זכרונות בצהוב (בועז כהן)

בועז כהן מתארח ב"דה באזר" ומתגלגל בזכרונות אל משחק הכדורגל הראשון שלו, הדרבי הענק של ה-0:5, ואל מסע התענוגות (והכאבים) שבא עליו בארבעים השנים שחלפו

חולון, שנות השישים, מוזיקה בכל מקום. בבית "יד לבנים", במרתפים, במתנ"סים, בבתי הספר – צלילים וקולות: חזרות של להקות, שיעורי גיטרה ותופים, שירת מקהלות. התחושה היא שכולם עוסקים במוזיקה. כל אחד מנגן על משהו, חבר בהרכב מוזיקלי כלשהו, אם לא הוא אז אחיו. אני, בן שש, כבר מנגן בפסנתר.

לא במקרה חולון הצמיחה מאסה קריטית של מוזיקאים משמעותיים. אבל כדורגל רציני לא היה בעיר. וככה, יום אחד ב-1970, נלקחתי ליפו על-ידי בני דודי היקרים, הבוגרים ממני, למשחק הכדורגל הראשון בחיי. רגע, עוד נגיע לזה.

*

עיתוי הוא עניין חשוב. אם הייתי נולד שנתיים-שלוש קודם לכן, הייתי יכול לעקוב בזמן אמת אחר העונה הגדולה ביותר של מכבי תל אביב בתולדותיה. אולי העונה הגדולה ביותר של קבוצה ישראלית אי פעם: 1969 הסתיימה עם זכייה היסטורית של מכבי בגביע אסיה לאלופות.

הדרך לגביע היוקרתי היתה ארוכה ומפותלת, רווית מלחמות קשות על הדשא וביציעים. ניצחון 2:3 על אלופת יפן, תיקו אפס מול אלופת איראן, ושני קונצרטים לכדור בניצוחו של המאסטרו גיורא שפיגל מול אלופות הונג-קונג (0:5) והודו (1:6). ככה הגיעה מכבי תל אביב לגמר גביע אסיה לקבוצות. היריבה: אלופת דרום-קוריאה.

הגמר, סיפרו לי לימים, היה מר ואכזר. מול השחקנים הנחושים של קבוצת יאנגזיי הסינית הפגינו לוחמי מכבי הקרבה שאין כמותה, הקיזו דם ושברו שיניים, ושער אחד קטן של דרור בר נור, חייל בן 19 בפנימיה הצבאית, הביא 0:1 וגביע יבשתי. גיורא שפיגל היה המצטיין בטורניר.

את הגביע הקדוש עצמו מעולם לא הצלחתי לראות. מכבי החזיקה בו, פיזית, רק עד החזרה לישראל. בנמל התעופה לוד הסתערו על השחקנים אלפי אוהדים נלהבים, חטפו מהם את הגביע, משכו לפה, משכו לשם, ושברו אותו לשניים.

אלופי אסיה 1969, בניצוחו של יוסל'ה מירמוביץ' האגדי, עם הגביע שנשבר ("המכבי")

*

"משחק העונה" הראשון היה גם הדרבי הראשון של העונה הבאה, והוא ריכז סביבו עניין רב. ינואר 1970: יורד גשם, קור בעצמות, ואני בן שש וחודש אחד. מטריות צבעוניות, אנשים שואגים, צורחים, צווחים. גול. עוד גול. עוד גול. ושפיגל הוא הכי גדול. זהו זה, בוצעה המשימה: נכנסתי ילד תמים לבלומפילד, יצאתי משם מכביסט.

המשפחה שלי היתה מורעלת, מכביסטית עד קצות הציפורניים. סבתא שלי ידעה, כשהגיעו צעקות מבלומפילד, איזו קבוצה הבקיעה. "זה דרור בר נור?", היתה שואלת בידענות. כן, סבתא. "יופי. עכשיו בואו לשולחן".

אבל הפעם לא הייתי ליד השולחן, אלא נכחתי במשחק הכדורגל הראשון בחיי. והוא הסתיים בחמש-אפס, למכבי, עם השלושער של שפיגל. כשאתה עד לאירוע היסטורי אינך יכול לדעת זאת בזמן אמת. בוודאי אם אתה ילד. התמזל מזלי.

מכבי תל אביב באלבום שדור שלם נשם, "עולם הספורט" (טלוויזיה. נט)

*

שבע שנים מאוחר יותר, 1977, אני כבר עם מנוי בכיס לכל משחקי הבית. נוסע בטרמפים, כעת מביתנו בגני תקוה, לבלומפילד ביפו. יושב בשער 11, רואה משחקים מוקדמים של בית"ר תל אביב נגד שמשון תל אביב, ומחכה בהתרגשות עם הטרנזיסטור ביד, פתוח על "שירים ושערים", לתחילת המשחק של מכבי.

1977 תיזכר לעד כעונה ענקית עבור כל מכביסט. גביע אירופה הראשון בכדורסל, ובליגה הלאומית לכדורגל אף אחד לא מסוגל לעצור אותנו (חוץ ממכבי יפו שנשכה פעמיים, 3:4 ו-0:2), בדרך לתואר האליפות ה-15 ולדאבל השישי בתולדות המועדון.

ויקי פרץ מוכתר כמלך השערים, בני טבק הוא הסגן שלו. טבק הוא כדורגלן העונה. הוא גם זה שמבקיע את הרביעיה בחצי גמר הגביע מול נתניה, ואת השער היחיד בגמר הגביע מול בית"ר תל אביב, ומביא לנו את הדאבל.

*

1978. כעת נתניה היא הזוהרת, הבוערת, הסוערת, אבל מכבי תל אביב מארחת את אנדרלכט, אלופת אירופה, ומנצחת אותה 1:2 מול 20 אלף צופים בבלומפילד. הייתי שם, כרגיל, בשער 11.

עונת 1978-1979 היא שוב אחת הגדולות שלנו. שפיגל חוזר מצרפת אחרי חמש שנות גלות מצוינות, ויחד עם מושיק שוויצר, הבן של דוביד המאמן, עם השוער מנו שוורץ, שנרכש ממכבי חיפה, ועם הליברו הצעיר אבי כהן, מוביל את הקבוצה הישראלית שמשחקת את הכדורגל היפה ביותר שראיתי כאן מעודי.

מיקו בלו, אבי כהן, אבי ירושלמי, יהודה קצב, יהודה גרגיר, אורי סלימן המשופם, ירון עוז החסון, בני טבק המהיר כסופה, מושיק שוויצר הסוס הדוהר, ויקי פרץ עם השפם המרשים, וכמובן גיורא שפיגל. אלה היו האנשים. המאמן היה נסים בכר, כוכב שנות השישים.

מכבי רדפה אחרי בית"ר ירושלים רוב העונה ולא הצליחה להגיע למקום הראשון. בית"ר דהרה עם אורי מלמיליאן בעונת שיא, ואיתו דני נוימן, אלי מיאלי, יוסי אברהמי. אבל היתה אז מסורת: הסגנית מנצחת את המובילה.

כך קרה גם במחזור ה-26, ארבעה מחזורים לסיום מכבי עלתה לימק"א למשחק חוץ מול המובילה בית"ר, המועמדת לאליפות ראשונה בתולדותיה. בית"ר שכבה על השער שלנו כל המשחק, אבל מנו שוורץ נעל את המסגרת. ואז, בהתקפה היחידה, בני טבק קיבל את הכדור והשחיל אותו מאחורי הגב של השוער הבית"רי, יוסי מזרחי. גבירותי ורבותי, מהפך! מעולם לא היתה גניבה מפוארת כל כך. מכבי ניצחה, עלתה למקום הראשון ולא ירדה ממנו.

העונה ההיא תיזכר לנצח בזכות שער השערים. אם כל הגולים עלי אדמות. ה-שער. גול המילניום. בעיטת הוולה ההיא, שהתלבשה לאבי כהן מאותה הגבהה של שווייצר, אל בין החיבורים של אריה בז'רנו ב"דרבי המטריות".

השער הזה הביא, כך מספרים, את אבי כהן לליברפול. אביל'ה נבחר בתום העונה לכדורגלן המצטיין. הוא גם היה זה שהבקיע את הגול האחרון של העונה, כשהוא עובר חצי הגנה של הפועל חיפה, ונכנס עם הכדור לתוך השער כדי לקבוע 0:2 ואליפות מתוקה מדבש. והוא בכלל היה בלם.

*

אבל אז הגיעו שנות השמונים. הקשות, המכאיבות. שחקנים באו והלכו, ולא ראו צלחת אליפות. היו גולים מדהימים, בעיטות מספרת, מלכות שערים (דריקס, טבק), גביעים ומשחקים דרמטיים – אבל עד שהגיע אברם גרנט מפתח תקוה בתחילת הניינטיז, ואיתו הרוסים המופלאים, השוער אובארוב והבלם פולוקארוב, והילד בן ה-18 אבי נמני, לא יצא לי לרקוד על הדשא ריקודי אליפות.

אז, בשנות השמונים הקשות, למדתי על בשרי שלהיות אוהד של מכבי תל אביב זו לפעמים גם גזירה קשה. כמו כל אהדה לכל קבוצה. כדברי הפתגם: "אנחנו לא יודעים איפה נהיה בשנה הבאה בזמן הזה, אנחנו לא יודעים אם נחיה בעוד חמש שנים עם אותה אישה, אבל אנחנו יודעים בוודאות איזו קבוצה נאהד בעוד שלושים שנה". זאת לא אהדה, זאת ברית דמים.

*

ארבעים שנים חלפו מאז נצרבה בי האהדה הצהובה, בדרבי ההוא המופלא, אולי המשחק המיתולוגי מכולם בתולדותינו, שרק יד הגורל גרמה לי להיות בו. השנים טסו: ברית המועצות התפרקה, אין יותר אסימונים, יש אלף ערוצים וכל סוג של מוזיקה, סרט או סדרה שרק תרצה במרחק של לחיצת כפתור.

מעט מאוד דברים נותרו כשהיו. מיד עולים בי שניים: להגיע ממדינה למדינה זה עדיין עסק מעצבן ביותר, המון שעות מיוזעות במטוס מקרטע. ועדיין, כדי להיחשב לאוהד הגון עליך להידחק בין המוני זכרים, אחיך השעירים, עם אותה שותפות-גורל ואותה קבוצה בלב, אל מקום ראוי בטריבונה.

*

בועז כהן –  אוהד כדורגל מושבע, חבר בלהקת פונץ', עורך ומגיש את תכנית הבוקר "רוקר טוב" ב-88FM

השראה לסוף השבוע (דורון קרמר)
ווסט ברומיץ' אלביון. נשברו נפשית

25 Comments

דורון (אחר) 16 באוקטובר 2010

לדעתי בועז הוא חבר ב-פונץ' ולא בפוליאנה פרנק, אבל חוץ מזה ומכך שהפוסט כתוב על הקבוצה היחידה בארץ שאני לא מסוגל לעודד אפילו במשחקים בינלאומיים, זה היה נהדר!

דוד משה 16 באוקטובר 2010

להיות כמוני אוהד הפועל ולהגיד ביום של הדרבי 'איזה יופי' על פוסט כזה – זה אומר הכול!!

איתן בקרמן 16 באוקטובר 2010

בועז ב"פוליאנה פרנק" :)

DI 16 באוקטובר 2010

בועז – איזה רכש נפלא ליום משחק. שתביא איתך את המכביזם למשחק של היום.
וכמה נפלא לגלות שגם אתה צהוב…

עזי 16 באוקטובר 2010

עיתוי הוא עניין חשוב, אני עשרה חודשים צעיר ממך ואת ה-5-0 לא זכיתי לראות, אבל השאר דומה. יפה.
הערה לעורך: מכבי היא כחול-צהוב, לא פחות כחול מאשר צהוב, בטח בתקופה שבועז כותב עליה. צהובים זה בית"ר, אדומים זה הפועל, ירוקים זה חיפה, אנחנו כחולים-צהובים (ולפעמים לבנים, שהרי כחול לבן הוא צבענו המקורי).
יאללה מכבי.

DI 16 באוקטובר 2010

עזי, לאור הזעזוע שחשתי בבלומפילד במשחק מול חיפה – השחקנים עלו בלבן – ומיד יכולת לדעת שטוב לא ייצא מזה,
האם תוכל להרחיב עוד, לזעטוטים שכמוני, על הכחול לבן המדובר?

אנונימוס 16 באוקטובר 2010

הצהוב הוכנס לשימוש רק לאחר השואה מסיבות ברורות

עזי 16 באוקטובר 2010

כמו שאמר אנונימוס. מכבי שיחקה בכחול לבן מיום הקמתה ועד 1942. כשהחל להיוודע מה קורה באירופה הציע יוסלה מרימוביץ', אז שחקן צעיר בקבוצה, להחליף את הלבן בצהוב (בצורה זמנית), אבל זה נשאר ודבק בקבוצה.

ויכסלפיש 16 באוקטובר 2010

בוע בפונץ' והיה ב"חשמליות" ובהשראתו הרחבתי את הידע המוזיקלי שלי, בקיצור תענוג.

לגבי הטקסט: הרביעיה בחצי גמר 77' היא של ויקי והגמר של טבק, משנות ה-80 העגומות צריך לזכור לטובה אדני הגביעים ב-87' עם המספרת של דריקס בהארכה נגד מכבי חיפה והניצחון בפנדלים בסיום. פנדל מכריע של טבק, אלא מי. וגם את גמר 88', 1:2 בדרבי והפצצה של מיקי כהן ושער הניצחון של טבק "רואה גביע- לוקח אותו" (חדשות).

רצוי לשכוח את העונה עם דוביד הכוכבים הדועכים וההפסד בגמר 83' לגילי לנדאו שנעזר ביד וגם את "הצעירים המבטיחים" אלון נתן אבי פיטוסי צביקה גורדון שחר בראל וכל היתר של שניאור "בונים קבוצה" שלא הביאו אותנו לשום מקום. ואף מילה על ה-0:10

B. Goren 16 באוקטובר 2010

מילים יפות בועז. נפלא לגלות שגם אתה מכוחותינו. שיהיה בהצלחה היום.

ויכסלפיש 16 באוקטובר 2010

מישהו יודע למה מכבי משחקת העונה בעיקר בלבן?

DI 16 באוקטובר 2010

אין לי שמץ של מושג אבל האם אני היחיד שכמעט מזועזע מן העניין?
להחליף צבע של קבוצה זה כמעט כמו להחליף קבוצה. מזל שהאדום היה תפוס.

עזי 16 באוקטובר 2010

כאמור זו חזרה לשורשים, אבל ממה שאני מבין עקב אי שביעות הרצון של האוהדים זה לא יימשך.

shalev 16 באוקטובר 2010

נוסטלגיה נהדרת, אני גדלתי עם סיפורי 0-5, אבל זכיתי לראות את המשחק שהוא אולי שני לו בתוצאה (אף על פי ש ה 1-3 משנות השמונים היה לי הדרבי האמיתי הראשון שראיתי), והמשחק הוא ה 0-4 של גרנט, זאת היה המשחק ששינה מומנטום לנו ולאדומים, הם לא התגברו על התבוסה, ואלי דריקס פתאום לקראת סוף הקריירה התחיל לכבוש. וכן אין על הגמר של 88' ישבתי בשער של הפועל (עם חבר אוהד הפועל) וזכיתי לראות אולי את המאוץ האחרון המשמעותי של בני טבק. אף מילה על יום טוב טאליאס.

יוני 16 באוקטובר 2010

בועז כהן הוא שדר רדיו מעולה. נעים ומהנה. אני לא יודע אם הוא עורך את המוזיקה בתכנית, אבל היא מצוינת.

הערה אחת – אנדרלכט היו מעולים בסוף הסבנטיז, אבל לא היו אלופי אירופה. מקס' מחזיקי גביע אופ"א או גביע המחזיקות.

DI 16 באוקטובר 2010

בינתיים
מה שיש זו רק נוסטלגיה
והיום אם אני לא טועה שיחקנו בצהוב שחור
שזה כבר ממש מזעזע

עזי, אנונימוס – תודה. מעניין לגלות.

ויכסלפיש 16 באוקטובר 2010

נכון יוני, מוזר שלא שמתי לב לזה, אנדרלכט זכו בגביע המחזיקות 1976 ו-78 ובגביע אופ"א 1983 אבל לא באלופות

צור שפי 17 באוקטובר 2010

פוסט נפלא ודרבי שנגמר כמו שצריך – שילוב מושלם, שלא יגמר לעולם. ועוד קצת פרטים – את טראומת ה-5-0 חוויתי כמה חודשים לפני הבר מצווה והיא חישלה אותי לקראת קשיי עולם המבוגרים לא פחות ממטלות הקריאה בתורה וההפטרה. בניגוד לדורון (אחר) אני מפרגן בחו"ל גם למכבי בכדורגל ואפילו לבית"ר. רק את מכבי בכדורסל אני לא מסוגל לראות מנצחת.

לוינטל 17 באוקטובר 2010

איזה יופי של פוסט. אני מת על בועז ולא ידעתי שהוא מכביסט. בזכותו הכרתי כמה זמרים וזמרות מהעולם שחדרו עמוקות לנפשי.
תודה לך איש יקר

יואב 18 באוקטובר 2010

פוסט נהדר.
רק תיקון טעות(מלבד זאת שויכסלפיש תיקן-הרביעיה בחצי הגמר היתה של ויקי, בני אף 15 הסתפק בצמד),אכן הפסדנו ליפו פעמיים ב-77 אבל אחד אפס(ששוחק בנתניה משער של אלברט לוי, לא זוכר למה) ושתיים אפס בבלומפילד.ארבע שלוש הפסדנו בגאון בשבעים ותשע.
עניין התלבושת הלבנה המשיך כאמונה טפלה כי ניצחנו(למרות שאת סכנין ניצחנו בצהוב).לא ברור למה הוא החל.
אני זוכר את מכבי משחקת בלבן לא מעט בשנות השבעים.גם חולצת החוץ ב95, 96 היתה משבצות הכחול לבן.
ופונץ' להקה קסומה ואדירה.

בועז כהן 20 באוקטובר 2010

תודה על התגובות החמות.

והתיקונים בהחלט במקום.
אכן היה זה ויקי פרץ שהרשית 4 פעמים בחצי הגמר המיתולוגי ההוא, 1:6, מול נתניה.

וגם אנדרכלט היתה מחזיקת גביע אירופי כלשהו, ולא גביע האלופות.

וכן. פונץ'. נכון. "פוליאנה פרנק" חברים, אבל לא ניגנתי
שם אף פעם.

(-:

yuv 20 באוקטובר 2010

אני מאחל לך שתמיד תוכל להתרפק על ההיסטוריה של מכבי ובקריאת "תשאר תשאר תשאר" לאבי נמני, ננוחם ..י

:-)

מ 7 באפריל 2013

והיה לדעתי המשחק האחרון של אבי כהן לפני ליברפול.

הוא שיחק לא טוב, הראש היה כבר באנפילד כנראה…

אני זוכר את זה בעיקר כשידור ברדיו בשירים ושערים…

גיל רובינשטיין 20 באוקטובר 2010

אח, כמה זכרונות. למרות שאתה מבוגר ממני ב-4-5 שנים נראה לי שחווינו ביחד את תחילת השנים היפות שהתחילו ב-77 (והסתיימו ב-79…). בעונת 77 הייתי בן 9 ואז התחלתי עם כל העניין הזה של שירים ושערים, ולרשום תוצאות ומבקיעים לעצמי כשאני צמוד לטרנזיסטור.
רק הערה אחת – נדמה לי שההפסדים למכבי יפו, במיוחד ה-4:3 באיצטדיון גאון, היה מהעונה של 79. אם אני לא טועה זה היה ההפסד הראשון של מכבי באותה עונה, והוא הגיע רק במחזור ה-18 או משהו באיזור. אבל כאמור אולי אני טועה, יכול להיות שהיה גם הפסד 4:3 בעונת 77? אולי.
אחלה פוסט, ריגשת.

בועז כהן 7 באפריל 2013

אתה צודק לחלוטין.

הפסד ה-4:3 למכבי יפו היה באמת בעונת 1978-1979

בשנת 1977 מכבי לא הצליחה להבקיע שער למכבי יפו והפסידה לה פעמיים על האפס, 1:0 ו-2:0

Comments closed