תראו את הכושי רץ! (טל שניידר)

טל שניידר, כשהיתה כתבת בוושינגטון, פגשה לא פעם את קונדוליסה רייס, כשהיתה מזכירת המדינה, והתרשמה מהחיבה החזקה שלה לפוטבול. קשה להחמיץ את זה גם באוטוביוגרפיה החדשה של קונדי

 Oooh-wee. Look at the nigger run! ("אווו-ווי, תראו את הכושי רץ")

כך צרח צופה לבן במשחק בין הדאלאס קאובויס למינסוטה וייקינגס בשנת 1965, בפעם הראשונה שקבוצות של האן.אף.אל ובהן שחקנים שחורים, יצאו לדרום ארצות הברית, לברמינגהאם אלבמה, קצת אחרי שחוקי הפרדת הגזע בוטלו שם. לאיצטדיון 'לג'יון פילד' הורשו להיכנס שחורים וביניהם, אחת, אוהדת פוטובול מושבעת. אמנם רק בת 12 אז, אבל כבר מבינה שמשחק ראשון מקצועני של שחורים בדרום הוא "אירוע מכונן שאסור להפסיד”.

התיאור הזה לקוח מן האוטוביוגרפיה החדשה של מזכירת המדינה לשעבר, קונדליסה רייס, שיצא ממש השבוע לאור בארצות הברית.

גדלה במשפחה של פוטבול בימי האפרטהייד בדרום. רייס (צילום: טל שניידר)

אני חייבת להודות שאני לא קוראת את הספר עמוד עמוד, אלא מחפשת בעיקר את מה שמעניין אותי. ובכלל ביוגרפיות, עבורי, הן תמיד אתגר מסוים. אבל במקרה של קונדי (כך כולם קראו לה בוושינגטון), אני מרגישה "קרבה" מסוימת. בשנים בהן עבדתי ככתבת מעריב בוושינגטון, כמעט כל מה שקונדי אמרה היה חשוב.

עקבתי אחרי החלטותיה, נאומיה, ואירועים שבהם השתתפה כשהיתה היועצת לביטחון לאומי ואחר כך מזכירת המדינה, בשני התפקידים תחת הנשיא ג'ורג' בוש. דבר אחד חזר על עצמו כמעט בכל אירוע ציבורי בו דיברה מעט על עצמה: הפוטבול הוא אחד הדברים החשובים בחייה. חלומה, אחרי שנותיה בוושינגטון, הוא להתמנות לקומישיונר של האן.אף.אל (ומי יודע, אולי יום אחד היא עוד תגיע רחוק).

רייס פורשת בספרה מעט פרטים על חייה האישיים ומספרת גם מדוע אף פעם לא התחתנה (“לא מצאתי מישהו מתאים"). האישה שהיתה כל כך קשוחה בתוך מזכירת המדינה, כל כך פרטית, וסירבה לשתף בנוגע לחייה האישיים (וכך תמיד היה מי שאמר עליה שהיא לסבית), מתארת בספר יחסי קירבה עם כל מיני בחורים. תמיד, תמיד, מדובר בשחקני פוטובול או מאמנים, ותמיד שחורים.

היא הבינה טוב את המשחק, כי אביה היה מאמן פוטבול בתיכון בברמינגהאם והיא גם רומזת בספר, שידעה היטב שלא לדסקס את נושאי המחקר שלה באוניברסיטה (יחסי החוץ של ארה"ב עם רוסיה) כשהיא עם חבריה השחקנים.

הספר שלה לא נוגע בשנים הקריטיות, השנויות במחלוקת, מבחינת יחסי החוץ של ארה"ב. יהיה כרך ב', כך אומרים באמריקה, למי שמכור לחומרים דיפלומטיים סוערים. אבל בינתיים, עד שתכסח את דונלד ראמספלד (שר ההגנה בעת היציאה למלחמה בעיראק), הספר בנוי רובו ככולו מסיפורי ילדותה, ימי ההפרדה הגזעית בדרום, והרבה מזה סובב סביב האהבה המוחלטת של אביה ושלה לפוטבול (וגם להחלקה מקצועית על הקרח, טניס ועוד).

ולמה היא אוהדת של הקליבלנד בראונס, מלידה ועד היום?"זה נראה אולי קצת מוזר, בהתחשב בעובדה שלא הייתי בקליבלנד בחיי עד לאמצע שנות התשעים”, רייס כותבת בספר. "הסיבה היא פשוטה. בברמינגהאם לא היתה קבוצה של באן.אף.אל  כשהייתי ילדה. זו היתה אחת משתי ערים, ממפיס היא השניה, שלא הרשו לשחורים לשחק עם לבנים באופן מקצועי.

"ועדה מקצועית בעיר דווקא ניסתה לשנות את הכללים, אבל הבוחרים כעסו ובבחירות, באמצעות משאל, השיבו את ההפרדה הגזעית על כנה. אז בסוף שנות החמישים, האן.אף.אל החליטו שלא ישחקו בדרום, כי אי אפשר לבוא לשם עם השחקנים. ולקליבלנד בראונס היה את ג'ים בראון, ואני הפכתי לאוהדת של הבראונס"

 

פנטזי שבוע 6
זה לא בייגלה

3 Comments

ד"ר א 18 באוקטובר 2010

מעודד להביט אחורה על ההתקדמות של ארה"ב מאז. אולי גם לנו יש סיכוי.

אילי מנינג 18 באוקטובר 2010

איזה כיף לאמריקאים שהם מבינים את הדברים שניתן ללמוד מספורט לחיים. המקום השולי שהספורט תופס אצלנו, לעומת המרכזיות שלו אצל האמריקאים, אינה נקודת זכות לנו.

אילי מנינג 18 באוקטובר 2010

איזה כיף לאמריקאים שהם מבינים את הדברים שניתן ללמוד מספורט לחיים. המקום השולי שהספורט תופס אצלנו, לעומת המרכזיות שלו אצל האמריקאים, אינה נקודת זכות לנו.

Comments closed