טוב לאן הולכים מכאן (איתן בקרמן)

רק אם ההתאחדות פרננדז יראו בארבעת המשחקים הראשונים הכנה למוקדמות מונדיאל 2014, ויציגו חזון כולל בהתאם, יש סיבה לתת למאמן המבולבל עוד צ'אנס

1. לא היו לפרננדז מספיק קלפים טובים ביד. בניון חסר, כיאל חסר, הערב גם בן חיים חסר, השחקנים של הפועל תל אביב, מלבד שכטר, לא בכושר. רוב דור הזהב עדיין חסר ניסיון. קשה לשחק עם קלפים כאלה.

אבל גם עם מה שיש לו, פרננדז הוציא ידיים רעות. ארבעה משחקים מאחורינו, 40 אחוז מהקמפיין, ושום דבר לא ראינו. מי שקפצו על המאמן מיד אחרי מלטה, בוודאי אחרי גרוזיה, יכולים לסמן לעצמם וי.

ארבעה משחקים זה הרבה יותר מדי מכדי לחפש את עצמך. מכדי להחמיץ בקביעות את המערך הטקטי הנכון, את מינון ההתקפה/הגנה הנכון, את חיפוש הסגנון והדרך. הלך הקמפיין.

במחצית האחרונה של הנבחרת, זו שהסתיימה לא מכבר, התבהר איך צריך לשחק. יש לנבחרת ישראל מספיק כדי לתת לפחות גול (פלוס פנדל בחצי הראשון וקורה בשני), אם נותנים לה לרוץ אפשר גם יותר.

הדברים די ברורים: המצוקה האמיתית היא בהגנה, שלמזלה עומד מאחוריה שוער תותח. גם פה, מאוחר מדי, מסתמן הצוות העתידי. בן חיים וגרשון (או קינן) בלמים, בונדר (עותמן / מלול) מימין, הטוב מבין בן דיין, זיו ואוראל דגני משמאל. זה לא כל כך מסובך.

מכאן זאת כבר פוליטיקה. האם לוזון ופרננדז יעמדו בלחצים. הדרך של פרננדז להמשיך היא להפוך את מה שהמציאות כפתה עליו, הצערת הנבחרת והקניית סגנון התקפי, לכדי אסטרטגייה.  אם יצליח להראות שארבעת המשחקים הראשונים היו מדרגות של התנסות לנבחרת דור הזהב, שתרוץ למונדיאל 2014, הוא יהיה זכאי לשישה נסיונות נוספים.

ראשי ההתאחדות והמאמן צריכים לנסח, גם אם בדיעבד, את החזון הזה. הוא דורש מחירים כמו ויתור על כמה שחקנים טובים יחסית מדור הביניים, כדי ליצור את הנבחרת הבאה הנסמכת על לא יותר מחמישה מבוגרים מצטיינים.

זאת אמורה להיות נבחרת שאינה מבוססת על בניון, לא בטוח שגם על בן חיים (יולאם דה סילבה סוף סוף). גם במובן הזה שני המשחקים האחרונים היו הרצה ראויה. הכנה לחיים שאחרי יוסי. אם פרננדז יקבל את הצ'אנס הנוסף, יש לו מאיפה לצאת לעבוד.

2. במהומת הקיזוז של העונה שעברה נשכח המהלך היותר משמעותי שביצע היו"ר לוזון בליגת העל: ההגדלה ל-16 קבוצות. זה אמנם מבטיח מקום למכבי פתח תקוה בליגה הראשונה, אבל זה אסון מקצועי.

גם ככה השחקן הישראלי לא מאותגר מדי, וכשמתוך 35 משחקי ליגה יש לו לכל היותר עשרה שהם מול יריבה רצינית, לא פלא שהוא מתקשה להתפתח. נסיגה מהירה מההחלטה הזאת חשובה יותר מההחלטה אם פרננדז יוחלף עכשיו. בדיוק לכן זה לא יקרה.

הרהורי מחצית
סימנים של תרבות

8 Comments

תומר חרוב 13 באוקטובר 2010

אוראל דגני יכול לשחק כמגן ימני או בלם, ממש לא מגן שמאלי. זו טעות קלה אבל יש בה משהו מעבר, חלק גדול ממבקרי המאמן לא באמת מכירים את הליגה הישראלית ושחקניה. הם לא מכירים את ארסנל השחקנים שעומד בפני המאמן ולא את איכותם ורמתם.

תומר ש 14 באוקטובר 2010

לא הצלחתי להבין אם אתה עז מצח בצורה מפליאה או סתם מנסה להצחיק, כשאתה מגדיר את חבורת הערסים הזאת בתור דור הזהב.

בני תבורי 14 באוקטובר 2010

תומר,
דור זהב זה פוטנציאל, לא פסק הלכה של הרבנים. עם מאמן נכון הדור הזה יכול להיות זהב. עם המאמן הנוכחי, לא.

סאביסאביץ' 14 באוקטובר 2010

זה משנה אם הם ערסים או לא? מצדי שישחקו בנבחרת 11 לוזונים רק שישחקו טוב.

יוני 14 באוקטובר 2010

מצחיק לקרוא לזה דור זהב. ואני חושב בעיקר על הגנה. אלון חרזי, קלינגר, פליקס, שלח, אמסלם, גרייב, ויותר מאוחר בנאדו וקייסי. ועוד כמה ששכחתי. בכנפיים אלון חזן וקישור אחורי טל בנין. זה דור זהב גם בלי ברקו ורביבו.

הופ 14 באוקטובר 2010

אני לא מסכים שהסגנון ההתקפי הוא משהו ש"המציאות כפתה" על פרננדז. זה הסגנון שלו, זה מה שראינו ממנו בבית"ר וזה מה שידענו עליו כשהוא מונה. למעשה, אם אני זוכר נכון, זה היה השיקול לטובתו. שנשחק התקפי. ביקשנו, קיבלנו.
אני חושב בדיוק ההיפך ממך, איתן: במשחק נגד יוון ראינו סוף סוף סגנון ודרך. סגנון התקפי יפה לעין, בזכות שכטר הענק, רפאלוב וגם גולסה (שהיה בעיני טוב בהרבה ממה שכתבו עליו, אבל אני משוחד לטובתו), ששיחקו טוב מאוד על הקרקע, וגם ברדה כשהצטרף עשה את זה מצוין.
אבל אין טוב בלי רע כמובן, וההגנה נראתה זוועה. פה אני זוקף לזכותו של פרננדז את העובדה שבאמת היו חסרים שחקנים חשובים, וגם אתן לו את הקרדיט שהוא אמר את האמת כשסיפר שיואב זיו לא בכושר לשני משחקים לשלושה ימים (ואם היה מזמן מישהו אחר ברגע האחרון כולם היו נכנסים בו). לחובתו אומר שגם אם היו בעיות למיניהן עם עותמאן, הוא היה צריך לעשות הכל כדי שיהיה בנבחרת. ובאופן כללי, עם פרננדז לא תהיה לנו הגנה חזקה.
זה פרננדז, מאמן התקפי, מאמן שנשען על אלתורים ואינטואיציות לא פחות ואולי יותר מאשר על תכנון אסטרטגי ארוך טווח (במובן הזה, יותר ישראלי מישראלי). מצד שני, אי אפשר להגיד שאנחנו נותנים לאיזשהו מאמן מרווח נשימה מספיק לתכנונים אסטרטגיים כאלה.
אני לא יודע אם הוא זה שצריך לתת בידיו את בניית האסטרטגיה של הנבחרת לשנים הבאות. הוא לא נראה לי כמו אסטרטג גדול. אבל גם לא בטוח שזה מה שאנחנו רוצים. קודם כל אנחנו צריכים להחליט – האם אנחנו באמת רוצים נבחרת שיכולה להגיע לתוצאות? אנחנו יכולים להחליט שכן, למנות מאמן מתאים (במקרה כזה דווקא גרנט הוא אופציה טובה, במחיר שיעממוננו למוות אמנם), להשקיע בשיטת משחק קבועה שמועברת מהגילאים הצעירים, ואולי יום אחד, עוד 8 שנים, להגיע רחוק באליפות אירופה. יוון שכללה את השיטה הזו לכדי זכיה באליפות אירופה. זה מה שאנחנו רוצים?
או שאנחנו מסתפקים בלהיות מעין בני יהודה של אירופה, קבוצה בדרג ג' שמשחקת התקפי, מספקת הנאה לצופים אבל לא מסיימת במקומות הראשונים (נדמה לי שזה מה שאתה ביקשת, בקר, באחד הפוסטים הקודמים – להעז, לתקוף). זה גם בסדר, אם אנחנו מסתפקים בזה. אבל צריך להחליט. או זה או זה.
כרגע נראה שאנחנו רוצים גם זה וגם זה, ואת זה לצערי יכולות להרשות לעצמן רק נבחרות כמו ספרד, ברזיל, הולנד, גרמניה. אנחנו לעולם לא נוכל להיות כאלה, והגיע הזמן להכיר בזה.

אורן 14 באוקטובר 2010

יש משהו שאני לא מבין: את העובדה ששחקן נתון משחק בפעם הראשונה בעמדה כל שהיא. איך תדע אם שחקן נמצא בעמדה האופטימלית מבחינתו אם לא תנסה אותו במספר עמדות. לכל אורך שנותיו עד הבוגרים, שחקן חייב להתנסות במספר רב של עמדות. זה יתרום להבנת המשחק שלו וגם להצבה שלו במגרש. העובדה שפרננדז לא מיפה מסבירה אולי למה הוא הניח שאין בעיה לשנות לשחקן עמדה, והוא ידע מה לעשות בה.

דודו 14 באוקטובר 2010

הנבחרת נראתה יותר טוב במשחק הזה מאשר נגד הקרואטים. ברור לגמרי שיש כאן שני חלקים לנבחרת. החלק ההתקפי הנהדר וההגנתי החלש (מלבד דודו אוואט). החלק ההתקפי הוא בעל פוטנציאל נפלא וצריך להמשיך ולהאמין בצעירים הללו שיובילו את הנבחרת בקמפיינים הבאים. המשך הקמפיין לא מעניין בכלל מלבד המשך תרגול החלק ההתקפי ומציאת המיקום המושלם לכל שחקני ההתקפה, מי באמצע ומי באגפים כך שהתיאום יהיה במצב טוב כשיתחיל הקמפיין הבא למוקדמות המונדיאל. שחקנים כמו איתי שכטר, אליניב ברדה, בן סהר, טוטו תמוז, אלירן עטר, ליאור רפאלוב, אייל גולסה, מאור בוזגלו, גילי ורמוט וגיא אסולין יכולים להוביל אותנו להישגים גדולים, רק צריכים יד מקצועית מכוונת נכונה ולואיס פרננדז הוא לא היד הנכונה. גם קשרים אחוריים וקשרי 50/50 לא חסר, כאשר אלמוג כהן, בירם כיאל, גל אלברמן וביברס נאתכו הם שחקנים לא רעים בכלל עם פוטנציאל השתפרות (נאתכו ואלמוג כהן צריכים להפוך לזוג המוביל). כאן מגיעים לחלק הבעייתי כמובן, הבלמים והמגנים. טל בן-חיים הוא כמובן מניה בטוחה באופן יחסי. הוא אינו בלם ברמה עולמית, אבל יחסית לשאר ההיצע, הוא מציאה גדולה. דקל קינן הוא אכזבה ענקית והתגלה כבלם איטי ושלומיאלי. אין לי ספק שיחזור מהר מהליגה האנגלית, שם יאכלו אותו בלי מלח. לגבי רמי גרשון, אומרים שהוא פוטנציאל גדול. קשה היה להתרשם ממנו, מאחר ותופקד כמגן, אבל צריך במשחקים הקרובים לנסות אותו ליד טל בן-חיים או לחזור לאופציה של סטרול (האידאלי זה לאזרח את דה-סילבה). דרך אגב, מה אם דין מורי שנחשב עד לפני שנתיים כבלם העתיד? מישהו יודע מה איתו?
לגבי מגנים, צריך לנסות את עותמאן וגם את דור מלול. זה דור מגנים בעייתי, מאחר וגם יואב זיו וגם בן-דיין שנחשבים למגנים המובילים, הם חור הגנתי. אולי ניר מנצור שגדל בנוער של ריאל מדריד יהיה מספיק טוב בשנים הקרובות. לא צריך לפחד לנסות שחקנים צעירים. בשביל ניסויים יש משחקי ידידות.

Comments closed