פוסט מאת דור בלך

המעבר, המפותל אמנם, של איציק קורנפיין מהצד האדום של ירושלים לצד הצהוב, בסופו הפך לאחד מסמלי בית"ר, גרם לרבים לשכוח את היותו של שוער העבר ועסקן ההווה בן בית בקטמון. כשוער ליגה מעולה הוא קנה את אוהדי בית"ר, וכעסקן בינוני אך עם הבנה גדולה של העם בו הוא יושב – הוא הפך לסמל לא פחות חשוב מאלי אוחנה או אורי מלמיליאן.

לאחר שבשנתיים האחרונות השתכר קורנפיין עבור תפקידו כיו"ר הקבוצה כ-900 אלף שקלים ברוטו לכל עונה, המשתכר הגבוה ביותר מבין עסקני הספורט הישראלי – פי שניים לדוגמא מאיתמר צ'יזיק שמחזיק מערכת משומנת היטב במכבי חיפה – משה בוקר מפרסם היום ב"הארץ" כי בתור בעל זכות החתימה של ארקדי גאידמק, החליט קורנפיין להעלות את שכרו של היו"ר, קורנפיין, ב-20 אחוז החל מהעונה הבאה.

בעונה שעברה אמנם קיצץ את שכרו בכ-50 אחוז, אך לא לפני שמכר שחקנים, קיצץ לכל היתר את החוזה בחצי ופיטר את כל אנשי המינהלה פרט לכמה ממקורביו. הכל, כמובן, כדי להציל את המערכת העומדת בפני פירוק חדשות לבקרים. השכר חזר לגודלו המקורי בסיום העונה שעברה, כמובן.

אלא שלא השקלים הרבים שמשתלשלים לכיסו של קורנפיין, על אף היות חלק לא קטן מהם כספי ציבור, הם הדבר המפליא באמת, אלא העובדה שלא רק שאוהדי בית"ר מקבלים זאת בשתיקה, חלקם אפילו מעודד את היו"ר ומעלה אותו על נס.

אם פעם, כדי לעוור כך את יושבי ימק"א וטדי, היית צריך להיות אחד משלהם – בית"רי שורשי, בן לשכונת מצוקה ושונא הממסד האשכנזי, הרי שהיום עושה להם את זה אשכנזי, המחזיק בתואר שני, שגדל בכלל בהפועל ירושלים ותומך במפלגת העבודה.

אין ספק שאיציק קורנפיין אוהב את בית"ר ירושלים ועושה כל שביכולתו כדי להצילה, כמו שכל שכיר היה עושה במקום עבודה המעניק לו משכורת עצומה ואלפי זוגות עיניים המביטות אליו בהערצה.

המניפולציה הרגשית שעורך קורנפיין מבוססת סוציולוגית היטב. אם פעם רצו הבית"רים להתבדל, הרי שכאשר אחד כמו קורנפיין עומד בראשם הם יכולים להגיד לכל השמאלניםאשכנזיםאדומים – גם לנו יש כזה.

כמו אגדה בית"רית אחרת, מנחם בגין, קורנפיין יודע להשתמש בקהל ובתחושותיו בצורה כמעט מופתית. תחילה התחבר עם הצד הפאנטי ביציעי טדי, ה"לה פמילייה" וקנה את מעמדו בקרב המיעוט הקולני ומכתיב הדרך. רבים מהם העידו לא פעם כיצד ביקש מהם לקלל, לאיים ואף להדפיס מודעות אבל כדי לגרום למאמנים להתפטר, וכיצד איימו על כל מי שחשב להטיל ספק בשוער העבר.

כאשר אלה החלו לשאול שאלות ולתהות לגבי הכסף, ובו בזמן הבין קורנפיין כיצד החיבור הזה מזיק לתדמיתו הכללית – החליט שמאס בהם ועבר לרוב הדומם.

 זה לא באמת חשוב אם השבר בין לה פמילייה לקורנפיין הגיע לאחר שהאחרון סירב לשחררם מהמשטרה, כפי שהוא טוען, או לאחר שאלה החלו לתהות על קנקנו, כפי שהם טוענים. התוצאה היא אחת: קורנפיין, בחוכמה גדולה, השתמש בהם וזרק אותם כשהבין שהם לא מועילים לו יותר. כעת הוא עומד ניצב מולם, נגד האלימות והגזענות, וזוכה לגיבוי מכל היתר – רוב אוהדי בית"ר ואוהדי הכדורגל הישראלי בכלל.

 

וכעת, פרט לקיצוניים של לה פמילייה, מרבית אוהדי בית"ר וכן מרבית אוהדי הכדורגל שאינם מעורים בפרטים, מתעלמים כעיוורים מהעובדה שקורנפיין, שחותם למעשה על הצ'ק של עצמו, מציב עצמו בראש רשימת משתכרי המנהלה של הכדורגל הישראלי. זאת למרות שבשטח ביצועיה של בית"ר במגרש הכלכלי מרשימים עוד פחות מבמגרש הדשא.

"אבל אתה לא מבין", הם אומרים לי. "אם לא הוא, בית"ר כבר לא הייתה קיימת. הוא לא סתם אחד, הוא מחזיק בתואר שני, הוא אשכנזי, הוא מצביע מערך".

תנועת העבודה
שטנצלר