רבין דוחה שבת? / יערה צרי

 

בשבת ב-19:30 עלתה הפועל תל אביב מול הפועל באר שבע באיצטדיון ברמת גן. חצי שעה לאחר מכן נפתחה  העצרת הרשמית במלאת 15 שנה להירצחו של יצחק רבין.

במילא בשנים שעברו רק מעטים הגיעו לעצרת, כך שלא ברורה לי ההחלטה האומללה להצמיד את שני האירועים. עם החפיפה הברורה בין אוהד הפועל לשמאלני מניאק שוחר שלום, סביר שאחד האירועים (בדגש על העצרת) הולך לאבד מאות ואלפים שהיו יכולים להיות קהל בטוח.

אחרי שקלול מוסרי ביני ובין עצמי, החלטתי כבר בשישי שאני הולכת לעצרת. רוב האנשים בעולם מחליטים החלטות לפי חשק רגעי ואז עושים להן רציונליזציה, אתם יודעים, להסביר לעצמם למה הם בסדר…

אז יש את הטיעון שהחיים צריכים להימשך, ומה אם לא משחק כדורגל כדי להמשיך את החיים. אבל מאז שרבין נרצח אני מרגישה שהחיים במדינה הזאת בטח לא המשיכו, רק נהיו דפוקים, ואולי זו בדיוק הבעיה שלנו: שמאז הרצח כולם מתמקדים בחיים הפרטיים שלהם, ומי שקובע לנו החלטות רק מאלץ אותנו להתחפר עוד יותר בכדורגל. ועוד כדורגל ישראלי.

בגלל שהמשחק שוחק באיצטדיון ר"ג, ואני נוטה להיות בעלת אובר מודעות עצמית, הנחתי שאני עושה רציונליזציה לבחירה שלי, והאמת הפשוטה היא שפשוט אין לי כוח לקחת רכב ולחפש חניה בהדר יוסף. אחר-כך דמיינתי את עצמי מנסה להכריע בדילמה אם המשחק היה בבבלומפילד, והבנתי שגם לשם לא הייתי באה. הפעם לא עשיתי רציונליזציה, הפעם באמת קוננה בי התחושה שההליכה לעצרת היא הדבר הנכון. קוננה זאת כנראה המלה.

יש לי כמה רשתות חברתיות שאיתן אני הולכת למשחקים של הפועל. זה לא בא להראות שאני פופולארית, להיפך, האמת היא שאף אחת מהרשתות האלה לא אימצה אותי עד הסוף, וזה אומר שאני תמיד צריכה לעשות את הסמס או הטלפון כדי לשאול איפה נפגשים. דווקא הפעם, באיזו מתכונת ניו-אייג'ית שרוצה לבחון את ההחלטות שלי, הוצפתי בהצעות.

"בוקר טוב, את באה היום, נכון?", מסמסת הראשונה

"לא", אני כותבת, "אני הולכת לעצרת של רבין".

"באמת????", נשלחת התגובה. "אני לא הולכת כי אני לא מוכנה לשמש במה לאופרטיוניזם פוליטי!".

הנה דוגמא נפלאה לרציונליזציה עליה דיברתי. פשוט תגידי שבא לך על 'כל החיים אדום' יותר מ'אהבה מקודשת בדם'. תאמיני לי שאני אבין.

"אפילו משפחת רבין כבר מוותרת", כותב לי העיתונאי, המשתייך לרשת החברתית השנייה, "בואי למשחק ואחרי זה תמשיכי לעצרת. אני מזכיר לך שבכל הקשור לעצרת ולרבין, בדרך כלל האקשן הוא בסוף…".

 האמת שבימי משחק אני נמנעת מסמיילים, כי זה בצהוב, אבל הפעם הייתי מוכרחה. ההדוניזם מקונן בי, והוא ממשיך: "ניצחון היום על באר שבע הוא התשובה האמיתית. חוץ מזה, לא בא לך להיות שם כשהשחקנים עולים עם חולצות ורודות?".

ת'כלס, אני מנסה לערוך לעצמי שוב רציונליזציה, אם בית"ר הפסידו זו לא תגובה מספיק טובה כנגד הימין הקיצוני? :-) "חוץ מזה", רושם לי העיתונאי, "חשוב להראות שבא קהל".

 

אני מדמיינת איך לא משנה מה יקרה, לפחות אחת הכותרות בעיתוני המחרת תהיה רעה: או שיראו שכמעט ולא היו אנשים בכיכר, או שיראו שהסמולנים מעדיפים ללכת לכדורגל במקום לבכות את הירצחו של המנהיג שלהם. אני שוב נשארת בעמדה: "אם יש מקום שצריך להוכיח שיש לו אוהדים זה העצרת ולא משחק של הפועל",

אני מסיימת את ההתכתבות, מדמיינת את עצמי עומדת עם ארבעה אנשים שהטריחו את עצמם לכיכר, מחזיקה שלט: 'מייצגת את הפועל ולא את ישראל'.

 

כשתמוז הכניס את הראשון, הראל סקעת עלה לשיר. בשני של תמוז – מיטל טרבלסי.  והפעם היה אחרת. הכיכר היתה מלאה לפחות פי שניים מאשתקד, את הנאומים נשאו אישים כמו פרופסור רות גביזון והמשורר רוני סומק, ולא פוליטיקאים כמו אהוד ברק, שבשנים האחרונות זוכה לקריאות בוז, וציפי לבני שמנצלת את הבמה כי ת'כלס השמאל מחזיק את קדימה.

כשרבין נרצח הייתי בת 12. אין כמו אבדן התמימות שיצר הרצח, כדי להפריד בין הילדות לבגרות שלי. הייתי דור הניינטיז, דור שהסתכל קדימה והחוצה, כשהמילים גלובליזציה ושלום נאמרו רק במובנן הטוב. א

ני לא פריקית גדולה של ז'אנר הפסיכולוגיה, אבל עם הטראומה הזו אנחנו מסרבים להתמודד. היא גדולה עלינו. וכשמדחיקים, טראומה יודעת להתפרץ בצורות הרעות ביותר שלה. זה מה שאני מרגישה שקורה ב- 15 השנים האחרונות. אחרי הרבה שנים של שביזות, זאת הייתה עצרת מלאת אופטימיות.

לא מעט רבבות הגיעו לעצרת, הרבה יותר מלרמת גן, וזו תקווה שיש דברים שכבר אי אפשר לשתוק עליהם. יאיר גרבוז אמר מעל הבמה שמזלזלים באוטופיה של השלום, "אבל צריך לזכור, שההיפך מאוטופיה זו קטסטרופה".

 

לא ברור מה יעלה בגורלה הלאומי של העצרת, אבל הבחירה ללכת לכיכר במקום לכדורגל שינתה לי משהו בסיסטם האישי. אני יכולה ללכת למשחקים של הפועל ולהרגיש שזה לא אסקפיזם מוחלט, שזה באמת 'החיים יכולים להימשך', כי אחרי תקופה לא מבוטלת של דיכאון מ"המצב" הצלחתי להיצמד לגרעין שפיות שחיפשתי ומצאתי בכיכר. הוא הראה לי שיש סיכוי שיהיה בסדר. אפילו אם לא ניקח השנה אליפות.

 

מכור למאסטר שף
פריק קונטרול

14 Comments

בני תבורי 1 בנובמבר 2010

יפה הגר, מרגש.

בני תבורי 1 בנובמבר 2010

אופס, יערה כמובן…ועדיין יפה ומרגש.

אשך טמיר המקורי 1 בנובמבר 2010

יפה דרשת

אנונימוס 1 בנובמבר 2010

אני מזדהה מאד עם הטור, בתור מי שעשה את אותה בחירה.

יבור 1 בנובמבר 2010

בחרת נכון. יש ויהיו מספיק טרמפיסטים על האוטו האדום מבלומפילד.
דווקא האוטובוס האדום (דהוי) של השמאל משווע לנוסעים איכותיים (וגם לנהג, אבל זה כבר סיפור אחר).
למען האמת, היה די משמים בכיכר, עד שהגיע הנאום של גרבוז, שבאמת הצליח להפיח תקווה שאולי לא הכל אבוד, ושכדאי כבר לצאת מהבועה הפסימיסטית שעטפה אותנו בשנים האחרונות.

בוב השקט 1 בנובמבר 2010

יערה

ברוכה הבאה, פוסט מצויין…

אני מקנא באופטימיות שלך, באמת. הלוואי וכמוך יכולתי לקבל תקווה מזה שכמה עשרות אלפי אנשים באו לתת כבוד במלאת 15 שנים לרצח התקווה של כולנו.
החרדים מקיימים עצרות גדולות מאלה בהתראה של יומיים כי לקחו להם כמה מיליונים ש"מגיעים להם" מתוקף היותם עלוקות.
המתנחלים מגייסים כמות כזו של אנשים כי בא להם לעקור איזה מטע זיתים של פלסטיני שהעיז לחשוב שמותר לו להתפרנס מקרקע שנמצאת בין הירדן לים.

אנחנו מיעוט… ואם לשפוט על פי הלך הרוח הכללי בציבור (מספיק לפתוח כל כתבה שאיכשהו קשורה לפוליטיקה בויינט/וואלה/NRG ולקרוא טוקבקים)בקרוב נהיה מיעוט נרדף.

כולי תקווה שאת צודקת, ואני טועה

יערה צרי 1 בנובמבר 2010

הי בוב

בגדול- אופטימית אני לא.
אומנם יותר אנשים אומרים 'אני לא שמאל ולא ימין-אני מרכז', רק שהמרכז זז מאוד ימינה.
נכון שאפשר לזקוף את האופטימיות בכמה בירות שנשתו לאחר העצרת וטרם כתיבת הפוסט (אגב, עם מכביסט שבא איתי לעצרת – אם כבר ב'כן לשלום- לא לאלימות' עסקינן), אבל בתור מי שפוקדת את העצרת מדי שנה, אני יכולה להגיד שהייתה תחושה אחרת באוויר שקשה מאוד להגדיר במילים, אבל כן נותנת תקווה.

צור שפי 1 בנובמבר 2010

המרכז זז ימינה? אני לא בטוח. כבר היו כאן דיונים שהזכירו כי לפני 15 שנים הסיסמה "שתי מדינות לשני העמים" היתה מזוהה עם חד"ש והיום ביבי אימץ אותה. מה שקרה הוא רדיקליזציה בשני הקטבים – יש ימין גזעני, פשיסטי ואלים שלא היה דוגמתו בעבר ויש גם שמאל שכופר בזכותם של היהודים להגדרה עצמית שלא היה כמוהו בעבר. הרדיקלים מזינים אלה את אלה בתנועת מטוטלת כשבאמצע אין לצערי מסה קריטית שפויה שיכולה להחזיר את הקיצוניים לממדיהם הטבעיים. גם אני לא אופטימי.

מאשקה 1 בנובמבר 2010

יערה בחרת נכון, נכון מאוד.
הייתי בצוות הקטן שאירגן את הכיכר לעצרת הזאת, עבודה רבה בהכנת הבמה, תפאורה, תאורה, קול, מחסומים ועוד.
ואני, בגלל שחזרתי מהעצרת בשעה 03:00 לביתי, כי מישהו גם צריך לחסל אחרי העצרת, לא היה בי הכוח לנסוע ביום ראשון בערב שוב לת אביב מהדרום – למשחק הכדורסל בנוקיה בים קבוצתי הפועל ירושלים למכבי ת"א, ובגלל עייפותי הרבה לא ראיתי בטלוויזיה את התבוסה שלנו ב – 20 הפרש.
גם לי העצרת הייתה חשובה יותר ממשחק כדורסל למשל.
תהיי ברוכה בכתיבה שלך.

מתבונן בקביעות מהצד 2 בנובמבר 2010

לולא העצרת הייתה פוליטית היו יותר אנשים מגיעים, ברגע שהעצרת נהייתה סוג של סגידה ונלקחה בידי גופים קיצוניים כאלו ואחרים, וכאשר על הבמה משתלחים בכל מי ששונה , נוצרה סלידה בכל הקשור לעצרת בכיכר.

צור שפי 2 בנובמבר 2010

מתבונן, אתה מערבב בין שתי סוגיות. העצרת חייבת להיות פוליטית כי המוות של רבין היה פוליטי. אתה צודק שההשתלחות הגורפת ב"אחר" היא מוטעית ומרתיעה.

גדעון 2 בנובמבר 2010

יערה, כל הכבוד!
כל הכבוד על הבחירה, כל הכבוד על הבלוג, זה אחד הבלוגים היותר יפים שקראתי בחיים. תמשיכי לכתוב וכמה שיותר!
ולגבי רבין, אין ספק שמשנה לשנה הזיכרון הולך ונעלם. זה מה שיש לנו מדינה בה ליברמן מקבל 15 מנדטים וממשיכי דרכו של כהנא כמו הבן ארי ההוא יושבים בכנסת. בקצב הזה לא רק שלא יהיה זיכרון, בסוף גם יגידו שהכול קונספירציה, בעצם כבר אומרים את זה…

עמנואל רוזן 2 בנובמבר 2010

אכן דילמה ראויה, אבל איזו שבת מושלמת: גם עשרות אלפים בעצרת וגם שלוש נקודות מול באר-שבע. אם רק רבין היה חי ופרנסמן לא היה עושה חורים בהגנה, הכל באמת היה מושלם.

חדר כושר 13 ביוני 2011

יערה אני גם אופטימי..

Comments closed