כיצד אפשר להישאר אדישים אל מול מחול טקסטואלי מרהיב שכזה בו רוקדים יחדיו בני קוזושווילי, גארי ליניקר, אלכסנדר פופוב ורבים נוספים - וכל זאת כמחווה מרכינת ראש לזכר לורן פיניון - אינטלקטואל הרכיבה. תמשיך במלאכת הכתיבה מלמן הצעיר, כי אתה הוא רומנטיקן האופניים האמיתי. לורן מביט בך מהמרומים - ועובר לפריילוף...

    • סימנטוב

      :) epic

  • ברט פארב

    אכן מחול טקסטואלי וגם סקסואלי
    איך זנחת את הפועל פת לטובת ההצלחות הזולות של הפועל תא חבל
    מלמן הצעיר
    מתי כתבה על ביאתלון?

    • ווס וולקר

      להוזיל פוסט כה טעון רגשית לחוויה מינית רגעית וחד פעמית זה מעשה שרק אדם הסובל מדיסגרפיה קשה ביותר מסוגל לו.

  • קפלן

    יותם
    נהנתי מאוד, אני נזכרתי בימים ההם, בזכרונות דומים ושונים.
    אמנם הקטע שולי בפוסט אבל חשבתי שגאוותך בברצלונה
    הייתה לראות את לינפורד כריסטי זוכה בזהב.
    מחכה לפוסט הבא

    • שמואל

      מסכים עם קפלן לגבי ההנאה שבקריאת הכתבה למרות שאישית הייתי בעד פרדריקס

      שנה טובה

  • גמל (סתם גמל)

    נהניתי מאוד לקרוא. תודה

  • ווס וולקר

    מרגש ומרשים כאחד. אדם חמוש במקלדת המסגול להעביר את עוצמות החוויה הספורטיבית שלשמה רבים מאתנו דבוקים למרקע בצפייה לפיקס הבא. נעצת אותה. המשך כך

  • ע למחשוב בדימוס, פריז

    נפלא! התרגשתי למרות שאני לא חובב מי יודע מה של אופניים (ואת הגמר ההוא, ב-92, אני זוכר מהצד השני).

    מחכה לטורים נוספים.
    ד"ש ושנה טובה!

Comments are closed.